איך זה מרגיש להיות כלואה בגוף שלך? לחיות 24/7 בתא יחיד שעשוי עור, שיער, בשר ושומן (הרבה שומן) וכולו כלא שאין לך אפשרות לצאת ממנו. בספר הזיכרונות של, "רעב - הסיפור של הגוף שלי", רוקסן גיי פותחת בפני העולם את תא הכלא הפרטי שלה ומאפשרת לכולנו הצצה פנימה. גיי מספרת בפירוט על החיים שלה כאישה שמנה, ביסקסואלית, בת למהגרים, אבל בעיקר על הסבל שכרוך בלהיות אוביסית - לסבול ממה שקרוי בעברית השמנת יתר חולנית - בעולם שמקדש רזון וגם על הסיבה בגללה החלה לעלות במשקל בצורה קיצונית. אין כאן התייפייפות מיותרת. מהר מאוד גיי מספרת שעברה אונס קבוצתי בגיל 12 על ידי מי שחשבה לחברהּ, ועל ידי כמה מידידיו שתקפו אותה באסם מבודד. אז היא לא סיפרה על זה לאף אחד. תקופה ארוכה לאחר מכן היא גם שמרה איתו על קשר כי היא חשבה שלא מגיע לה טוב יותר, והאמינה שהיא לא ראויה שיאהבו אותה כמו בן אדם. "הגוף שלי יצא מרשותי", היא כותבת ומסבירה שאכילה רגשית היתה הדרך שלה להחזיר את הגוף הזה להיות אך ורק שלה.
המילה "שומן" על הטיותיה השונות חוזרת פעמים רבות בספר. היחס לשומן הוא לא רק נושא שמטריד את רוקסן גיי כבעיה פרקטית, אלא מחלה תודעתית לא פחות מבעיה בריאותית. "רעב" נפתח באמירות ברורות, חדות: "הסיפור של הגוף שלי אינו סיפור של ניצחון. זה לא ממואר על הרזיה. לא תהיה תמונה שלי רזה, וגופי הדקיק לא יעטר את כריכת הספר הזה בתצלום שמראה אותי ושתי רגלי בתוך מכנס אחד של הג'ינס של האני הקודמת, השמנה יותר. זה לא ספר שיספק תמריצים. אין לי תובנות משכנעות לגבי מה שדרוש כדי להתגבר על גוף סורר וחשקים סוררים". בתחילתו, "רעב" הוא סיפור על השמנה, על הדרך בה טראומה אישית הופכת מקור להשמנה פיזית, לאכילה שהיא גם ניסיון בריחה. במקום לברוח מהאנשים שאנסו אותה ולטוס לחו"ל, רוקסן גיי ברחה לעומק הגוף שלה עצמה. היא בנתה לה שריון מבשר.
גיי הצעירה חיה את חייה בנוחות כלכלית בנברסקה, בת להורים שהיגרו מהאיטי והצליחו להקים משפחה קטנה ומגובשת (היא הבכורה מבין שלושה אחים). בילדותה הצטיינה בלימודים, במיוחד בכל מה שקשור לכתיבה ותיאטרון, וכאשר הגיעה לבית הספר התיכון היא התקבלה ללימודים באקדמיית היוקרתית של אקסטר בניו המפשייר. בכל השלבים שהיא מוסרת בספר היא כבר פצועה נפשית, אוכלת את עצמה בלי הפסקה ומעלה עשרות קילוגרמים. כשהיא בשיא פועלה האקדמי, אחרי שהתקבלה לאוניברסיטת ייל הסופר-יוקרתית, היא עזבה את הכל וברחה. החיים שלה עברו לחדרי הצ'טים האנונימיים באינטרנט, שם היא פגשה בחור מוזר ועברה לגור איתו בפיניקס. היא שתתה מלא והמשיכה לעשן, היא גם למדה לירות ועשתה כל מיני שטויות שלא הרשתה לעצמה מעולם.
היא מתייחסת לתקופה הזאת כשנה האבודה של חייה. היא התפרנסה אז מעבודה בקו סקס טלפוני שם דיברה עם גברים שרק חיפשו מישהי שתשמע אותם וכך גם איפשרה לעצמה להיות מינית במידה שהחברה לא מאפשרת לשמנות כמותה. ההורים שלה, עליהם היא מקפידה לגונן בספר בכל מחיר, היו קרובים לאובדן שפיותם ושכרו בלש פרטי שימצא אותה - והוא מצא. את החזרה לחיק משפחתה היא מתארת כאירוע כמעט מכונן בחייה: היא יצאה מהארון כביסקסואלית אך מאוחר יותר, כשהאמינה בעצמה שהיא סטרייטית, חזרה לארון. ההגדרות של גיי את עצמה משתנות לפעמים, זה היה יכול להיות מתיש אם זה לא היה מלווה בעמוד שדרה חזק ויציב. מבחינתה, לא משנה מה היא - היא בסדר. זאת מנטרה שנועדה לשכנע את עצמה לא פחות מאשר את קוראיה, אבל היא עובדת.
"אני פמיניסטית ומאמינה שצריך לחסל את אמות המידה הנוקשות ליופי, שמכריחות נשים להתאים את עצמן לאידאלים לא מציאותיים. אני מאמינה שצריכות להיות לנו הגדרות רחבות יותר ליופי, שיחולו על גופים מכל מיני סוגים". למרות שבספרה הקודם, Bad Feminist שעדיין לא תורגם לעברית, הגדירה את עצמה "פמיניסטית גרועה" (היא אוהבת היפ-הופ ונהנית לקרוא רומנים רומנטיים), רוקסן גיי היא פמיניסטית נפלאה. תפיסת השוויון שלה היא מוחלטת, בתוכה היא יודעת שלא צריכה להיות היררכיה המבוססת על יופי. מצד שני, ואת הצד השני אנחנו מקבלים כאן בהרחבה, גם היא גדלה בחברה שמאמינה שנשים לא צריכות לתפוס שטח במרחב הציבורי, ועדיף שהן יהיו קטנות וקוקטיות.
כן, גם נשים מצליחות כמו הכוהנת הגדולה של הטלוויזיה, פאקינג אופרה ווינפרי, מבינות את זה. גיי מאוכזבת מהנשים שהיא מעריצה, קשה לה להבין איך אישה מצליחה כמו ווינפרי חגגה בטוק שואו שלה את הירידה שלה במשקל והביאה לאולפן שקיות עם שומן זרחני. יכול להיות שמכל הישגיה של אופרה - בסך הכל האישה הכי חזקה בתבל - הדבר שהיא הכי מתגאה בו זה להיכנס לג'ינס מידה 26? הרגעים בהם היא מבקרת את הטלוויזיה שהיא רואה והספרים שהיא קוראת מצליחים להקליל במקצת את המסע המורכב הזה. כשהיא מספרת איך היא, כאדם שמן, מגיבה לצפייה בריאליטי "לרדת בגדול" או מפליגה בשבחים לרוזנת היחפה (אושיית הבישול אינה גראטן), אנחנו מקבלים הצצה לרוקסן גיי נוספת, כשהיא יושבת על כס המבקרת והזרקור לא מופנה כלפיה היא נינוחה יותר. ויש לה הרבה סיבות להיות נינוחה, בגיל 44 גיי היא פרופסור לספרות, כותבת טורים ב"ניו יורק טיימס", אייקון פמיניסטי ולהט"בקי ובמקביל גם האישה השחורה הראשונה שכתבה חוברות קומיקס לחברת מארוול.
"רעב" הוא לא מניפסט שבא להאדיר את האובּיסיות - ההיפך הוא הנכון. רוקסן גיי כותבת בפירוט על כל הכאבים שהיא הביאה על הגוף שלה בעקבות העמסת המשקל הקיצונית שלה: שפשפות, כאבי גב, קשיים בנשימה, שחיקה בסחוסים, הזעת יתר, הסתגרות חברתית ועוד. אבל היא גם מניחה כאן תמרור עצור גדול לכולנו, ומבהירה שלאף אדם אין זכות להתייחס אל גוף שמן כאל רכוש ציבורי. היא מספרת כאן על זרים בסופר חשבו שהם יכולים להחליט עבורה מה נכון לאכול ופשוט החליפו את המצרכים שבעגלת הקניות שלה, היא גם זוכרת כל קללה, מבט, צפירה ממכונית, חפץ שהושלך לעברה כי היא כנראה לא בן אדם.
ויש כאן גם סוג של קלוז'ר. לכל מי שתהה מה קרה לכריסטופר, השם הבדוי שנתנה לאותו הבחור שאנס אותה בגיל 12, לקח ממנה את הילדות והמשיך בחייו, היא מספרת שהיא התקשרה אליו שנים מאוחר יותר, וגילתה שהוא מנהל בכיר בחברה גדולה. היא ניסתה לדבר איתו אבל לא הצליחה, זיכרון האונס עדיין כל כך חי בתוכה שבשיחה איתו היא נותרה אותה ילדה קטנה ושברירית. בהקשר הזה, "רעב" הוא סוג של נקמה, הוא טקסט שמראה שלמרות שכריסטופר וחבריו הנאלחים ניסו להוכיח לגיי שהיא שום דבר, היא עדיין קיימת במרחב הציבור והמשקל שלה (לא זה הפיזי) רק הולך וגדל.
במובנים רבים, "רעב" הוא ספר קל לשיווק: "בואו לקרוא על האישה שנאנסה בגיל 12 והגיעה למשקל של 266 קילו". ממש כמו כתבת "לא תאמינו ש-", רק בספר בכריכה רכה. אך האמת, ארורה שכמותה, מורכבת בהרבה. "רעב" אמנם נקרא בנשימה עצורה, בעיקר בזכות השפה הקולחת של גיי (בתרגום העברי המצוין של דבי אילון), אך הוא גם משקולת של טון וחצי ששואבת אותך לנבכי הנפש, לסשנים של התבוננות עצמית. הרומן של גיי עם המשקל העודף שלה הוא תמונת מראה ליחס של כולנו לאנשים שמנים. במהלך הקריאה נזכרתי בציטוט של האנה מ"בנות", "אני חושבת שיש סיכוי שאני הקול של הדור שלי. או לפחות קול כלשהו של דור כלשהו". רוקסן גיי היא קול של דור כלשהו - דור אבוד של נשים וגברים שחיים את חייהם בתוך כלא תמידי, בנו מציפיות בלתי ניתנות להשגה: קריירה, יופי, אהבה עצמית. במובן הזה, רוקסן גיי מעידה שהיא עדיין לא הצליחה לנצח את המשקל שלה, אבל היא הצליחה לפרוץ את הכלא בכוח המחשבה שלה, ואת המסע שלה החוצה כדאי מאוד לקרוא.
"רעב - הסיפור של הגוף שלי", רוקסן גיי. מאנגלית: דבי אילון. הוצאת ידיעות ספרים ובבל, 272 עמודים