הנטייה הרווחת היא לסווג את הספרים של סטיבן קינג לאחד משני סוגים: או נפלאים, אדירים, מלאי דמיון ומעוררי השראה, או זוועה מודפסת שלא ניתן לשאת - וגם לא להאמין שהדבר הזה, שגורם לעיניים שלכם לדמם, הגיע מאותה המקלדת של האדם שהביא לכם את "העמדה". באופן מעניין, "בילי סאמרס" נמצא איפשהו באמצע.
כלומר, זה לא ספר טוב. הוא משעמם ברובו וסיפור המסגרת שלו אינפנטילי, אבל יש בו כמה רגעים ותמות שמזכירים את הגאוניות החד פעמית של קינג, ששורה אפילו על ספר סתמי ובינוני שכזה. אבל זאת השורה התחתונה – "בילי סאמרס" הוא לא ספר מומלץ, הוא סתם סביר. אם אתם מעריצי סטיבן קינג, אתם כבר רגילים לכך שיש גם כאלו. אם סתם נקלעתם אליו באחד ממבצעי שלוש במאה אז גם לא נורא, כבר בזבזתם בעבר את כספכם על דברים יותר גרועים (ואולי אפילו באותה הקנייה ממש!).
בילי סאמרס הוא רוצח שכיר שעומד בפני הג'וב האחרון בהחלט שלו. כן, בדיוק כמו כל הסרטים הבינוניים שכבר ראיתם (סיפור המסגרת בנאלי בכוונה, כדי לשבור אותו בהמשך, אבל זה לא נעשה באופן מוצלח מספיק). הוא אמור להרוג רוצח כלשהו, ולשם כך הוא אמור להשתלב בעיירה מנומנמת לכמה שבועות, תחת סיפור כיסוי (מטומטם במיוחד, יש להודות) של סופר שהגיע לשם כדי להשלים את ספרו. אבל האמת היא שסאמרס הוא לא הרוצח השכיר הטיפוסי (ה פ ת ע ה) – הוא למעשה קראן וידען בסתר, ואיכשהו הוא מתגלגל לכתוב ספר אמיתי, או לפחות להתחיל אחד, שמבוסס על סיפור חייו הלא קל ובמיוחד על שירותו הצבאי כחייל מארינס בעיראק (פיהוק 2).
כמקובל, דברים משתבשים. למרבה הצער, זה מתרחש רק אחרי חצי ספר משעמם במיוחד שברובו בילי סאמרס נוסע וחוזר מקניות בוולמארט ומעלה זכרונות משירותו בפלוג'ה. וחבל, כי רק השיבוש מצליח להרים קצת את הספר, לא מספיק אבל עדיין. במחצית הספר נכנסת אליו דמות חדשה, נשית, שמצטרפת אל סאמרס ומפיחה מעט עניין בהשתלשלויות העייפות, גם אם העלילה שבה היא משתלבת מרגישה כמו עיסת מי טו שמישהו לעס וירק.
יש בספר כמה רגעים יפים שמאזכרים את "הניצוץ", או לפחות מבהירים לנו שמדובר ביקום של "הניצוץ", כולל מבט על שייריו המפוייחים של מלון האוברלוק ותמונה של שיחים שגזומים בצורת חיות שזזים באופן מסתורי, אבל זה לא הולך לשום מקום. רגע של קסם בספר שנעדר ממנו לגמרי. ב"הניצוץ" הגיבור הוא סופר שהופך לרוצח, ב"בילי סאמרס" הגיבור הוא רוצח שהופך לסופר. במקרה של בילי סאמרס אין ייסורי כתיבה והוא לא מתענה מול הדף הריק, כי הוא פשוט אדם שהופך עצמו לסיפור, שמגשים את החוק של קינג מ"על הכתיבה" – תכתוב על מה שאתה מכיר, במקרה הזה אלו הם זיכרונותיו.
רק בסוף הספר – שאותו כמובן לא נסגיר מחמת ספוילר - משתבשות קצת התודעות הכותבות, מתעוררות מחשבות על כתיבה – שהפכו כבר לספציאליטה של קינג בספרים כמו "הניצוץ", "מיזרי", "על הכתיבה" ועוד המון. ולא רק כתיבה עצמה אלא גם מי מקבל את הקול, ממי הוא נלקח, מי זה שצריך לכתוב בעידן שלנו. אנחנו מקבלים תזכורת לכך שקינג הוא לא רק סופר נפלא, אלא ככל הנראה גם אדם נדיב ומלא נשמה.
וזה מלא. לא מספיק כדי ש"בילי סאמרס" יהיה ספר מוצלח; הוא עדיין לא מספיק מעניין, הוא בנוי באופן לא מוצלח ובאופן מאוד לא קינגי גם מתקשה לצבור תנופה. אבל זה כן מספיק על מנת להזכיר לנו למה קינג כל כך אהוב וכל כך הרבה קוראים ממשיכים איתו, בטוב וגם בפחות.
"בילי סאמרס" / סטיבן קינג, מאנגלית: אינגה מיכאלי, הוצאת מודן, 495 עמודים