בזמנים מוכי אובדן כמו אלה, ספר שנקודת המוצא שלו היא החיים שאחרי המוות נשמע כמו חוויה מנחמת. לא זה המקרה עם "על החיים ועל המוות", הרומן השלישי של מחבר "שבריר" סטיב טולץ. אנגוס מוני, המספר שלנו, נרצח בביתו, ומגלה שעליו להמשיך לחיות בעולם הבא - שהוא לא בדיוק גן העדן שהייתם מדמיינים. מגפה קטלנית הקוצרת את האנושות על פני כדור הארץ גורמת בעולם הבא לעומס יתר, למשבר פליטים, לעוני ולאנרכיה. בקיצור, די דומה לחיים שלנו כאן, רק גרוע יותר, כי אנגוס סובל מגעגועים עזים לאשתו גרייסי ומדאגה לגורל בתו הבכורה שעוד לא נולדה.
במקביל, על כדור הארץ, גרייסי ממשיכה לחיות עם אוון, זר מבוגר וגוסס שהתנחל בביתם. העסקה שהציע הייתה מעניינת: יום בהיר אחד הוא דפק בדלת וטען שמדובר בבית ילדותו, ושמשאלתו היחידה בשלבי הגסיסה המתקדמים שלו היא למות במקום בו נולד. הוא לא מסתמך על נדיבותם של בני הזוג מוני, אלא מציע תמורה משתלמת - להכניס אותם לירושה ולהבטיח פיצוי נאה. אלא שהדברים לא הולכים לפי התוכניות: אנגוס כאמור נרצח, ודווקא אוון הגוסס מאריך בימים.
טולץ מציג במלוא הדרם את כל סימני ההיכר שלו: גיבור הסובל ממיני פורענויות, רוחב יריעה שמנצל בדיוק קצת יותר מדי את הכנסת האורחים וכמובן הומור במנות נדיבות עד חונקות. הספר בנוי ממספר רב של פרקים לא ארוכים שקופצים בין אנגוס לגרייסי, כלומר בין שני העולמות, כשהמקשר ביניהם הוא טון הומוריסטי מובחן מאוד - ואינטנסיבי מאוד. טולץ לא מפספס שום הזדמנות לבדיחה טובה; הבעיה היא שהוא לא מפספס גם שום הזדמנות ליצור הזדמנות לאחת כזו. בהתחלה זה אפקטיבי ונהדר, אולם ככל שמתקדמים מתגלים המחירים.
המחיר הראשון, בסיסי ככל שהוא ערטילאי, הוא פגיעה בתחושת הרומן-יות של הרומן. כשעוסקים בנושא כבד כמו המוות ההומור עוזר ליצור חוויית קריאה קלילה וכיפית, אבל עודף הדיאלוגים הנחוץ לטולץ כדי להפגין את ההומור שלו פוגע בתחושת העומק של העולם הפנימי שהוא בונה. הטקסט מרגיש כמו רצף של רעיונות, שלד של עלילה, בלי מספיק בשר שאותו משיגים עם גישה סבלנית יותר - הן לעלילה והן לדמויות.
הדמויות שלו מרגישות קצת כמו קריקטורה של עצמן: המחזר האובססיבי יעשה הכול כדי להתקרב למושא האובססיה; הנפטר-לאחרונה ישתגע מרוב געגועים לאשתו; האם הטרייה תעשה הכול כדי להגן על בתה. הבחירה המרעננת היא להפוך את המספר לדמות מפוקפקת למדי עם עבר (ואף הווה) עברייני, ומרענן - גם אם בעייתי במקצת - הוא האפיון שלו כאדם חסר דחף סקרני, באופן ידוע ומוצהר. כשמדובר ברומן שמתאר עולם חדש עם חוקים אחרים לגמרי, למרבה הצער, זה פשוט מרגיש כמו גישה עצלנית למדי של הסופר לבניית העולם.
היעדר הסקרנות של אנגוס מתרחב גם לעלילה, שבהחלט קיימת, אבל בשום שלב - כולל בסוף - לא לגמרי ברור לאן היא הולכת. הספר מתחיל חזק, עם סקרנות רבה כלפי העולם הבא, נסיבות כניסתו של אוון לחייהם של בני הזוג ונסיבות רציחתו של אנגוס, אבל לא ברור מה מניע אותו - לעלילה יש נקודת התחלה מוגדרת והגיונית, אבל היא נעדרת נקודת סיום או תחושת כיווניות. הספר בקלות היה יכול להסתיים ממש באמצע, או להמשיך הרבה אחרי 400 עמודיו. אפילו הוצאת עם עובד הבינה שמדובר בבעיה גדולה כשניגשה לנסח את התקציר על גב הכריכה. הפתרון שהיא מצאה הוא לספיילר מהלך קריטי לעלילה שקורה רק באמצע הספר, ולהציג מהלך אחר שקורה רק בשליש האחרון כאילו הוא הבסיס שמניע את הספר כולו.
חוסר הכיוון גורם לתופעות לוואי אחרות. בתור התחלה, טולץ לא מצליח להתחמק מכמה סתירות פנימיות לא ברורות. למשל, מצד אחד העולם הבא דומה להפליא לעולם הזה, בעיקר בנטייה שלו להוציא את כל הצדדים הרעים של הטבע האנושי. מצד שני, אנגוס יוצא בהצהרות כמו "כמה מביך לגרור את הנרקיסיזם של ההבדלים הקטנים כל הדרך בין הממדים, וכמה אנכרוניסטי להמשיך להעמיד פנים כאילו הייתה אי-פעם הבחנה משמעותית ראויה בין בני אדם" (ע׳ 196). אז יש היגיון בציפייה שהעולם הבא יתנהל אחרת מזה שלנו או לא? התשובה משתנה לפי הבדיחה שלטולץ מתחשק לספר באותו רגע או משפט המחץ שהוא משתוקק להנחית.
תופעת לוואי אחרת ומעצבנת הרבה יותר היא החוסר בטעם טוב והיכולת להבחין בין עיקר וטפל. טולץ מאריך ביותר בציטוט הנאומים של גרייסי, שעורכת חתונות (וגם לידות ולוויות, לפי הצורך), ומשחזר בהם שוב ושוב את אותו השטאנץ - נאום ציני ופוגעני שמדהים את הנוכחים בחוצפתו ובכך כביכול עושה את דרכו ללבם - עד אובדן מוחלט של כל קסם. הוא גם לא מפסיק להקיא על הקוראים שאלות ללא מענה לגבי טבעו של העולם הבא, בהיקף מופרך כל כך - ובחשיבות כל כך לא קיימת להתקדמות העלילה או לבניית העולם - שמתחשק פשוט לדלג על הפסקאות האלה. במקביל, המהלך העלילתי המטורלל ביותר (הוא נכתב בפירוש על גב הספר, ובכל זאת מרגיש כמו ספוילר, אז זהירות) - כניעתה של גרייסי לפיתוייו של הרוצח של אנגוס - מתואר כולו בעמוד אחד, כאילו זאת תגובה פסיכולוגית הגיונית ולא מהלך לחלוטין לא מובן מאליו שיש לפרט בסבלנות ולהמחיש לקורא את כל שלביו כדי שזה יוכל להשתכנע בסבירותו.
אלה פגמים די רציניים, אבל לאורך רוב הספר הקורא לא עסוק בהם יותר מדי: הקריאה זורמת בין גילוי לגילוי של פרטי עלילה, ומחליקה בין הבדיחות בהנאה גדולה וקלילה. חבל שהחוויה הזו לא נשמרת: ככל שהרומן מתארך הוא נכנס למקומות אפלים מאוד. במקומות האלה ההומור כבר לא יכול לשלוט בכתיבה ביד רמה עד כדי כך, ומצד שני הניסיון של טולץ להכניס פנימה קצת רגש אמיתי לא אפקטיבי מספיק כדי לחפות על זה. כבר היה עדיף לו היה מתמסר לכתיבת ספר קליל שלא מתיימר להציע יותר מגוד-טיים; דווקא היומרה לעשות יותר מזה היא שמחבלת בהנאה ומשאירה את הקורא עם תחושת החמצה.
"על החיים ועל המוות", מאת סטיב טולץ | תרגום: יואב כ"ץ | הוצאת עם עובד | 382 עמודים