הספרים של ג'וליה פרמנטו-צייזלר מסתערים על הקורא כבר מהמשפט הראשון. "גלות", ספרה הרביעי, מגדיל לעשות ונפתח ממש בצעקה: "אם רק הייתי יודעת, לא הייתי באה לעולם הזה בכלל!". הצעקה לא בהכרח נשמעת בחלל, אבל זה לא הופך אותה לפחות מצלצלת - כי כמו שיודגם לאורך הרומן, המרחב הפנימי הוא החשוב באמת, וכשהוא חוטף טלטלה, קשה עד בלתי אפשרי להתאושש ממנה.
הנערה אחוזת האש היא ליאת, 16, ראשון לציון. ליאת עולה על אוטובוס לתל אביב בחיפוש אחר הרפתקאות והזדמנויות, ומיד פוגשת את רובי ירושלמי, קולנוען ודמות בולטת בזירת התרבות המקומית. רובי מתלהב ממנה ומפרסם שיר פרי עטה ללא ידיעתה. אבל לא זה החטא שלו - לא, עדיין לא התחלנו.
פרמנטו-צייזלר צוללת ב"גלות" לתוך MeToo, תופעה חברתית ותרבותית שעליה כבר נכתב לא מעט. הטייק שלה מתחיל דווקא בניסיון לגייס אמפתיה כלפי עבריין המין: ילד שמן ודחוי שהפך לקולנוען נערץ ונחשק, אך לא מצליח להתגבר על חוסר הביטחון הטבוע בו. הניסיון הזה נתמך כנראה על ידי הבחירה לסיים את סיפורה של ליאת מהר מאוד, ולפני שמשהו חמור באמת מספיק לקרות, מה שמעורר בקורא תקווה שאולי פשעיו של רובי לא כאלה איומים. אבל אז נכנסת לתמונה רומי הלר, צעירה יפהפייה שחולמת להיות שחקנית, ושהמפגש שלה עם רובי מסיט את חייה ממסלולם, או במילים פשוטות יותר: הורס אותם.
"גלות" הוא ספר קצר עם עלילה פשוטה, ובכל זאת המבנה שלו מצליח להיות מבולבל באופן שגרום ליצירה כולה להרגיש לא מפוקסת. קו העלילה הראשון נזנח מהר ואנחנו לא חוזרים לשמוע עוד על ליאת. מי שמגוללת חלק ניכר מסיפורה של הנערה היא חברה של רובי בשם נטלי, דמות שלא פותחה כלל מעבר לתפקידה בפרישת סיפורן של דמויות אחרות.
רובי כבר הספיק להימלט מהארץ אל עיירת חוף רחוקה, אחרי שגם חייו כפי שהכיר אותם נהרסו ללא תקנה, או במילים פשוטות: הוא בוטל. לא קורים לו שם דברים מעניינים מדי, וקשה לומר שהוא עושה חשבון נפש מעמיק עם עצמו. הערב הגורלי עם רומי מסופר לנו בפלאשבק, שלאחריו רובי נזנח כמעט לחלוטין, והעלילה מקדישה את עצמה לתיאור הירידה של רומי מהפסים. כמתבקש (ובכל זאת אזהרת ספוילר), השניים ייפגשו עוד פעם אחת בסוף הספר - אולם השלכותיה של הפגישה הזו יהיו עמומות ביותר, וכך הספר יתגלגל אל סוף לא מעניין ולא מספק.
"גלות" נפתח בתנופה אדירה מכוחה של הכתיבה הממגנטת של פרמנטו-צייזלר. הפעם היא לא משחקת על שוק-וואליו של בוטות כמו ב"ספארי", רומן הביכורים המצוין שלה, או בוראת עולם פנימי עשיר ושואב כמו ב"כפר סבא 2000" המעולה אף הוא. שני האלמנטים האלה נמצאים גם כאן, אבל בביצוע חלש הרבה יותר. את המקום שהתפנה תופסת מועקה הולכת וגוברת שהסופרת לא מצליחה לתעל לשום מקום.
הכתיבה של פרמנטו-צייזלר לא ריאליסטית מספיק כדי שיהיה מדובר בסיפור מצמרר במיוחד, ובטיפול לא מעמיק בנושא כבד וחשוב כל כך היא נותנת אווירה של קריקטורה. הקורא מצפה לאמירה חזקה על ה-MeToo, אבל בסופו של דבר מסיים עם "להטריד ולאנוס זה רע". הניסיון לגייס חיבה כלפי רובי לא זכה להצלחה גדולה מלכתחילה, וכשמתבררים ממדי ההרס של הנפש שלה, גם מעט החיבה שנצברה נעלמת. נשארנו עם רחמים על הקורבן ומיאוס וגועל מהתוקף - ובשביל להרגיש את הרגשות האלו לא צריך לקרוא רומן, מספיק לקרוא חדשות.
בשנה שעברה כתבנו על הספר "יקירי המנוול" של הסופרת הצרפתייה וירז'יני דפנט. גם שם מובילים את העלילה גבר מטרידן ושתי נשים שחטפו ממנו, אבל דפנט מבצעת שתי בחירות שהופכות את ספרה ליצירה בוגרת ומרשימה הרבה יותר. הראשונה היא להבהיר כבר בהתחלה שהמטרידן אכן אשם - השאלה היא לא מה בדיוק הוא עשה, אם בכלל, אלא מתי הוא יודה בכך בפני עצמו. השנייה היא לסיים את הספר בטון אופטימי דווקא. דפנט, קורבן אונס קבוצתי בעצמה, חוותה על בשרה כמה העולם יכול להיות נורא - והסירוב שלה לוותר על התקווה לתיקון הוא מרגש עמוקות. ב"גלות", לעומת זאת, הקורא נחשף לגועל של העולם ופשוט נשאר איתו ביד.
ג'וליה פרמנטו-צייזלר היא עדיין מספרת שאי אפשר לסרב לה - כבר מהעמוד הראשון ברור שאי אפשר יהיה לעצור את הקריאה. עיסוק בנושאים הקבועים של מין, אלימות והעיר הגדולה שם אותה באזור הנוחות שלה, אבל הפעם השלם נחווה כקטן מסך חלקיו. טייק ילדותי שלא מחדש כלום, על נושא שהיה אפשר לטפל בו הרבה יותר טוב.
"גלות", ג'וליה פרמנטו-צייזלר | הוצאת אחוזת בית | 135 עמודים