אני אוהב פרסומות של סלקום. חברת הסלולר הפסיקה להפיק אותן, אבל עד לפני כמה שנים, המוצר שלהם היה משווק דרך סרטים קצרצרים ומרגשים: אחד סיפר על גננת שתלמידיה באים לבקר אותה לקראת פרישה, מש"קית ת"ש מקבלת את פניה של אמה שעלתה לארץ מאתיופיה. אלו סנטימנטים שבמובן העקרוני, זול ללחוץ עליהם, אבל האפקט לעיתים קרובות היה זהה, ואני לעיתים קרובות הזלתי דמעה. יש כאלה שיובכו להתרגש מסיפורים כאלה, שמעוצבים במטרה המובהקת לגרום לצופה או לקורא לייבב; אני אישית הפסקתי להתבייש והתחלתי למרר בבכי בגאווה מול כל סרטון שמציג בפניי אמריקאית בהיריון שבעלה החייל הפתיע אותה בביקור לא מתוכנן מאפגניסטן.

מרסל מוסרי התחילה בתור כותבת למגירה – המגירה הייתה, כמובן, פייסבוק – ולאט לאט צברה לעצמה קהל קוראות וקוראים נאמן שביססו את מעמדה מספיק כדי שתקבל טור קבוע בעיתון "מעריב", בנוסף לשלושה ספרים פרי עטה בהוצאה עצמית. מרסל מוסרי לא נכנסה לעולם הספרות הישראלי דרך הדלת הראשית, אלא מהחלון, וזה כשלעצמו מעורר הערכה, שלא לומר השראה. ניתן לראות את זה בספרה הרביעי, שיצא זה עתה, "עיניים טובות". החל מהעריכה, שקוטעת משפטים באמצעם כמו פוסט בפייסבוק, וכלה בתוכן עצמו: קובץ סיפורים קצרים שמתארים תמונות קצרות מהחיים בישראל, לפעמים של שנות השמונים ולפעמים פה קרוב, במגרש חניה של קניון בחולון.

"אסורה" הוא סיפור משעשע וצובט על זוג שמנסה להתגרש כמה שיותר מהר רק כדי להיזכר שלפחות כיף להם לאכול ביחד; "שלוש על שש" מתפרש על פני עשורים של נישואים מנקודת מבט של זוג משקפיים מגושמים; "קרא לי כבר" נדמה כמו התשובה הנשית והנכונה ל"זמר שלוש התשובות" של אלתרמן

בחלק מהסיפורים, הפשטות הזאת פוגעת. אני עוקב של מוסרי כבר שנים, ויודע שהיא כותבת מצוין – היא לא רק סנטימנטלית, היא גם חדה, מצחיקה ושנונה מספיק כדי שארצה לראות ממנה סיפורים יותר מקיפים. לא תמונות מחיי נישואין/הורות, אלא התפתחות של דמות מנקודה א' לנקודה ת' – דמות שאנחנו נכיר ונאהב ונשנא ונבין. היא יודעת לכתוב את זה, ואני יודע שהיא יודעת לכתוב את זה ויותר מכל – היא יודעת לכתוב את עצמה. סיפוריה האישיים של מוסרי על חייה, עברה, אהבותיה, היריונה, מלאים בהומור עצמי ועוקצנות חיצונית (הפוסט שלה על ההיפוכונדריה של בעלה הוא קלאסיקה) שהייתי רוצה לראות ממנה יותר בספר. הבחירה לערוך את הסיפורים כמו הפוסטים שמוסרי מעלה אמנם מזכירה לנו מי כותבת אותם, אבל על הנייר התוצאה עובדת פחות טוב משהיא עובדת על האייפון; מרסל מוסרי כותבת בשלה מספיק בשביל שהסיפורים שלה ייראו בהתאם.

בחלק מהסיפורים, הפשטות הזאת פוגעת בול. הסנטימנטליות המוצהרת של מוסרי עושה את האפקט המבוקש, בלי יותר מדי מחשבה פונה ישר לבטן הקורא, ואם לקורא הנ"ל יש עניין לוותר על הציניות שלו, הוא יתרגש מאוד. ציניות היא מצרך יעיל וחיוני עבור רבים מאיתנו, אבל היא יכולה למנוע מאיתנו התרגשות כנה ואמיתית למראה כל מה שעשוי ממבט ראשון להידמות כבנאלי. בנאליות, קיטש, סכריניות, כל אלה יכולים לעבוד מצוין כל עוד הם נכתבים כמו שצריך, ובסיפורים המרגשים יותר של הספר, מוסרי כותבת את כל אלה נהדר. "אסורה" הוא סיפור משעשע וצובט על זוג שמנסה להתגרש כמה שיותר מהר רק כדי להיזכר שלפחות כיף להם לאכול ביחד; "שלוש על שש" מתפרש על פני עשורים של נישואים מנקודת מבט של זוג משקפיים מגושמים; "קרא לי כבר" נדמה כמו התשובה הנשית והנכונה ל"זמר שלוש התשובות" של אלתרמן – גם אם הוא חוצה קו לטריטוריית ה"מתוק מדי". יש שאוהבים לשתות תה עם שלוש כפיות סוכר; מי שמקפיד על שימוש קבוע בחוט דנטלי מגלה שזה לא כל כך מזיק, ובוודאי לא הופך אותך לאדם פחות חכם.

יש נשות ספר רציניות ויש את המתרגשות

העניין הוא הרי כזה – לא תכננתי לקרוא את ספרה של מוסרי. אבל בעיתון "הארץ" התפרסמה ביקורת שהתייחסה אליו בצורה כל כך פטרונית שהייתי חייב לדעת מה עשתה הגברת מוסרי שהגיע לה שכך יכתבו עליה בעיתון לאנשים חושבים. המבקרת טלילה ציפר הייתה עסוקה במשך שתי פסקאות ארוכות במתן רקע היסטורי שבו תיארה את ז'אנר הספרות המלודרמטית, משל התכנסנו לשיעור בתולדות הספרות, והבהירה: יש ספרות גבוהה, ויש ספרות נמוכה. יש איכות, ויש את מה שציפר מכנה כ"אשפה". בביקורתה, הסבירה ציפר מדוע סיפוריה של מוסרי נחשבים בעיניה ל"ספרות חסרת ערך" – או, במילים אחרות (גם הן של ציפר עצמה), "רומן למשרתות". נשאלת השאלה – האם מישהו יום אחד יבין כמה מעמדי ומתנשא הוא הביטוי "רומן למשרתות"? אם כך נראה "רומן למשרתות", כמה יעלה באמזון "ספר לגינקולוגיות" או "נובלה למעצבי UI"? כי האמת הרבה יותר פשוטה מזה: הזלזול בכל מי שמעז לצרוך תוכן מסוג מסוים – יהיה זה ריאליטי, תהיה זאת טלנובלה, יהיו אלה סרטי "מהיר ועצבני" – מעיד בעיקר על המזלזל ולא על המזולזל.

פארוק וסורייה, הכלה מאיסטנבול (צילום: מתוך
"הכלה מאיסטנבול". בעיתון "הארץ" ממש לא רצו שנפספס את ההשוואה|צילום: מתוך "הכלה מאיסטנבול"

מדובר בשמירת-סף עם ניחוח די גזעני: מי שרוצה להתרגש ממלודרמות טורקיות ומסיפורים על אנשים טובים בעיירות פיתוח, שיבושם לו, אבל הוא לא יוכל אף פעם להאמיר למעמד של אינטלקטואל

הרי יצא שציפר לא התכוונה רק לבזות את ספרה החדש והמתוק של מוסרי, אלא גם את כל מי שקוראות וקוראים אותו – והעזו להנות ממנו, רחמנא לצלן. "מעטות מאוד הן נשות הספר הרציניות שיודו בפומבי שקראו את הספרים בסוגות האלה", כותבת ציפר, ומבהירה: יש נשות ספר רציניות כמוה, ויש את מי שמרשות לעצמן להתרגש מסיפורה של מרים, שהייתה מאוהבת בנאדר השוטר הערבי-אוהב-ישראל.

כדי שחלילה לא נפספס את הסאבטקסט, ציפר מאזכרת את "הכלה מאיסטנבול" כיצירה שדומה קמעא לסיפוריה של מוסרי – יחד עם כותרת שמציינת בגדול את שם הסדרה ועוד תמונת סטילס מהטלנובלה, נראה שעיתון "הארץ" ממש לא רצה שנפספס את ההשוואה. מה שכל כך מרתיח בחלוקת הגבוה/נמוך הזאת היא העובדה שמדובר בשמירת-סף עם ניחוח די גזעני: מי שרוצה להתרגש ממלודרמות טורקיות ומסיפורים על אנשים טובים בעיירות פיתוח, שיבושם לו, אבל לא יוכל אף פעם להאמיר למעמד של אינטלקטואל. מוסרי, בפוסט תגובה אלגנטי, הזכירה שפארוק מ"הכלה" הכי חתיך והמשיכה וסיפרה על איך שרה לבתה התינוקת גפן "אפונה וגזר" בזמן ההאכלה.

חלק מהבעיות של "עיניים טובות" נובעות מהמחסור בעריכה ספרותית שניתנת למי שספריו עוברים בהוצאות הגדולות, ומוסרי בחרה שלא לחכות להן והחליטה לפנות לקהל עוקביה ישירות. כל עוד הסצנה הספרותית הישראלית (שכפי שנראה מהצד, כוללת שלושה אנשים שגרים באותו הבניין) תמשיך להתנשא מעל האנשים שכבר למדו שלא להקשיב לה, העורכים הנכונים יעבדו רק עם האנשים "הנכונים", וקולות כמו של מוסרי לא יישמעו בצורה צלולה מספיק. שף בשם לודוביק פרודאן, נשאל בריאיון (לעיתון "הארץ", למרבה ההפתעה) איך הצליח להקים המבורגריית גורמה בלב פריז, ותשובתו נשארה איתי עד היום: "אין בושה בהכנת המבורגר, אלא אם כן מכינים אותו רע". ההמבורגר שמוסרי מכינה ערב לחך ועושה חשק לעוד אחד, שיהיה אפילו טוב יותר.