"ריקוד האביב" מגיע אלינו מנותק מכל הקשר: זהו סיפורם של שלושה סטודנטים צעירים, שני ישראלים ומקומי אחד, בבזל של שלהי שנות התשעים. בעוד הזהות הישראלית והיהודית היא נושא טעון בתקופה הנוכחית, בספר היא מתבטאת רק בהערות אגב. ולא מפני שגיבורינו עסוקים בדברים חשובים יותר - הם שקועים עד צוואר בעולמם הקטן, ברכילויות, בלימודים, באהבה.
כמו שהתקציר בגב העטיפה טורח להבהיר, הם "אינם מיוסרים אפילו ברגעיהם המייסרים"; רק "חיים את הדרמה המינורית של עלומיהם במשחקיות שובת לב". בקיצור, מדובר בספר קצר ומנותק, נטול כל רלוונטיות או קונפליקט אמיתי. ולמרות זאת - ואולי דווקא בזכות זאת - הקריאה בו היא עונג צרוף, מהמילה הראשונה ועד לאחרונה.
זהו ספרה הראשון של שפרה קופרמן, שגדלה בקיבוץ חצור וכיום גרה בבזל ומלמדת בה שפה וספרות יידיש. ברומן הביכורים שלה היא מסתמנת כתגלית אדירה: מספרת חכמה ורגישה שכותבת בעברית יפהפיה וממגנטת שלא ניתן לסרב לה. כתיבתה ניחנה בחוש קצב מהפנט, הומור אלגנטי, רומנטיקה מובנית ושלל התייחסויות שמפגינות בקיאות מרשימה בתרבות ובאמנות, ועדיין מצליחה להיות קלילה וקולחת כמו זו של רומן רומנטי. מספיק לקרוא את העמוד הראשון כדי להיווכח בכישרון הענק, שמנטרל את הקורא ממגננותיו ומעורר בו נכונות ללכת אחרי המספרת לכל מקום שהוא.
את הספר מובילות שלוש דמויות: עתליה, רקדנית צעירה שעזבה את הקיבוץ לטובת תקופת לימודים בבזל; גורן, חברה הטוב ביותר, הומו עדין ורגיש מהקיבוץ השכן שעבר להתגורר בעיר; ויוליוס, צעיר מקומי שמקסים את שניהם ולא ברור מהן נטיותיו. הרומן, המסופר בגוף שלישי, נצמד בעיקר לעתליה, וקל לנחש שהיא בת דמותה של הסופרת. לא רק מפני שזוהי הנחה שגורה ברומני ביכורים, אלא מפני שהספר גדוש בסצנות, באנקדוטות ובזיכרונות ספציפיים כל כך שמרגיש שהוא מתאר חיים אמיתיים, שהוא כמעט חי בעצמו.
עלילה היא לא הצד החזק של "ריקוד האביב". עתליה עובדת כאופר אצל משפחה חצי-ישראלית שהיא לא מצליחה להבין עד הסוף, אבל גם בסוף לא מחכה שום תפנית מפתיעה. החיבה שהן היא והן גורן חולקים ליוליוס אכן מובילה לאהבה ולקנאה, אבל הדרמה אף פעם לא מרגישה גדולה או מסוכנת. לאף אחד אין סודות כמוסים, זיכרונות מודחקים, שלדים בארון או אויבים מושבעים. הספר בנוי כגוש טקסט אחד גדול, ללא חלוקה לפרקים ואפילו לא כוכביות שמפרידות בין חלקים שונים. ועדיין, הוא זורם לו במין שלווה פנימית שאפשרית רק במבט לאחור, כשכבר יודעים ששום טלטלה לא מצפה בסוף; שלווה שלא מתאימה לסיפור טוב, אבל כן מתאימה להתרפקות על פיסת חיים.
הקריאה בספר הנהדר הזה, ובעיקר העונג שהיא מסבה, מרגישים תלושים לחלוטין מהמציאות הנוכחית - לא כמו סדרה בנטפליקס שמתארת צרות של אנשים בקצה השני של העולם, אלא כמו אנטיתזה לכל מה שמדאיג, רודף ומענה. גורן ועתליה ישראלים וקיבוצניקים, ואמנם מעלים זיכרונות מהבית, אבל לעולם לא מתייסרים בגעגועים אליו. יוליוס אמנם שוויצרי, אבל אין בו אלא אהבה וסקרנות אליהם, ופערי התרבות כמעט שלא מוזכרים. שיא הטכנולוגיה הוא שיחות טלפון, ופתקים שנכתבים ביד הם עדיין דבר. בזל יושבת על קו התפר בין שווייץ, צרפת וגרמניה, והדמויות מטיילות בין שלוש המדינות על אופניים, קונות אקלר בצרפת או מבקרות במוזיאון בגרמניה, ובכך מרוקנות ממשמעות את מושג הגבול הגיאוגרפי.
כשכל מה שמעסיק אותך זה ספרות, טבע, ריקוד ואהבהבים, אפשר בהחלט לכנות את החיים חסרי דאגות. "ריקוד האביב" הוא לא התרפקות נוסטלגית על העבר, אלא הזמנה להסתכלות אחרת על החיים; לא סיפור, אלא מצב תודעתי; לא צלצול השכמה, אלא ליטוף שמעיר אותך אל תוך חלום, שדוחה מכול וכול את ה"התפכחות", שפותח את הלב וממלא אותו בתקווה.