במשך שבועיים הסתובבתי והזמנתי אנשים לאירוע של מלך הקסטות בתדר בבית רומנו, כאילו שזאת מינימום החתונה שלי. למה התרגשתי כל כך? אולי כי עד לפני כמה שנים, במעגלים מסוימים, אני בעצמי הסתרתי את האהבה שלי למוזיקה מזרחית וטורקית. אני לא יודע להצביע על הרגע שבו הבנתי שהכל שטויות ושזה לא משנה הסימון של הז'אנר, אבל איזה מזל שזה קרה לפני האירועים של מלך הקסטות בבית רומנו. עוד לחשוב שהייתי מפספס את זה.
כבר מהכניסה למתחם (ומהאירוע הקודם שהיה לפני כחצי שנה) אפשר היה להרגיש שהולך להיות כאן אירוע מסוג אחר, אירוע שלא קורה בדרך כלל. לא במקום היפסטרי כמו התדר ולא בתל אביב. יודעים מה? אם להחריג את "שישי שמח עם ירון אילן" אני די בטוח שהופעות עם ליין אפ שכולל זמרים בסדר גודל של תמיר גל, ראובן המלאך ואתי לוי ביחד לא מתקיימות בשום מקום בארץ. ואם זה לא הספיק, "מלך הקסטות" (שתיקלט בין כל אמן שעלה לבמה *אך ורק* עם קסטות) ו"שיקר הפקות" דאגו להגזים ולהביא גם את עופר לוי בהפתעה. קובי אוז ופישי הגדול היו אמורים להופיע גם הם בהפתעה, אך תקלה בפלייבק כמעט ומנעה את זה. פישי אילתר ביטים באמצעות ביטבוקס ואוז זימר בהנאה רבה.
הראשון לעלות היה ראובן המלאך, שהתחיל עם הלהיט הכי גדול שלו - "קפה בשניים", קאבר לשיר של אלי לוזון. "תקשיב, אין מצב שזה אמיתי. זה לא הגיוני שההופעה הזו התקיימה פה, זה מרגיש כמו חלום", זרק הבחור שלידי לחבר שלו שהיה בהלם לא פחות ממנו כשראובן סיים להופיע. לא יכול היה להיות זמר שיפתח את הערב יותר טוב וירים את הקהל יותר מראובן מלא הניסיון. אחריו עלו אבי פרץ (קשה לי, קטנטנה) שהרעיד את כל האיזור עם הגרסה שלו מ-95' ל"שירו של שפשף" של מאיר בנאי זכרונו לברכה, וביצוע אקאפלה ל"שיר אהבה ישן" (אניטה וחואן).
הישאם מסאלחה, שכבש את המדינה בתחילת הניינטיז עם הלהיט "בום בום", עלה להופיע גם הוא. החליפה המגוהצת והאאוטפיט המתוקתק של הזמר בן ה-70 הסגירה את חשיבות ההופעה בעיני מסאלחה. בקטע שמודע לעצמו או שלא, רק בשביל לשמוע את הזמר הוותיק צועק למיקרופון "תל אביב אני אוהב אתכם, אני אוהב את כל ישראל", ההפקה הייתה שווה את זה. אין ספק שהוא התרגש מאוד. והוא לא היחיד.
"אני כבר 30 שנה מופיע על במות ובחיים שלי לא התרגשתי כמו שאני מתרגש עכשיו", התוודה תמיר גל כשסיים את אחד משיריו. אם היו נותנים לו, גל היה ממשיך לשיר על הבמה עם הבד האדום עד 4 בבוקר. לבד, בלי פלייבק ובלי מיקרופון. רק הוא, הקהל ו"שביל האושר" - 50 פעמים ברצף. העיקר שתיתנו לו ליהנות מהצימאון של הקהל - שהיה מורכב מכל המנעד הישראלי הרחב: סטרייטים וגייז, מבוגרים וצעירים, מזרחים ואשכנזים, נשים וגברים, סחים והיפסטרים. "נכון שיש את עומר אדם, סטטיק ובן אל, ועדן (בן זקן), אבל זאת מוזיקה. נשמה. אמיתית", חצי עקיצה וחצי קריאת גלאדיאטור שהרגע כבש את הטריטוריה שרדף אחריה שנים.
הקהל הריע ולא נתן לו לרדת. "שביל האושר", "ג'ינם ג'ינם", "דמייני", בין סורגים לשיר", ושוב "שביל האושר" - את הכל הוא ביצע. ככל שגל המשיך בהופעה, הקהל התקשה לשלוט על עצמו יותר. שטרות של 100 ו-200 שקל הודבקו לו על המצח ואנשים "על הכתפיים" הריעו כאילו הם בחגיגות אליפות של מכבי בכיכר רבין, היה משהו באוויר שחווים פעם בחיים.
אחריו עלתה אתי לוי, שגם היא שלהבה את הקהל עם מחרוזות במרוקאית. אין הרבה זמרות (וזמרים) בארץ שיכולות לעמוד בקצב ובטונים הגבוהים שלה, בקיצור אף אחד לא יכול לעשות את זה טוב כמוה. יש מצב אפילו שהיא סימנה לכותב שורות אלה להתקרב מעט לבמה, ונתנה לו לשיר שורה מהפזמון של "אהלן וסהלן" - טעות קריטית.
אבל עם כל הכבוד לכל הזמרים שלקחו חלק, רגע השיא של הערב היה כשהאחד והיחיד, עופר לוי, עלה להופיע. ב"עופרלויות" שאופיינית לו מאוד, פתח את ההופעה עם קריאת "שמע ישראל", שהייתה ארוכה אפילו בשבילו. המלך של המוזיקה הטורקית בישראל לא בא לשחק משחקים- מבין כל הזמרים שעלו להופיע, הוא היה היחיד שהגיע עם כל הלהקה (שנהנתה מאוד "לשיר" עם הקהל את "רוח ים" בזמן שהאחרון חיכה בחוסר סבלנות שהוא יעלה).
לוי שר את "מאוהב בגשם", "הלו מאדאם", "אני חוזר", "ציפור השמש" ו"רצתי אחרייך" כהדרן. מהרגע הראשון היה ברור שהבמה הזו קטנה עליו. בלי להתרגש יותר מדי, שלף מוואלים ועלה לגבהים שאף זמר בארץ לא יכול להגיע אליהם, בחוסר מאמץ שניכר מאוד לעין.
עכשיו אמור להגיע השלב שאנשים חושבים "איזה יופי שהאשכנזים מקבלים את המוזיקה המזרחית", אבל אנחנו לא ב-2009 והמוזיקה המזרחית (והטורקית) לא צריכה היום אישור מאף אחד. דווקא הפתיע (ובעיקר שימח) אותי לראות סוף סוף את ההיפסטרים, בעלי המוצא המזרחי עם ערימות הקעקועים, ההרחבות באוזניים והבגדים הזרוקים, שהתכחשו במשך שנים למוזיקה שגדלו עליה, מרשים לעצמם להשתחרר ולשיר מכל הלב עם ראובן, תמיר, אתי, ועופר.
יהיו כאלה שיגידו שמדובר באירוע שמלא בציניות, אבל מוזיקה טובה זו מוזיקה טובה, ואת קתלוג הז'אנרים אנחנו המצאנו רק בשביל שיהיה לנו יותר קל לעכל אותה. אז גם אם כל המופע הזה התחיל מציניות גמורה, ברגע האמת, כשהקהל שואג את השירים, מבינים שגם הציניות הייתה רק תירוץ.
