אחרי שאורי ששון הודיע שהוא נפרד מהג'ודו הוא חזר למקום שבו הכול התחיל - מרכז הג'ודו - המקום הקטן והמיוחד בשכונת ארמון הנציב בירושלים, שאותו מנהל היום אחיו הגדול, אלון.
"שמעת פעם על האולימפיאדה?" הוא שואל את אחד מהילדים שלומד במקום. "אולימפיאדה זאת תחרות שהיא כמו אליפות העולם – התחרות שהיא הכי הכי גדולה בעולם", הוא מסביר. "הגעתי לאולימפיאדה ואתם יודעים באיזה מדליה זכיתי?", הוא שואל את הילדים, "מדליית ארד. זה לא זהב, אבל זו מדליה מאוד מאוד מיוחדת שהיא בעצם הגשמת חלום".
"מישהו רוצה לעשות איתי קרב?", הוא שואל. "אני", אומר אחד הילדים. "איזה אמיץ אתה", הוא אומר לו ונותן לו לנצח לקול מחיאות הכפיים של כולם מסביב.
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
בגיל 8 הוא נכנס לפה לראשונה, בעקבות אחיו הבכור המוצלח אלון, שכבר היה ג'ודוקא בעל שם. לעומתו אורי הקטן נאלץ להתמודד עם חוויות של כישלונות, פחדים וחששות
"שמע, אני פתחתי את הדלת מקודם, הסתכלתי על המזרנים על הכיסאות ועל העיצוב של המקום", הוא אומר לאחיו אלון. "זה החזיר אותי לתחרות הראשונה שלי, שאתה ישבת בקהל ואבא גם ישב שם, ואני עליתי פה מפוחד ומבוהל, ויצאתי בסיבוב הראשון באיפון ואני זוכר שהסתכלתי פה על התאורה הזאת ואמרתי מה אתה עושה לעצמך? למה בחרת בזה?".
אלון: "זאת הייתה תחרות קשה, אליפות השכונה".
אורי: "נכון", הוא אומר והם צוחקים.
אבל הילד המפוחד, האח של, המשיך לאחת הקריירות הגדולות והמרתקות של ספורטאי אולימפי בישראל. הדרך לשם הייתה קשה - ועכשיו הגיע הזמן שלו להיפרד.
ההצלחה הגדולה
אולימפיאדה היא אירוע מטלטל, קסמה תלוי בהבדל הדק בין צלקת שנשארת לכל החיים לבין הצלחה הרואית ואורי ששון בערב אחד קסום באולימפיאדת ריו ב-2016 שינה את חייו לעד. באותה אולימפיאדה, אחרי 8 שנים ללא מדליה אולימפית לישראל, ירדן ג'רבי ואורי ששון הפכו לגיבורים לאומיים, והמדינה הייתה באקסטזה.
האקסטזה הזאת ניכרת היטב גם היום כשהוא הולך ברחוב בירושלים ואנשים ניגשים אליו בהערצה. "אני עד היום קם בבוקר ושואל את עצמי אם זה הגיוני?", הוא אומר. "צריך להבין, האנשים לא מבינים, כי אני נולדתי כל כך רחוק מזה. כאילו נקודת הפתיחה שלי הייתה רחוקה מאוד מהמקום של לעמוד על הפודיום, ועד היום זה נראה לי כמו משהו הזוי".
"ביום שבו זכיתי במדליה הלכתי לחדר", הוא נזכר, "כשהמדליה עוד עליי וכל הפֶּנְסִים מהקרבות והסתכלתי במראה בפחד. אמרתי לעצמי 'אתה לא תהיה אותו דבר כמו שהיית'. ממש פחדתי שהעולם שלי השתנה, כאילו הזהות שלי מתערערת. היו לא מעט אנשים שהרימו גבה לאורך הדרך ואמרו 'הוא יהיה ספורטאי אולימפי? הוא יהיה מדליסט אולימפי? בחיים לא'", הוא אומר, ונזכר בדרך הארוכה שעשה עד הזכייה והכבוד העצום שהביאה עימה.
"ביום שבו זכיתי במדליה, בחדר, כשהמדליה עוד עליי הסתכלתי במראה בפחד. פחדתי שהעולם שלי השתנה, שהזהות שלי מתערערת"
המחנך שהאמין בו
כשהוא נזכר בדמויות שעיצבו את הקריירה שלו, באופן מפתיע מצביע אורי דווקא על מחנך בבית הספר התיכון שבו למד. זה היה כשכבר סומן כפוטנציאל בג'ודו, אבל הנסיעות המתישות, כמה פעמים בשבוע, מביתו בירושלים למכון וינגייט, לצד הבגרויות והלחצים החברתיים גבו ממנו מחירים לא קלים.
הוא מבקר בבית הספר שבו למד, תיכון סליגסברג, בירושלים. "היה לי לא פשוט פה בבית הספר", הוא נזכר והקושי ניכר בפניו כשהוא מדבר. "היה לי קשה הייתי... לא הילד הכי מקובל והיה לי מאוד חשוב לחזור לפה עם כובע של מדליסט אולימפי".
"היה לי לא פשוט פה בבית הספר. היה לי קשה, לא הייתי הילד הכי מקובל והיה לי מאוד חשוב לחזור לפה עם כובע של מדליסט אולימפי"
"אורי היה צריך תמיכה", מאשר רונן שלום, המחנך של אורי בתיכון. "אומרים שצריך מבוגר אחד כדי שהבן אדם יצליח".
אורי: "אני בטוח שיש עכשיו ילדים שרואים את הכתבה הזאת ואולי מרגישים שגם הם שונים בסביבה שלהם, ואני פה כדי להגיד ששוני זה לא בהכרח דבר רע, ושאם אתה שונה כנראה שיש בך משהו מיוחד. משהו אחר שלא תמיד יודעים להעריך אותו באותו רגע".
"כל יום, כשנגמרו הלימודים", הוא נזכר, "הבית שלי נמצא שם, בסוף העלייה התלולה הזאת", הוא מצביע על הדרך שעשה מדי יום, "והייתי ככה עם הילקוט הולך ומדמיין את כל החיים שאני חי עכשיו, כמדליסט אולימפי. ואני זוכר שזה היה כל כך רחוק ממני. כילד בכיתה י', י"א, שאין לי דבר להיאחז בו חוץ מתקווה. הייתי עושה את העלייה הזאת – והיא הייתה קשה. ולפעמים הייתי גם שם אוזניות ושם את השיר מהסרט 'רוקי', מדמיין את עצמי באולימפיאדה ומסתכל על סרטונים, וכל הזמן הייתי מושפע מהשראה של אנשים אחרים. וההר הזה הוא בשבילי לא הר רגיל – הוא הר שכל הדמיון היה פה".
"הענק הרגיש"
ההורים של אורי, ורדה ואיציק, התגייסו למען החלום המשותף של הבנים - עם בישולים, כביסות של חליפות הג'ודו הכבדות וכמובן הסעות לאולמות בכל רחבי הארץ. בבית הוריו בירושלים אנו פוגשים את אימו ורדה.
ורדה, איך זה היה לגדל ילד כזה? שצמח לכאלה ממדים? היית צריכה 2 מקררים בבית?
"הייתי צריכה מקרר אחד עמוס. הסתפקתי במקרר אחד, תמיד עמוס".
"מה שעברתי בפנים אז, נשאר אצלי, לא שיתפתי", אומר אורי על מה שעבר עליו בימי התיכון.
"הוא לא סיפר לנו כל כך, לא שיתף", מאשרת אימו.
"אני זוכר תחרויות, שהם הסיעו אותי", הוא נזכר. "ובפנים אני לא רוצה שזה יגיע. לא רוצה שהתחרות תגיע. כאילו הנטייה הטבעית שלי היא לקוות או שיהיה איזה פקק או שיתקשרו להגיד שהתחרות התבטלה, מה שאף פעם לא קרה. זה משהו שתמיד היה שם הקושי והפחד שיראו אותי, לאורך הקריירה".
"זה שהוא רגיש אנחנו מכירים", אומרת אימו, "אני מכירה את הבן שלי. אבל לא ידעתי שהוא שונה מג'ודאים אחרים".
"הענק הרגיש", אומר עליו אביו איציק. "בניגוד למבנה החיצוני שהוא גדול ואולי מאיים, שאנשים חוששים ממנוף הוא רגיש והוא ילד טוב. נשמה טובה".
"אני זוכר כשההורים הסיעו אותי לתחרויות, ובפנים אני רוצה שהתחרות תתבטל. תמיד היה שם הקושי והפחד שיראו אותי"
כמו אריה שמביט במראה ורואה חתול
בשנות ה-20 המוקדמות שלו אורי ששון פרץ. הוא גדל וגבה עוד ועוד והמאמנים דיברו על כישרון נדיר. לראשונה, הוא הפך לג'ודאי הבכיר במשפחה, אבל משהו עוד חסם אותו. הבעיה העיקרית הייתה מנטלית. משפט ידוע אז בג'ודו טען שמדובר באריה שמביט במראה ורואה חתול.
"הרגשתי כמו פוטנציאל לא ממומש", הוא נזכר. "כל הזמן יש ציפייה מאוד גדולה – גם שלי. גם צפייה שלי מעצמי וגם ציפייה של הצוות, וזה כמו צל. זה להיות כל הזמן קרוב, להיות חמישי באירופה, זה להגיע לקרבות מפתח ולא לתת את האקסטרה. פשוט לא להצליח להביא את זה וכל הזמן לשאול את עצמך מה לא בסדר, מה אני צריך לשפר? גם בטיפול פסיכולוגי. היו קרבות שאורן (סמדג'ה המאמן - ב"מ) היה משתגע ממני, ולא רק אורן, כל הצוות. כי תחשוב כמה זה מתסכל לדעת שיש לך ספורטאי עם פוטנציאל כל כך גדול, ועם כישרון יוצא דופן ובסוף הוא מגיע לקרב ולא מביא את זה", הוא אומר בכאב.
"כל הזמן יש ציפייה מאוד גדולה – גם צפייה שלי מעצמי וגם ציפייה של הצוות, וזה מלווה אותי כמו צל - פשוט לא הצלחתי להביא את זה"
נקודת מפנה
אבל לקראת אולימפיאדת ריו הוא סוף סוף זכה להצלחה, הוא גבר על השדים, הוכתר פעמיים לסגן אלוף אירופה והאישיות הכובשת שלו גם סידרה לו גם את בנק יהב - ספונסר שליווה אותו במשך שנים ודאג לו לשקט כלכלי, אפילו בתקופת הקורונה כשהספורט הושבת.
"ראינו גם בן אדם, גם משקיען, גם מצליחן, והוא לא בא מאיזשהו מקום של כפית כסף או זהב בפיו ובידו, כשראינו את זה אמרנו אנחנו לוקחים", מסביר שאול גלברד, מנכ"ל בנק יהב.
אחרי המדליה בריו הוא כבר יכול היה להירגע וליהנות מהחיים הטובים. הוא בילה, טייל והפך למרצה ואורח מבוקש, היום הוא מרגיש בטוח מספיק לספר שהיה קרוב מאוד לפרישה כבר אז, אחרי שהגשים את חלומו.
"אני חושב שברגע שהשגתי את המטרה הגדולה הזאת משהו בי רצה להרפות", הוא חושף. "לא נתתי לעצמי עד הסוף להרפות, כי המשכתי לעוד קמפיין אולימפי, אבל בתוך תוכי זה לא היה אותו דבר, זה לא היה הדרייב האמיתי שהיה לפני האולימפיאדה".
באולימפיאדת טוקיו, כשהוא רחוק משיאו, הוא הפסיד כבר בקרב הראשון שלו, אבל באופן משעשע הוסיף מדליה אולימפית שנייה לרזומה כחלק מנבחרת ישראל הקבוצתית שזכתה בארד. כך ששון עשה עוד היסטוריה והפך לג'ודאי הראשון שזוכה במדליה אולימפית מבלי לנצח קרב אחד. זה אולי היה סימן שהגיע הזמן להגיד שלום. בחודשים האחרונים הוא הפסיק שוב להתאמן, בילה שוב בחופשות בחו"ל, עד שהחליט השבוע שהוא בשל לספר לכולם.
"יש הרבה התרגשות סביב העניין הזה, הבוקר קמתי והבנתי שאלו הימים האחרונים שלי בספורט האולימפי כג'ודוקא שמייצג את מדינת ישראל".
"יש הרבה התרגשות סביב העניין הזה, הבוקר קמתי והבנתי שאלו הימים האחרונים שלי כג'ודוקא שמייצג את מדינת ישראל"
אולי בכל זאת יהיה רגע שתגיד לעצמך למה לא המשכתי, למה לא עשיתי את העוד צעד הזה?
"אתה מחזיק בשתי מדליות אולימפיות ואתה מרגיש מסופק – אני לא בטוח שזה הצעד הנכון. זה הדבר, ברגע שאתה מאבד את המשמעות, אין צורך להמשיך, זה גם בסדר. כל דבר בחיים הוא סוג של סגירת מעגל. כשטוקיו סגרה את המעגל - אני במקום אחר".
לחברים בנבחרת הוא כבר מתגעגע – אלה שבילה איתם בוינגייט ובטיסות מסביב לעולם. אם יש משהו שהשאיר אותי בקמפיין הזה עדיין בכושר זה פיטר, הוא אומר על הג'ודוקא פיטר פלצ'יק, חברו לנבחרת. "זכיתי לשחק איתו", הוא אומר. "אני זכיתי, אח שלי", אומר פלצ'יק.
כשהודיע לבוסים שלו על הפרישה, יו"ר איגוד הג'ודו משה פונטי קיבל זאת מיד בהבנה. אורן סמדג'ה, מאמן נבחרת הגברים בג'ודו, שהוביל אותו להישגי הענק ניסה לשכנע אותו להמשיך. הגדולה של ששון אולי התבטאה בכך שלימד את כל הסובבים אותו שיעור בג'ודו ובחיים.
"אורי הוא לא הטיפוס שאתה אומר שהוא יהיה מדליסט האולימפי", אומר עליו סמדג'ה בחום. "רמת הקשיחות שלו, אני חושב, לא הייתה כמו שאנחנו ציפינו. הוא פשוט הצליח להראות לנו שגם באישיות שלו, שהיא נשמה מאוד עדינה, הוא יודע להיות קשוח. הוא יודע להביא את עצמו לידי ביטוי בהרבה מאוד מצבים, שהרבה מאוד ספורטאים אחרים לא יכלו".
"אורי פשוט הצליח להראות לנו שגם באישיות שלו, שהיא נשמה מאוד עדינה, הוא יודע להיות קשוח"
אורן סמדג'ה, מאמן הנבחרת
אורי, אתה בוכה?
"אורן הוא מאוד יקר לי", אומר אורי ומנגב את הדמעות, "וכל מילה ממנו היא חזקה ובעלת משמעות, אז אני שומע את הדברים האלה וחושב שבסוף השארתי זיכרונות טובים אצלו".
ששון התחיל כבר את הפרק הבא בחייו, הוא מצטלם לסדרה "מחוברים", הוא מרצה וגם פיתח סדנאות למנהלים ולקהל הרחב שבהן הוא משתף בתובנות שהביאו אותו להישגים. ויש לו עוד כמה רעיונות.
"כל הנושא של הסברה מאוד מושך אותי", הוא אומר, "התחלתי לעבוד עם ארגון שנקרא JNF. שמתי לב שאני מאוד אוהב את זה, כשאני בא ומדבר בפני יהודים מכל העולם, אני מרגיש שאני בשבילם סוג של שגריר".
"יש גם דברים שקורצים לי בעולם המשחק", הוא מספר, מהדהד את ההופעה שלו ב"זמר במסכה".
מהאולימפיאדה לקאמרי או להבימה, עוד לא היה לנו שינוי כזה.
"חיים רק פעם אחת. אפשר להיות אלופים אולימפיים וגם להיות שחקנים ומרצים, אפשר להיות הכול", הוא אומר ומסמן יעד נוסף בחייו: "ברור שיום אחד אהבה, זה דבר שיישב שם בנפש. מי לא רוצה להיות אוהב ומי לא רוצה להיות נאהב, וזאת אחת המטרות שסימנתי לעצמי".
בגיל 31 אורי ששון אומר תודה לג'ודו שממנו ידע רגעי אושר וכאב ומשאיר את הבמה לילדות ולילדים הבאים שלהם אותם חלומות גדולים.
מה היית אומר לאורי התלמיד הלא כל כך מקובל, הלא כל כך בטוח בעצמו, אם היית פוגש אותו היום?
"הייתי אומר לו אל תשנה, אל תנסה לשנות, תמשיך בדרך הזאת, תהיה מי שאתה, גם במחיר של להרגיש קצת ריחוק, קצת כאב, קצת בדידות – כי זה בסוף משתלם", הוא אומר ומצטרף לילדים בזירה, במועדון הג'ודו שבו גדל.