אני חברה ב-546 קבוצות נשים בפייסבוק. לכל צורך שמתחיל לעקצץ לי, יש מענה. לציפורן באצבע הקטנה שלי יש קהילה מקוונת מעצימה. אני חברה בקבוצת אימהות, וקבוצת אמהות כושלות, בקבוצה של נשים קרייריסטיות, נשים צרכניות, ונשים מתמסטלות (מטעמים עיתונאיים). חברה בשיח פמיניסטי, סקס פמיניסטי, סופרגירל. חברה בקבוצה של נשים מדברות נידה וקבוצה שכל מהותה היא רכישת תוספי תזונה ברשת.
לחלק מהקבוצות האלה הצטרפתי מרצוני החופשי, לרובן, כנהוג בפייסבוק, צורפתי. מאף אחת מהן אני לא מצליחה להתנתק. הן מפעילות איזה כוח מאגי עליי: מצד אחד מושכות אותי, מסקרנות אותי, מבדרות אותי. מצד שני, כמו כל "מרחב בטוח", אליו אנשים הולכים כדי שילטפו אותם בראש ויגידו "טובה, טובה", הן יושבות על תשתית של השגחה הדדית, רודנות ולעתים גם פתטיות. אז הנה הדלק והנה הגפרור. תעשו איתי מה שאתן מוצאות לנכון.
העצמה בכפייה
הקהילה הפמיניסטית מקפידה להתייצב לצד מי שמתלוננת על הטרדה או תקיפה מינית. טוב מאוד. יש מספיק אנשים וגופים שיזלזלו ויאמללו אותך, הן אומרות לקורבנות, אז אנחנו נהיה כאן לצידך באש ובמים. זו גישה מוסרית וחשובה באקלים חברתי שנוטה להאשמת הקורבן ולסלאט-שיימינג, אבל לא כדאי להעתיק אותה לכל סיטואציה בחיים האלה.
ובכל זאת, קבוצות הנשים לקחו את הפרקטיקה הזאת ואימצו אותה בצורה טוטאלית. כל מי שנפרדה מבן הזוג שלה היא "אמיצה"; אם היא פירטה על זה יותר מחמש שורות היא גם "מרגשת". אם לא זה ולא זה, אז היא בטח אלופה, לביאה, תותחית וגיבורה. נדיר שמתפתח דיון אמיתי. אין פה מקום לערכים, לספקות ובטח שלא לעובדות - המחויבות לחבק ולהכיל היא מעל לכול. זו משמעות הסיסטרהוד, זה הבון טון. אם את לא מזילה דמעה על אוטומט, את כנראה פשוט לא פמיניסטית מספיק, לא חברה מספיק וחסרת נשמה באופן כללי.
סליחה שנולדתי
קבוצות הנשים אינן הומוגניות. יש נשואות ויש יחידניות, קרייריסטיות מול אימהות בחצי משרה, נשים שנלחמות במשקל ונשים שטורפות בורקסים בשתיים בלילה, נשים שלא סוגרות את החודש ונשים שיש להן נכס להשקעה, שמאלניות ועוד יותר שמאלניות. לרוב הפערים האלה מתמלאים באמפתיה והקשבה, אבל הרבה פעמים השבע פשוט לא מבין את הרעב (ולהיפך). ואז השרשור נראה פתאום כמו מזמור סליחות. "סורי שאני מבאסת", "וואי אל תשנאו אותי אבל", "לא באתי להוריד רק ש…". הטון האפולוגטי שאנחנו כל כך מתאמצות לחסל במרחב הציבורי, זה שמחוץ לקבוצה, זוקף ראש בתוכה. למעשה, יש רק שתי הצהרות שלא מתקבלות בטינה, "עבדתי מאוד מאוד קשה כדי להשיג את זה" ו"אני מכורה לפחמימות".
אשליית הסודיות
מאחר שבכל זאת צריך לאוורר את הבוז הקנאה או הלעג איפשהו, הפוסטים עוברים לוואטסאפ: המקום בו פועלות קבוצות הנשים האמיתיות. אין מה לעשות, חמש חברות שמדברות בלי צנזורה תמיד יגידו משהו הרבה יותר מעניין ועמוק מאשר מאתיים חברות ששולחות חיבוק בהסכמה. ובכל זאת עדיין יש יונים נאיביות שבטוחות שקבוצות עם מאות או אלפי משתתפות הן לא רק חלל בטוח, אלא גם סגור הרמטית.
אז הנה תזכורת, אין דיסקרטיות ברשתות חברתיות, יש רק רמות שונות של הדלפה: צילום מסך, העתק-הדבק, ראית מה זותי כתבה, ו-יש איזו קבוצה שאני חברה בה. הדרך היחידה להבטיח שהפוסט שלך לא ייצא מגבולות הקבוצה היא לכתוב משהו לא מעניין.
שרשורי פיהוק
וזה באמת מה שקורה. יש נשים שמעלות פוסטים כל כך משעממים שקשה שלא לתהות האם אין להן חברה או אמא או איזו רופאת משפחה שאפשר לדבר איתה על דברים. "איך אתן שותות את הקפה שלכן"; "איך קוראים לחתול שלכן"; "באיזו תנוחה אתן נרדמות הכי מהר"; "מה לא הייתן לוקחות לאי בודד?" (הופה התחכמות). הדיונים נשארים כל כך רדודים ומטומטמים שאפשר פשוט להחליף את המשפטים ב"היי, אני קיימת!", שלום-לום-לום! גם אני-ני-ני".
שרשורי השעמום הם לא טעות דגימה סטטיסטית, אלא אסטרטגיה: הם מציעים חוויה חברתית בטוחה, שהדבר הכי גרוע שיכול לקרות לך בה זה שלא תקבלי מספיק לייקים. בחלק מהקבוצות יש אפילו שרשור היכרות שבו כל המצטרפות מתבקשות לענות על שאלון קבוע שאפילו אמא שלהן לא היתה טורחת לקרוא מרוב גנריות. אז למה החברות משתפות פעולה? כי חלק משועממות בעצמן, חלק בודדות וחלק חוששות שאם לא ישתפו פעולה הן יסולקו מהקבוצה, כפי שאכן קורה לא פעם.
איף יו וואנה טוק - טוק
בגלל שכולן מוזמנות לשתף, מצד אחד - אבל גם נמדדות ונבחנות מצד שני, נולדה לה הסיומת "ואיך אצלכן?". לעתים יש לה הצדקה. למשל, מישהי שמספרת על הטנטרומים של הילדה שלה, ומבקשת לשמוע איך הדברים מתנהלים בבתים של אחרים. אבל ברוב המקרים מדובר בניסיון די פתטי להסוות את העבודה שאת פשוט רוצה לדבר על עצמך.
הנה עוד דוגמה, באחת הקבוצות שאני חברה בה, מישהי העלתה תמונה מאוד מחמיאה שבעלה צילם אותה בחוף הים. לצד הכיתוב, "תמונה מזוויעה שבעלי צילם", והסיומת, "ואיזה תמונות מזוויעות הבעלולים שלכן צילמו בחוף הים?". מה קרה לאפשרות פשוט לפרוק משהו שעבר עלייך או סתם להעלות תמונה שלך? למה כל דבר חייב להפוך לאייטם עם כתבת פולו? מאיפה צמח הפחד להתבלט?
יש מקום רק למיוחדת אחת
יש מישהי אחת שיכולה להתבלט כמה שבא לה, וזו האדמינית, מנהלת הקבוצה. יש קבוצות שבהן היא לא מורגשת. כמו אלוהים: בראה והלכה לה. בקבוצות אחרות, קל מאוד לזהות אותה. היא סובלת משיגעון גדלות ויש סביבה חבורת לקקניות שקוראת לה, בדרך כלל, "המלכה האם". היא מסתובבת בעולם בארשת של סטיב ג'ובס את יאנוש קורצ'אק, ומציגה את עצמה כ"מייסדת קהילות", פעילות קדושה שגובה ממנה מחיר אישי כבד, ומסדרת לה טיפולי פנים בחינם.
כדי להמשיך לשרוד ולבסס את מעמדה, כל מלכה-אם שמכבדת את עצמה חייבת לעשות שני דברים: להרים לחברות קרובות שלה ולהוריד ראשים. אחת לכמה חודשים היא מחליטה שהגיעה השעה לנקות את הממלכה, ומתחילה להוריד מהקבוצה את כל הנשים שלא שלחו מספיק חיבוקים או החמיאו לה מספיק או לא מוכרות מספיק בברנז'ה שבה היא פועלת. התירוץ הוא בדרך כלל גודלה המופרז של הקבוצה. אי אפשר לפתח אינטימיות עם 600 נשים, אז התפקיד מחייב אותה לרדת ל-558. הו, עכשיו הרבה יותר טוב. ואיך אצלכן?
בננות להתפקד
בזמן שהאדמינית מעדכנת את שורת הביוגרפיה שלה ("מקימת עמודים, מנהלת ממלכות"), חברות הקבוצה עסוקות בבניית זהות קבוצתית. הצעד הראשון הוא בחירת כינוי שמתכתב עם שם הקבוצה ("סופריות" הוא כנראה הכינוי הכי מוכר). כל פוסט שיעלה בקבוצה בהמשך ייפתח בזיג הייל הזה. ספק האחדה סגנונית, ספק הכרזת נאמנות.
אבל זה כמובן לא מספיק, כדי להעצים את תחושת הביחד, חברות הקבוצה חייבות ללעוג לקבוצות אחרות ולפתח תחושת עליונות מדומיינת. אז הסופריות ילעגו למאמות, השוקעות למשקיעות וכולי (ואז מה שחצי מחברות הקבוצה חברות בכל שאר הקבוצות). מיותר לציין שאם חלילה תשתפי את אותו הפוסט בכמה קבוצות במקביל, יסקלו אותך כאילו רצחת תינוק. אלא אם באמת תרצחי תינוק, ואז את אמיצה ומרגשת, תסלחי לעצמך. היקום כבר ישלח לך תינוק טוב יותר. את תראי. גיבורה אחת.