אחרי שכל העולם ראה אותך עירומה

בסיומו של בילוי אצל חברים, כולל לא מעט דרינקים, ים קטאל נכנסה למעלית עם בן זוגה. כשנסגרה הדלת נפתחה המצלמה, וקטאל - אז בת 22 - הסכימה להפוך את זה לקינקי. בן הזוג, המבוגר ממנה ב-15 שנה, תיעד את האקט ובחר לשלוח את מה שצילם אל חבר או שניים. כשהחבר או השניים ראו את הסרטון האינטימי, גם הם החליטו להעביר את זה הלאה - ואתם יודעים איך הדברים האלה עובדים. בתוך מספר חודשים ראינו כולנו, מדינה שלמה, מה קרה בנסיעת המעלית ההיא. ראינו ואולי שלחנו הלאה לחבר או שניים.

בדצמבר 2012 - כשנה לאחר שצולם הסרטון, ולאחר שקטאל ואותו אדם נפרדו – האקט הפרטי במעלית נעשה ויראלי. זאת הייתה תחילת עידן ווטסאפ, וקטאל נהפכה בעל כורחה מצעירה אנונימית לקורבן הראשון בישראל של הפצת סרטונים אינטימיים במכשירים ניידים. שמה לא פורסם בתקשורת, שם היא זוהתה רק באות י', אבל סודות הרי אין בארץ הזאת. הטלפון שלה לא הפסיק לצלצל, הפייסבוק נמלא בקשות חברות, שמה זינק לראש טבלת החיפושים בגוגל. היא נשפטה מול בית דין של מטה, של הרשת; בטוקבקים כתבו שהיא שרמוטה, שהיא זונה, שהיא ביקשה את זה. והיא קראה אותם, את כולם, מבוהלת מגודל החשיפה ומעוצמתה, מהביקורת הציבורית וגם מהבגידה האישית מצד אדם שסמכה עליו. והיא ניסתה לשים קץ לחייה. פעמיים.

שבע שנים לאחר מעשה, כשמאחוריה טיפול וכדורים פסיכיאטריים, קטאל יוצאת מהצללים וחושפת את עצמה כפי שהיא - חזקה, חדורת מטרה ובזוגיות חדשה ובריאה. "עד היום הכרתם אותי בתור י', אבל הגיע הזמן לומר: אני ים קטאל. אני הבחורה ההיא מהסרטונים שכולכם ראיתם. הבנתי שחייבים לחולל שינוי אמיתי, לחסל תופעה מכוערת והרסנית, וכדי לעשות את זה אני לא יכולה להסתתר מאחורי טשטוש ועיוות קול. אז הנה אני, בן אדם אמיתי, ואני כאן כדי לספר את הסיפור שלי. אני לא אשמה במה שקרה לי ואני כבר לא קורבן, כי הפכתי ללוחמת. אין לי מה להתבייש. נכון, עשיתי משהו מביך, אין ספק. אבל השאלה היא לאן אני לוקחת את זה, ואני רוצה שזה יהיה מקום טוב. לא אפסיק לצעוק את צעקתי עד שאהיה בטוחה שזה לא יכול לקרות לאף אחת אחרת".

צעקתי שאני לא רוצה לחיות יותר

היא בת 30 היום. במקום אחר, אבל משהו בה נותר פצוע. "אחרי שכל העולם ראה אותך עירומה", היא אומרת, "את מרגישה לפעמים שכולם מסתכלים עלייך כל הזמן. בוחנים אותך, רואים אותך כאילו את ללא בגדים, נועצים בך מביכים. כשזה היה קורה הייתי קופאת במקום, לא מצליחה לזוז. היום אני יודעת שקוראים לזה התקף חרדה".

נפגשנו בפעם הראשונה לפני שבע שנים. היא הייתה מפוחדת, שבורה, רזה, רועדת, הסכימה להיפגש רק אצלי בבית. היה לה חשוב להישאר בעילום שם, אבל כן לגולל את הצד שלה בסיפור בתקווה שיפסיקו להפיץ את הסרטון או לצרוב אותה בטוקבקים. העיניים הכחולות שלה היו כבויות והיא לא הפסיקה להתנצל ולהסביר שבדרך כלל יש לה שמחת חיים מטורפת.

עכשיו, כשאנחנו נפגשות בבר מול הים, אני מבינה למה היא התכוונה כשדיברה על שמחת חיים. היא נוכחת והיא מהפנטת, למרות שהעבר לא הלך לשומקום. "יש מקרים שאני לא צריכה לספר מי אני. אנשים עדיין מזהים אותי או אומרים לי 'וואי, את מה זה מוכרת לי, איפה ראיתי אותך?'. ברור שזה מהסרטונים. פעם הרגשתי רע, הייתי מובכת כשהיו אומרים לי את זה. היום אני אומרת לעצמי – סבבה, אני נראית להם מוכרת, שישברו את הראש. כשאני בוחרת לספר מה קרה לי אני עושה את זה בגאווה. הרי בזכות מה שקרה לי הובלתי את החקיקה של חוק הסרטונים. 'בזכות' זו מילה בעייתית כי הלקח הזה נלמד על בשרי, על הנפש שלי. אבל הנה אני, אדם חזק. הצלחתי לעמוד על הרגליים". 

אלא שבתחילה היא נפלה, הכי חזק והכי עמוק שאפשר. "כשיצא הסרטון מהמעלית חשבתי שאני לא יכולה להתמודד עם כל מה שקורה סביבי. נפלתי לדיכאון חזק", היא אומרת ומספרת על התחושות כשסרטונים נוספים שצילם האקס נפוצו ברחבי הווטסאפ כמו חצבת במטוס ג'מבו. היו שלושה כאלה, וכל אחד מהם שבר בה עוד משהו. "כל הזמן ספגתי הטרדות, הסתלבטויות, פרודיות, קללות. לא יכולתי להכיל את זה שכל העולם ראה אותי ככה, חשופה כל כך".

מה זה עשה לך רגשית, נפשית?
"עברתי כמה התקפים פסיכוטיים והחלטתי שאני לא יכולה לחיות יותר. ההפצה של הסרטון הראשון גרמה לי לנסות להתאבד בפעם בראשונה, והפעם השנייה הייתה היה אחרי שאמא שלי לא הסכימה לדבר איתי".

למה?
"היא חשבה שאני שחקנית פורנו ולא ענתה לי לטלפונים".

היא מבקשת לעצור, לוקחת אוויר. "זה מצחיק לדבר על זה עכשיו, אני כבר לא שם, אבל אז הייתי מאוד חלשה. הביטחון שלי נפגע אנושות, הייתי מתחת לאדמה, האמונה שלי בכל דבר פשוט התנפצה".

מה בעצם קרה אחרי המשבר הזה עם אמא?
"לא רציתי יותר לחיות בשום אופן. היה רגע שהתחלתי לקחת מלא כדורים ולשתות איתם אלכוהול. חברה שלי כרמן, שלא עזבה אותי באותם ימים, הייתה במקלחת. כשהיא יצאה היא ראתה אותי מעורפלת והזמינה אמבולנס".

היא יצאה מזה, אבל השדים המשיכו לרדוף אותה. זמן קצר לאחר ניסיון ההתאבדות השני הם תפסו אותה במועדון קריוקי. "יצאתי לשם עם חברות, אנשים צילמו את עצמם ואני הייתי בטוחה שהם מזהים אותי מהסרטונים וכל הפלאשים מופנים אליי. קיבלתי סחרחורת, הכל הסתובב לי, נגמר לי האוויר. רצתי לשירותים, צעקתי שאני לא רוצה לחיות יותר, שאני רוצה למות, והתחלתי לפצוע את עצמי, לגרד את העור, לשרוט. רק רציתי לסיים עם הסבל הזה, עד שהתעלפתי. משם הזמינו לי אמבולנס ועברתי לאשפוז באברבנאל".

נכון, אני הבחורה מהסרטונים, אבל תראו מה עשיתי

במוסד הפסיכיאטרי איזנו את קטאל לאחר ההתקף הפסיכוטי, אבל הטראומה לא הרפתה. "חודשים לא הצלחתי להירדם. הייתי על כדורים, קורעת לעצמי שיערות מהראש. חשבתי שזה מה שיהיה בחיי מעכשיו. אני עירומה מול כל העולם, זה מה שיידעו עליי ויחשבו עליי תמיד. מי יכול להירדם במצב כזה? מי יכול לחיות? מי יכול לאכול? הייתי כל הזמן עם  חום, בוכה בלי הפסקה. לא יכולתי לחשוב על שום דבר אחר".

בצל המשבר הרגשי, קטאל מצאה את הכוחות להתלונן במשטרה על האקס. "ישבו מולי שלושה שוטרים, העבירו את הסרטונים מאחד לשני ואמרו לי: 'מה את רוצה, את הסכמת לצלם את הסרטון הזה'. הייתי בהלם. בסוף נתנו לי פס כמו בצבא ואמרו לי שיהיו איתי בקשר".

למרות התגובה הצוננת, זו הייתה תחילתו של שינוי ביחס של החוק בישראל לקורבנות כמו קטאל. היא עצמה ניהלה בתחילה מאבק משפטי במטרה לחשוף שמו של האדם שפגע בה; צו איסור פרסום הוטל על שמו כשנחקר בחשד להפצת הסרטונים, והיא דרשה את הסרתו. ואכן, בתוך פחות מחודש נחשפה זהותו בכלי התקשורת. השלב המתבקש הבא היה להוציא אל מחוץ לחוק את הפצת הסרטונים האינטימיים בכללותה; בעזרת חברת הכנסת דאז יפעת קריב הצליחה קטאל לנסח את הכאב שלה לכדי הצעת חוק, ובדיוק שנה לאחר שנהפכה לכוכבת פורנו בעל כורחה היא חגגה ניצחון עם אישורו בכנסת של "חוק הסרטונים" - למעשה תיקון לחוק למניעת הטרדה מינית, הקובע שהפצת סרטונים או תמונות אינטימיות היא עבירה פלילית שהעונש עליה הוא עד חמש שנות מאסר. האקס עצמו הודה במסגרת עסקת טיעון בהפצת הסרטונים ונדון לשלושה חודשי עבודות שירות ולקנס כספי.

השינוי בחקיקה בעקבות המקרה שלך היה מה שעזר לך להתחיל לצאת מזה?
"זה והעובדה שפתאום צצו עוד ועוד סיפורים, גם של בנות הרבה יותר צעירות ממני, ילדות בנות 12-13. קראו לי 'מלכת הפורנו', אבל כנראה שאני לא המלכה היחידה. יש פה מגפה שחייבים להילחם בה. הגברברים האלה שחושבים שהם יכולים להרוס נפש של בחורה בלחיצת כפתור – אי אפשר שהם ינצחו. אין מצב".

השינוי בהלך הרוח שלה הגיע לא מעט בזכות "פלטפורמא", קבוצת תיאטרון לנפגעות עבירה ותקיפה מינית שהקימה דנה דבורין, בית חם שעוזר לנשים לספר את סיפוריהן בדרך הארוכה להחלמה. "פגשתי שם נשים מדהימות, נשים שקרו להן דברים איומים", אומרת קטאל. "ראיתי כמה הן אמיצות והבנתי שאנחנו לא אשמות פה. השלמתי עם מה שקרה לי, וגם אם יזהו אותי ברחוב אני כבר לא מתביישת. נכון, אני הבחורה מהסרטונים, אבל בואו תראו מה עשיתי".

יכולת להגיש תביעה אזרחית נגד האקס שלך. למה נמנעת מזה?
"להילחם בשביל כסף זה לא מה שיביא לי נחמה, וגם פחדתי מאוד מההשפלה שאני אעבור שם".

תסבירי.
"ב'פלטפורמא' יש הצגה בשם 'תדגימי', סיפור אמיתי שקרה כאן ב-2008, נערה שנאנסה והתבקשה להדגים בבית המשפט מה עשו לה. והיא עוד הייתה קטינה, אז תחשבי מה היו עושים לי. אין לי כוח, אני לא רוצה ללכלך את הנפש שלי בדברים רעים. את הכסף שלי אני אעשה בדרכים מועילות ואת האנרגיה שלי אשקיע בלוודא שזה לא יקרה שוב לאף אחת אחרת. אני הופכת את העולם הזה לטוב ובטוח יותר, אפילו בשביל הבנות של האקס שלי".

חנוך עוטף אותי. הוא איתי, לא משנה מה

היא נולדה במוסקבה. אמה היא אחות במקצועה, אביה נפטר לפני כשנה וחצי לאחר מאבק ממושך בסרטן. המשפחה, ובה אחיה ואחותה למחצה מצד אביה, עלתה לישראל כשקטאל הייתה בת שנתיים. הם התיישבו בבאר שבע וכשהייתה בת 18 עברה לבדה לתל אביב. היא עשתה שירות חלקי בצבא ותכננה ללמוד פסיכולוגיה, אבל מה שקרה שיבש לחלוטין את התכניות. בשנים האחרונות היא לומדת תאטרון ומתפרנסת מהרצאות בבתי ספר בנושא אלימות ברשת.

את רואה בעצמך נפגעת תקיפה מינית?
"עברתי אונס וירטואלי. לא שאני משווה, זו לא פגיעה פיזית, אבל הסרטונים שלי ימשיכו וממשיכים להתקיים ברשת, זה אונס לכל החיים. אם מישהו ירצה להתנקם בי או בילדים שלי, אפשר למצוא אותם ולהפיץ אותם שוב. כל המדינה ראתה אותי במצב הכי אינטימי ואישי, זה לא אונס? אנשים העבירו מאחד לשני, עשו עליי פרודיות, זה לא אונס?".

רגע, אנשים עדיין מפיצים את הסרטונים?
"הם צצים פה ושם ואני צריכה להתעסק בלהעיף אותם מהרשת. אנשים מעלים אותם לאתרי פורנו, וזה הדבר הכי מגעיל. את אשכרה צריכה להיכנס ולעבור סרטון-סרטון עד שאת מוצאת את שלך ומדווחת עליו. גועל נפש".

כשאת צופה בסרטון שלך היום, את מי את רואה שם?
"בחורה מאוד צעירה שרוצה חיבוק ואהבה מהחבר שלה. זו ילדה שהייתה לבד, שחשבה שמצאה אהבה, אבל טעתה בגדול. סמכתי על האדם הלא נכון. הוא היה אדם מבוגר, אבא לילדה. התאהבתי בו, הסתנוורתי. זה לא יקרה לי יותר, גם כשאתחתן".

כמה זמן עבר עד שיכולת לצאת שוב עם גברים?
"בשנה הראשונה הייתי לבד, עברתי לגור בכפר, התרחקתי מכולם, נשארתי אני והציפורים. אחרי שנה התחלתי לאט לאט לחזור לעולם. היה לי קשה לצאת עם גברים, הרגשתי שאני לא יכולה לדבר איתם על מה שקרה לי. היום, בזכות 'פלטפורמא', אני יודעת שהפתרון הכי טוב הוא להציף, לא להדחיק. להשלים עם הדברים הטובים והפחות טובים".

השבוע, במסגרת פלטפורמא, היא עלתה לבמת התאטרון הקאמרי בבכורה של "מפורסמת", הצגה שמבוססת על הסיפור שלה. קטאל מגלמת מזכירה בבית משפט עתידני שבו העבריין נשפט על ידי כולם - ברשת. קרן כהן ישראלי, ממייסדות פלטפורמא ומחזאית, מספרת ש"המחזה נולד מתוך מפגשים אינטימיים של ים ושלי, לאט לאט ובשכבות נבנה בינינו אמון והתחלנו לחפש את האמת שלה. כך נולד הרעיון, כי מה שקרה לים קרה ברשת, ופתאום נפלה עליי ההבנה ששם הוא גם צריך להיסגר".

בסוף ההצגה, לאחר מחיאות הכפיים, קטאל עלתה שוב לבמה והציגה את עצמה. "עברתי שיימינג נוראי ברשת, פרסמו את הסרטונים הכי אינטימיים שלי בכל העולם, עברתי גיהינום", אמרה. "אבל היום אני כאן, עומדת על הבמה מול מאות אנשים כדי לייצר מודעות לתופעה ולמנוע את המקרה הבא".

באותה שעה ישב באולם גבר אחד שדמע, הריע וצילם אותה כמו שהיא – חשופה, חזקה. קוראים לו חנוך פיטרוק, בן 34, מהנדס בניין וקבלן במקצועו. הם הכירו לפני כשלוש שנים; קטאל ראתה בחור עצוב יושב בבר, ובהיותה מי שהיא ניגשה לשמח אותו. היא גילתה שהוא הלום קרב ממלחמת לבנון, והפוסט טראומה חיברה ביניהם. "ריפאנו אחד את השנייה", היא אומרת על אהבת חייה. "אנחנו כבר שנתיים בזוגיות ומאוהבים וחזקים. אנחנו כל הזמן מחזקים אחד את השנייה".

איך סיפרת לו על מה שעברת?
"כבר כשהכרנו אמרתי לו שיש לי משהו להגיד לו, אבל שאספר כשארגיש מוכנה. הוא הבין שזה משהו קשה ונתן לי את הזמן שלי. בסופו של דבר יצאנו למסעדה עם חברים שלו, ואחת הבנות אמרה לי פתאום 'את ים מהסרטונים'. הרגשתי כאילו משכו אותי החוצה מהארון. במונית חזרה סיפרתי לו את כל הסיפור והוא אמר שהוא גאה בי על זה שלקחתי את זה לשינוי חקיקה, שאני נלחמת להפוך את האינטרנט למקום בטוח. הוא אמר 'את כל כך חזקה' ומאז נלחם לצדי בכל דבר".

הוא תומך בחשיפה הזאת?
"הכי בעולם".

איך ההורים שלו קיבלו אותך?
"הם יגלו רק עכשיו, בזכות הכתבה וההצגה. אני מקווה שהם יבינו שזה לא באשמתי, שנגרם לי עוול. אבל זה עדיין הורים של בן זוג ויש פחד שהם יקבלו פתאום את הסרטון. זה הכי מביך בעולם, לחוות פעם שנייה את מה שעברתי עם המשפחה שלי, כי עכשיו הם המשפחה שלי. אנחנו עושים קידוש ביחד".

בסופו של דבר, ההתמודדות העיקרית עם החשיפה היא שלך.
"בהתחלה פחדתי מאוד. רעדו לי הידיים לפני ההרצאות, היה לי חנק בגרון. אבל אם אדם אחד ישמע את ההרצאה שלי ויחליט לא לשלוח או לצלם סרטון – הכאב שלי היה שווה את זה. הפחד היחיד שלי עכשיו הוא שהסרטונים יצוצו שוב, אבל חנוך עוטף אותי ואומר לי לא לדאוג ושהוא איתי, לא משנה מה".

תקופה כל כך ארוכה חשבתי שאני מקולקלת

פגשת נשים שעברו דברים דומים לשלך. יש דמיון גם בהתמודדות עם זה?
"כולן מדברות בדיוק על אותן תחושות. לכולן יש סיוטים בלילות, כולן מרגישות שמסתכלים עליהן ברחוב, רוצות להיעלם, עוברות דירה, מנסות לברוח. אני שמחה שיש לי את האופציה להגיד להן, 'הייתי בדיוק כמוכן, תראו אותי היום'".     

מה נותן לך כוח?
"אני יודעת שאני במקום הנכון, שאני פועלת למען אחרות. עד היום יש לי סיוטים בלילה, זה צף מחדש ואני חולמת שוב שכולם רואים אותי, באים פלאשבקים, באים התקפי חרדה. אז אני מכאיבה קצת לעצמי, אבל מונעת כאב מאחרות".

עדיין קורה שסרטונים אינטימיים נוחתים פתאום בנייד שלך?
"פעם היו שולחים לי כדי להראות לי שאני לא לבד, אבל היום אני כבר לא מקבלת כאלה. אנשים יודעים לא לשלוח לי כי אני אלחם בכל אדם ששולח. אני לא מסוגלת לראות את הדברים האלה, אני יודעת על בשרי כמה כואב לכל בחורה כל זוג עיניים שרואה אותה ככה. אני הופכת ללביאה שתוקפת".

מה עבר לך בראש כשצץ הסיפור של איה נאפה?
"מזעזע אותי שיש בחורים שעושים חינגה על בחורה, מתעדים את זה וחושבים שזה בסדר. הם אולי זוכו מאונס, אבל זה לא אומר שהם לא עבריינים. בישראל הם יכולים להישלח לכלא".

איך תגיבי אם אנשים שאת מכירה יצפו בסרטון כזה?
"קרה שהיו אצלי שני ידידים שדיברו על איזה מקרה ואחד מהם אמר, 'נו מה, תראו איך היא מתנהגת'. חטפתי עליו סיבוב. אמרתי לו, תחשוב שזאת הבת שלך. זה יכול לקרות גם לה. הרי יכול להיות שיכריחו אותה או שהיא בכלל לא תדע שהיא מצולמת".

ממרחק של שבע שנים, עד כמה האירוע הזה חלק ממך?
"רוב היום אני מתעסקת רק בזה. אם זה לא היה קורה יכולתי לסיים תואר, להתחתן, להביא שני ילדים. הייתי בכיוון הזה ומה שקרה שינה לגמרי את מסלול חיי. לקח לי הרבה זמן לרפא את עצמי. רק היום אני לומדת, רק היום אני בזוגיות בריאה, רק היום השלמתי עם עצמי. כל החלומות שהיו לי אינם, הכל התהפך. עכשיו אני יוצאת לסיבוב הרצאות במטרה לספר את הסיפור שלי, להגיע לכמה שיותר אוזניים כדי לעצור את הבריונות ברשת. אני רוצה שהצד המצלם יבין שהוא בסכנה גדולה ושבנות יבינו את ההשלכות של להסכים להצטלם ככה. את תמיד תאשימי את עצמך. גם אני האשמתי את עצמי, למה הסכמתי, למה עשיתי".

את אוהבת את מי שאת היום?
"אני יותר חדה ויותר חשדנית, אבל אז הייתי עצובה, בדיכאונות, רצה בין פסיכולוגים לפסיכיאטרים. שלוש שנים לקחתי ציפרלקס. היום אני לוקחת כדורי שינה רק לעיתים רחוקות. אני הרבה יותר חזקה ואין ספק שחזרה לי שמחת החיים. אני כבר בריאה ולא מאשימה את עצמי, אני אחרי. לתקופה ארוכה חשבתי שאני מקולקלת, אבל היום אני מספיק חזקה, ואני רוצה שאחרים ידעו את זה שגם אם נופלים למקומות הכי אפלים – יש דרך יציאה מזה. אפשר לצאת מהחושך בחזרה לאור".

אמרת שהחלומות הישנים שלך אינם. באו אחרים במקומם?
"אני רוצה להוביל שינוי אמיתי, שהאינטרנט באמת יהיה בטוח, שכל אדם יידע כמה סרטונים כאלה הם הרסניים ומראש לא ישתף אותם או יפתח אותם בכלל. ילדים מתאבדים מזה, אני כמעט התאבדתי. מסוכן פה וחייבים לשנות את זה".

אובדנות היא תופעה הניתנת למניעה. במקרה שאדם בסביבתכם נמצא במשבר ועלול להיות אובדני, אל תהססו - דברו איתו, עודדו אותו לפנות לעזרה מקצועית והדגישו את חשיבות פנייה זו. נסו לסייע לו לפנות לאנשי מקצוע בקהילה או לגורמי תמיכה ארציים:

ער"ן - בטלפון 1201
סה"ר - https://sahar.org.il

דנה דבורין: "להפוך לשגרירה, לא להישאר קורבן"

הח"כ לשעבר ומנכ"לית חברת קנביט, יפעת קריב: "כשהסיפור של ים נחשף, אנשים חשבו שמדובר בפגיעת פרטיות, אבל כשפגשתי אותה הבנתי שהיא עברה הטרדה מינית ושהתיקון צריך להיות לא לחוק הפרטיות אלא לחוק למניעת הטרדה מינית. ובאמת, כשעבר החוק אנשים התחילו להבין למה הבנות האלו כל כך פגועות, הבינו שזה אונס וירטואלי. האגף לזכויות אדם באו"ם אימץ את החוק שלנו, שנחקק באותו נוסח ביותר מ-25 מדינות ברחבי העולם. בזכות ים עשינו שינוי מאוד משמעותי".

דנה דבורין, ממייסדות "פלטפורמא" והמנהלת האמנותית: "העמותה הוקמה כדי לאפשר לנפגעות אלימות להשמיע את קולן - לתת להן במה פיזית, כי אנחנו תיאטרון, וגם דרך יצירה מאחורי הקלעים, אם זה בעיצוב תלבושות, כעוזרות במאית או כמפיקות. אנחנו יוצרות תיאטרון מהסיפורים של הבנות והן עולות לבמה ומנהלות שיח עם הקהל, כמו שעושה ים קטאל. לפעמים יש רצון להדחיק ולשכוח, אבל אנחנו מאמינות בלהפוך לשגרירה ולא להישאר קורבן. את לא יכולה לשנות את מה שקרה לך, אבל את יכולה לבחור מה לעשות עם זה ולאן לקחת את זה.

"ים היא שגרירה נהדרת של זה. עברנו תהליך ארוך ביחד, הבנו את הטראומה שלה ועשינו חוויה מתקנת. אנחנו מאוד גאות בה ומקוות שבזכות הסיפור שלה אנשים יבינו שזה יכול לקרות לכל אחד. זה אדם מהשורה ברגע של שטות לחץ על כפתור והעביר סרטון למישהו, והדבר הזה הפך למפלצת".

לחצו כאן לפרטים נוספים על הצגות פלטפורמא

צילום: איליה מלניקוב | איפור ושיער: אנאל דרמון ל"סולו"