שבועיים וחצי אחרי שילדה את בתה הבכורה סימון, עדי קיסר המשוררת בת ה-36 מדוושת בתל אביב על אופניים, ומגיעה לפגוש אותי לכוס יין. המוח שלה חד, היא יורה תובנות, מצטטת טקסטים, סקרנית ומעורבת. רק אחרי שעתיים של דיבור נון סטופ, קיסר מפהקת בפעם הראשונה, רמז לכך שלא ישנה לילה מלא איזה זמן. לא המודל הסטנדרטי של אמא טריה טריה, אבל עדי קיסר מעולם לא היתה סטנדרטית. אבל למרות שמבחוץ הכל נראה כמעט אותו הדבר, משהו זז שם בפנים. "תמיד ידעתי מה זה כוח של נשים, אבל עכשיו זה בווליום פי אלף, אנחנו פאקינג מביאות חיים. הבנתי את זה עכשיו במובן הכי עמוק של הדבר, זה להיות אלוהים, זה מה שזה. ככה זה הטבע, יש את הקריאייטור, היוצרת, זו האישה וזה מדהים. אתה רואה את הדבר הזה ואומר, מי יכול עלי? מי יכול על אישה? זה מטורף. לא במובן הכוחני, ולא המעצים הקלישאתי, אלא אמיתי, את מסתכלת עליה ואומרת - אני עשיתי את זה, זה מטורף, זה בן אדם. לא שאני שוללת את החלק של הבן זוג שלי, אבל החלק שלי בבריאה הוא גדול יותר".
ועדיין, היא נשארת קולית כשמראה לי תמונות של סימון המכונה "לאלו", לא משתגעת לחזור הביתה, ומצד שני גם לא מפחדת מהטלפון שיצלצל. "תראי, אם עכשיו הבן זוג שלי יתקשר ויבקש שאני אחזור הביתה, אין בעיה. אני לא אתנגד. אבל אני חווה את הלידה באופן אורגני, בתוך החיים. ברור שללדת זה אירוע משנה חיים, הווליום כל כך גבוה שאין דרך להמלט מזה, אבל לא צריך לעשות מזה דרמה. אוקיי, החיים השתנו, זה הלו"ז, זה מה שקורה ומשם ממשיכים. מה, את לא מרגישה שאת אמא וגם עוד אלף דברים במקביל?".
לפעמים, ולפעמים המילה "אמא" שואבת אותי.
"כן, זה מאוד שואב. הרי גם אם את בחוץ, לפעמים בסטייט אוף מיינד את עוד בבית. יש דברים בסיסיים שלכאורה איבדתי, אין חופש פעולה, אין את התזוזה שהייתה לפני, אבל מצד שני אתה מתמלא במלא דברים אחרים. כל היום אני סביבה, היא קמה כל שלש שעות ואין מנוחה. אם הייתה לי מחשבה בהריון שאחרי כל הפיקים הפיזיים האלה שאני עוברת, מישהו ישכור לי איזה חדר במלון בראשית שאנוח, אני מבינה שזה לא קורה".
החדר בבראשית לא קורה, ולוקח זמן עד שהחיים נופלים למקומם בחזרה, מזל שלמי שעוסקת במילים יש כלים כדי להדביק הכל בחזרה. מאז שחשפה תמונה הריונית מפתיעה בפייסבוק שלה, עברה לדיווחים יומיומיים על ההריון ועל החיים עם לאלו, שהם הכל מלבד קלישאת מאמזון הוליסטית, וזה ממשיך עם מה שמסתמן כמו קול מסקרן בשפת ההורות. בזמן ההריון קיסר כבר כתבה שיר לתינוקת, "בראשית", שהתפרסם עם הלידה במוסף הספרים של ידיעות אחרונות. "את באה ועושה אותי שלך/ אני לא מוכנה אבל את מתעקשת/ כשאני על הצד בלילות", היא כותבת שם. שנה עברה מאז צאת ספרה השני, "מוזיקה גבוהה", שיצא בהוצאה עצמית במימון המונים מצליח, שנתיים עברו מאז הסרטון הוויראלי לשירה "אני המזרחית שאתם לא מכירים" וההתפוצצות של ארועי ערס פואטיקה שייסדה. אם "בראשית" הוא סנונית מהספר החדש שהיא עובדת עליו, הרי שלצד פמיניזם מזרחי הפעם אנחנו צפויים גם ללא מעט תובנות מהרחם, שקיסר כל כך גאה בו.
איך היו התגובות לשיר?
"מרגשות נורא. אם אחרי 'אני המזרחית' הגיעו המון אנשים עם החוויה שלהם של זהות, אחרי השיר על ההריון הגיעו הרבה נשים, וגם גברים, ושיתפו את החוויה שלהם. גיליתי סולידריות מדהימה אצל נשים, הציעו לי דברים, עצות, מה שאני רוצה. היו גם כאלה שחשבו שאני חד הורית אבל לא – יש לי בן זוג. אני פשוט לא חושפת הרבה את החיים האישיים שלי".
באמת מאכזב. בורגני אפילו.
היא צוחקת, "מישהי כתבה לי בפייסשיט אחרי שכתבתי משהו פוליטי זועם לאחרונה, 'איזה מזל שלא הפכת לפטפוטי אמהות. ואיזה כיף שאת סבבה ולא התברגנת', אמרתי לה 'וואוו, הלוואי שיהיה לי כסף להתברגן. תביאי את הקומפורט ואני אשמח'".
בן זוג זה אומר להכנס למערכת הטרו נורמטיבית, שפחות מיטיבה עם האישה.
"כן, שמתי לב שהבן זוג שלי מה זה טוב עם הילדה, כיף לי לראות את זה אבל זה מעניין שכשאנשים מבחוץ רואים זה – הם ממש נדהמים. כל מי שראה מיד מזכיר את זה, אף אחד לא מזכיר אותי. הוא טוב איתה אז הוא צריך מדליה ואצלי זה מובן מאליו. זה מצחיק אותי".
אין לי כוח למלחמה, אבל היא קיימת
אז כן, יש בן זוג, שמו אופיר פרץ והוא עוסק בקולנוע - אבל כשמדברים על התבגרות והתברגנות, זה לא רק בחור, תינוקת ועתיד במרשם הגנים של עיריית תל אביב שמפתיע בהקשר של קיסר. מערך שלם של עוצמה התגבש סביבה בשנים האחרונות. ב-2017 קיסר נמצאת במקום אחר לגמרי מזה שהייתה בו כשייסדה ערבי שירה מזרחית והתפרנסה מלימוד קלנוע בתיכון וחלטורות בעיתונים. היום, חופשת לידה או לא – הלו"ז שלה מלא בהזמנות להרצאות, פאנלים, פסטיבלים בחו"ל, השירים שלה מתורגמים לשפות זרות, ידיעות אחרונות מפרסמים, כולם רוצים נתח ממנה. "זה הלך למקומות שלא ציפיתי, זה טירוף", היא אומרת, "אני עד עכשיו בהזיות ולא מבינה את הדבר הזה שקרה. אני לא באה מבית עם כסף ופרנסה זה דבר מאוד נוכח בעולם שלי, אז אני שמחה שכרגע אני מתפרנסת מהשירה. עוד בהריון הייתי בניו יורק, בטקסס, הזמינו אותי לאוסטרליה אבל אבל הייתי בעוצר טיסות. אני מתכננת בעוד כמה חודשים לנסוע עם אופיר וסימון לרזידנסי כתיבה שהזמינו אותי אליו בברלין".
במקביל, היא מתזזת פה בלבנט. קיסר שאבחנה ששירה צריכה להיות חגיגה, מתכננת ארועים מוזיקליים לחגוג שנה לצאת ספרה "מוזיקה גבוהה", ממשיכה ליוזם ערבי ערס פואטיקה בתל אביב, ובשבוע הספר היא נמצאת בכל מקום - מופיעה באירועי הקראת שירה של עירית תל אביב ובאירוע האלטרנטיבי של חנות הספרים "האחים גרין". מה שמעסיק אותה בימים אלה הוא המעמד של סופרות. בתרגיל פייסבוקי, ביקשה מעוקביה להוציא את כל כותרי הגברים מהספרייה האישית שלהם, ולבדוק מה נשאר – לא הרבה, היא הימרה. "אנשים הגיבו לי מהמקום האישי שלהם, הם אומרים, 'אצלי בספרייה זה לא ככה, אני לא מרגישה ככה'. אז יופי, זה נהדר להרגיש דברים, אבל אנחנו מדברים על שיח כלל חברתי. כשאני מגיעה לחנות ספרים בשדה התעופה, ואני סופרת ציטטות על הקיר מתוך ספרים, ויש רק שתי נשים מתוך 12, זה מצביע על משהו. כשאת בודקת כמה נשים זכו בפרס נובל לספרות מאז 1901, וזה איזה 14, וכולן מן הסתם בשנים האחרונות – במאה הקודמת לא תמצאי אפילו אחת, זה אומר לך משהו. הספרות היא זירה גברית, מנוהלת הרבה פעמים בכוחניות גברית, מי שיושב על הכסף והכוח זה גברים כמו בשאר העולמות. המעשה שלי בערס פואטיקה היה מוזר כי לא הבינו מי האישה שעושה את הדבר הזה. לכאורה ישבתי על כוח כי זה נהיה גדול ונתקלתי בהמון סוגים של כוחניות גברית".
מתי למשל?
"היו אנשים שרצו להשיג ממני דברים או לדחוק אותי לפינה. פתאום הבנתי מה זה אומר להיות אישה. דיברו איתי כאילו אני ילדה וזה הצחיק אותי. פעם מישהו בהקשר של עבודה אמר לי, 'תקשיבי מאמי', או 'קושקוש', באותו רגע עצרתי אותו, ואמרתי, 'בוא בוא. תקשיב טוב, אני לא חברה שלך ולא אחיינית שלך, ההורים שלי קראו לי עדי קיסר ואתה תקרא לי עדי וזהו'. הרי לאף גבר הוא לא היה קורא 'מאמוש' בטון הזה. כמובן שגם לא עבדתי איתו יותר".
על ארוע כזה את צריכה לשלם מחיר? בקריירה, בהתקדמות?
"המחיר שאשלם יהיה הרבה יותר גבוה אם לא אעשה את זה כמו שאני מבינה. אין לי כוח למלחמה, אבל היא קיימת. כל הזמן את אומרת, 'למה העולם לא מתוקן', אבל ככה זה. עכשיו לפני הלידה בניו יורק, ראיתי בסאבווי פרסומת עם נשים שחורות והיספניות, כולן מחייכות ואני מסתכלת להבין למה הפרסומת הזו – היא לניקיון בתים. כל אחת מספרת כמה טוב היא מסדרת מצעים, ואיזה יופי היא מנקה, הן מחייכות ולכולם זה נראה סביר. אני זוכרת איך עמדתי ואמרתי לעצמי, 'יש לי כל כך מעט זמן לתקן את זה לפני שסימון באה'. אני רוצה לתקן לה את העולם, אבל אי אפשר".
הידיעה שיש לך בת בבטן, היה בה משהו מלחיץ יותר מאשר זה היה בן?
"הייתי בטוחה שזה בן, אז אני לא סומכת על האינסטיקטים שלי יותר. בת זה חלום, אבל כמובן שעובר לך בראש שאת יודעת מה זה להיות אישה בעולם הזה. כבר עכשיו קשה לי ממחשבה על מבט, או מילה או מגע שתופנה כלפיה, כל דבר על הספקטרום אני לא אוכל לשאת. אני רוצה שהיא תעשה כל מה שהיא רוצה ותהיה חופשייה, אבל את רוב החינוך צריך להפנות לגברים, הרי אלימות מופנית כלפי נשים ולא יוצאת מאיתנו. למרות שכמובן, גם זכרים סובלים מאלימות מינית".
חשבת על אופציה שהיא לא תגדיר את עצמה בכלל כמזרחית?
"אני לא עד כדי כך אופטימית. הרי אנשים מסתובבים בעולם עם צבע עור ושם, והלוואי שבעוד 10 שנים זה ישתנה, אבל אין סיבה לחשוב את זה. חשוב לי שהיא תכיר הדברים ותדע מאיפה היא באה. בשביל העושר התרבותי שלה, היא תהיה הנסיכה של הכרם. היום אני משמיעה לה אהובה עוזרי ושירים בתימנים, וגם את קנדריק למאר".
הילדות של קיסר עברה בשכונת גילה בירושלים, בת שלישית מארבעה אחים. הוריה ילידי הארץ, דור שני לילידי תימן, ידעו שיש להם חכמולוגית בבית, והעדיפו שתלמד משפטים מאשר קולנוע – אבל לא הייתה להם ברירה. קיסר נמשכה לרוח ומילים, למדה קולנוע, השתעשעה בעיתונות – וב-2009, מעט אחרי שהבינה שהיא משוררת ועברה לתל אביב – ייסדה בעצמה את ערב השירה שיתאים לה ביותר, מה שהפך שמות כמוה, כמו רועי חסן, תהילה חכימי ושלומי חתוכה – לסלבריטיז בתחומם. היא הוציאה את ספרה הראשון, "שחור על גבי שחור" ב-2014, בעריכת אלמוג בהר, שנתיים אחר כך הגיעה ספרה השני, שהתפוצץ בהדסטארט, עם גיוס של 54,000 שקל בתוך ימים ספורים. על ספריה זכתה בשני פרסים: פרס למשוררים צעירים מטעם משרד התרבות ופרס ברנשטיין לספרות; והיום היא אפילו מלומדת בחטיבות ביניים. קיסר נזהרת לא להפגין יותר מדי התלהבות מזה, ואף מסייגת, "יש שירים שנכנסו בחומר של משרד החינוך אבל זה לא לבגרות. שמעתי שמלמדים גם באוניברסיטאות אבל מה שמדליק זה הקשר הלא אמצעי עם הקהל, תלמיד שמספר שכתב עלי עבודה, ילד בכתה ח' שהתפלח עם סבא שלו לערב של ערס פואטיקה, כי הוא לא מספיק גדול להכנס לבר, שזה הכי ערס פואטי. לא מזמן סיפרו לי סטודנטים לבצלאל סיפרו לי שהיו צריכים לזהות תמונה שלי בבחינות כניסה".
הכניסה שלך לחומר הלימוד, זה קשור לדו"ח וועדת ביטון?
"לא, ההמלצות של הדו"ח אפילו לא יושמו עדיין, עד כמה שאני יודעת. אני אגב לא קראתי את הדו"ח, אבל היה לי מעניין לראות איך אותו עולם תרבותי הגמוני עמד על הרגליים האחוריות שלו, עד כמה התגובה הייתה היסטריה, פאניקה מוחלטת".
כי דברים כאלה הם דלק לטיעון "הנה, אתם כבר לא מקופחים", שאת בטח שומעת לא מעט.
"זה דיבור ריק בעיני. כמה נשים מזרחיות זכו בפרס ישראל לספרות? וזה לא אומר שלא היו טובות, יש את ויקי שירן וחבצלת חבשוש ונשים מדהימות שלא מכירים ולא עברו קנוניזציה ואנחנו יודעים מי כן עובר. מעניין איך דווקא בתוך המלחמות האלה של האמנות אתם מבלבלים את המוח על ליברליות ופלורליזם? אז איפה זה נמצא? איפה הורסטיליות שאתם מדברים עלה? ואם אין, איפה ההתקוממות שלכם? אנשים אומרים לי – 'את רוצה שיהיה פה תימן?'. אז לא, זה לא מה שאני רוצה. אני רוצה שיהיה כאן פלורליזם אמיתי".
מעולם לא פגשתי את מירי רגב
קיסר עקבית במראה שהיא מתעקשת להציב מול האליטות התרבותיות הישנות. לאחרונה התבטאה בפייסבוק על המריבה התורנית עם מירי רגב, הפעם בנושא העירום בפסטיבל ישראל – כשהיא פוסקת שלא תלחם עבור מי שלא נלחמו עבורה במשך שנים של דיכוי מזרחי. ולא, זה לא עושה אותה לבסטי של שרת התרבות, סדין אדום שקיסר מסרבת להתעטף בו. "מעולם לא פגשתי את מירי רגב", היא מבהירה, "היא מדברת על נושא שלכאורה משיק על מה שאני מדברת עליו ויש בזה משהו מעניין כי היא חושפת את הצביעות של ההגמוניה התרבותית. אבל ההתרכזות של אדם אחד ותיק אחד, כאילו היא תשנה הכל או תיצור סדר יום, זה לא נכון בעיני".
למי הצבעת בבחירות האחרונות?
"לכחלון. אני שמאל ללא בית. אין לי בית פוליטי בקונסטלציה הנוכחית וזו ברירת המחדל שלי. אמרתי אוקיי, יש פה משהו חדש, הוא דיבר על דיור, אני אתן לזה צ'אנס. אז כולם אומרים לי עכשיו 'הנה תראי מה הוא עשה', למה מה שאתם בחרתם יותר טוב? יש מישהו שמרוצה ממה שהוא בחר? ההתעסקות שלי בפוליטיקה היא מועטה. מאז שהתחלתי, אנשים חשבו שזה הקטע, פנו אלי להצטרף למשהו, לפתוח תנועה פוליטית. אבל אני לא בעניין".
את קצת מזכירה את דפני ליף. גם היא היתה סוג של תקווה, אבל בעצם שידרה שזרקנו עליה תפקיד שלא רצתה.
"את אומרת שיש אחריות כבדה על כתפיי? ממש לא. מה, אני משרד החוץ? בתקשורת חושבים שאני צריכה להגיב על כל דבר שמישהו מזרחי עשה או אמר, אבל אני לא משחקת את המשחק. אני לא חייבת שום דבר. אני לא נבחרת ציבור".
לפעמים גם מי שלא נבחר הוא דמות ציבורית.
"לא, אני אדם פרטי. יש לי אחריות? סליחה, גם לכם יש אחריות. לכל אחד יש אחריות. לא רצתי למשרה ציבורית ולא הקמתי מפלגה ולא הבטחתי לכם דברים. אני עושה אירוע שירה שלשמחתי הפך להיות דבר גדול, אבל אני גם לא הראשונה שעשתה את זה. השיח היה לפני וגם אחרי".
מי שנראה שדווקא שש יותר לאחריות הממלכתית שקיסר מתנערת ממנה, כולל חיבוקים פומביים עם שרת התרבות - הוא המשורר רועי חסן, שנתפס לעיתים כמו הקונטרה הגברית שלה. הם התחילו את הקריירות שלהם יחד, בערבי ערס פואטיקה, יחד הם הצליחו להפוך את השירה לסקסית שוב, עם יותר ממילים – אלא גם סגנון הגשה, כריזמה מופגנת ואפילו אלמנט הלוק הייחודי - אצל עדי, אלה התלתלים בשני צבעים והמלתחה על טהרת היד השנייה. היום הם לא בקשר. מה קרה שם? האם אצל שתי דמויות אלפא כאלה, הפיצוץ הוא בלתי נמנע? קיסר מנסה למתן. "אנחנו לא עובדים יחד כבר שנים. יש עוד הרבה אנשים שעבדתי איתם פעם וכבר לא. לא הסתרנו את זה. איפה הדרמה?"
מה זאת אומרת איפה הדרמה? איפה הדרמה אצל ליאם ונואל גלאגר?
"אבל אנחנו לא להקה, אנחנו אנשים אינדיבידואלים. הרצון למתג את כולנו כקבוצה מתואמת מלכתחילה, הוא היה כדי לצייר את זה בתקשורת בצורה מסויימת. ממתגים את זה כרנסנס המזרחי, אני מבינה את הקטלוג, אבל כל אחד מאיתנו שונה. יצרתם בראש שלכם גוש הומוגני שצריך לדבר באותה שפה, אבל אני לא מחוייבת לזה". בחסן כבר התחיל לאחרונה קריירה כפזמונאי, וגם קיסר חושבת על הכיוון. "אני רוצה, אני עובדת על זה. אבל אני לא אחליף את יוסי גיספן, זה בסדר. הספר השני שלי הוא מאוד מוזיקלי. עשיתי בעקבותיו פרויקט מוזיקלי עם עטר מיינר, ונמשיך את זה בארועים שלנו לכבוד השנה לספר".
אולי תכתבי טקטסים לסטטיק ובן אל?
"חלום שלי", היא צוחקת, "אבל אני רואה שהם מסתדרים מעולה בלעדי. אגב, בתור מי שמתעניינת בהגשה של מילים, אני יכולה להגיד לך שסטטיק ממש טוב במה שהוא עושה. ראיתי גם דברים מוקדמים שלו, ההגשה שלו מדהימה".
