לקראת הסוף שכבתי רק עם נשואים. היו לי אלף תירוצים. זה אתגר, זה אסור, זה מעניין, זה מרגש. היה לי ארסנל שלם של סיבות הוליוודיות. אבל האמת היא שרציתי להתנקם בנשים שלהם. לא הכרתי אותן אישית. לא הייתי חברה שלהן. לפעמים אפילו לא ידעתי איך קוראים להן. אבל הן תמיד היו קיימות. תוך כדי הזיונים ראיתי את הטלפונים של הגברים מתמלאים בהודעות. איפה אתה. למה אתה לא עונה. צריך לעשות קניות. נגמר החלב. תעשה טובה תתקשר למוקד ותקבע לילדה תור לשיננית. אתה בדרך הביתה? תענה לי! נשים תמימות, נחמדות כאלה, עם אותו צרור מפתחות כמו זה שנזרק על הכוננית בכניסה לדירת החדר הקטנטנה שלי. בחורות שהצליחו לצאת עם הגברים האלה יותר משבועיים, ואז עברו לגור ביחד, ואז קיבלו טבעת. למה הן כן, ואני לא? מה הסוד שלהן. איך הן הצליחו. מה צריך לעשות, איך מדברים, מה החוקים. כל כך הרבה פעמים ניסיתי. שנים על גבי שנים של גברים, ושום דבר. אז תסתכלי עליי עכשיו, גברת. אני במיטה עם בעלך. ככה השכבתי אותו. ככה. בלי בעיה. טיפה מחשוף, שיחה קלילה, אולי אלכוהול. קלי קלות. והלוואי שהוא יחזור הביתה ויספר לך ואת תבכי. הלוואי שיתרסק לך הלב, כמו שהתרסק לי.
בגיל עשרים ושלוש הגעתי לתל אביב מכפר סבא. בחורה חמודה שאומרת בוקר טוב לקופאית בסופר ומחייכת לכולם. מצאתי עבודה, נרשמתי לאוניברסיטה, שכרתי דירה עם שותפה. רציתי להתאהב. זה היה התכנון. לפגוש מישהו, סתם ככה, ברחוב, אולי בלימודים, לצאת לכמה דייטים, לרתוח מהתרגשות ולסגור את הבסטה. זה באמת לא נראה מסובך, וגם לא התנגש לי עם שום דבר אחר שתכננתי. לא התעסקתי בשאלות כמו, האם זה יפריע לי בקריירה, או מתי אני רוצה לעשות ילדים. בסך הכול רציתי זוגיות. מערכת יחסים אמיתית ומושלמת, בדיוק כמו שדמיינתי אותה. עם מחויבות וסקס וצחוקים. אני זוכרת איך הייתי מסתכלת בעצב על גברים שעברו לידי ברחוב ולא התחילו איתי. איזו הרגשת פספוס. ומה אם הוא האחד? כמה אחדים כבר יכולים להתאים לי? מחשבות של ילדה. ובגלל שהייתי ילדה, הכול היה כל כך רומנטי. האינטרנט היה בחיתוליו ואנשים עדיין נאלצו לצאת מהבית כדי לפגוש אנשים אחרים. אספתי שקל לשקל וקניתי כמה חולצות יפות. מדדתי את כולן מול המראה. רציתי להיראות תל אביבית. פחדתי שאסתובב ברחוב וכולם ידעו שאני לא שייכת. לא היה לי מושג שאף אחד לא באמת תל אביבי.
ערב אחד נכנסתי לאיזה פאב בדיזינגוף. התיישבתי על הבר. הזמנתי בירה. לא היו לי חברות שיבואו איתי. לכל הבנות מהעבודה היו בני זוג או שהן העדיפו ללכת לשיעורי ערב בצרפתית, סתם כדי לברוח מזה שהן משעממות. רוב הזמן הייתי לבד. הפאב היה מלא בשולחנות של חבר'ה. הזמנתי עוד בירה. שתקתי עם הברמן. פתאום ניגש אליי אחד. זאת הייתה הפעם הראשונה שהתחילו איתי בתל אביב. הוא אמר היי, אני יכול להזמין אותך לקונצרט? והתיישב לידי כאילו שתיכף מביאים לו פסנתר והוא מתחיל לנגן. מסתבר שהוא נגן בהרכב ג'אז. התחלנו לדבר. הוא שילם על הדרינקים שלי. הרגשתי שזה קורה. שזה הגיע. כמה ימים אחר כך יצאנו שוב והזדיינו בדירה שלי. חלף שבוע והלכנו ביחד למסיבת רחוב בשינקין, משהו של העירייה, עם סלוגנים ובלונים ומוזיקה אלקטרונית, ובאמצע הוא אמר לי שהוא הולך לקנות מים ונעלם. לא שמעתי ממנו יותר. לא ענה לטלפונים וגם לא התקשר. חשבתי שאני מתה. לא העליתי על דעתי שהתנהגות כזו בכלל קיימת. תהיתי אם הוא מת, אבל לא הכרתי אף אחד מהעולם שלו ולא ידעתי את מי לשאול. השתגעתי ממחשבות עליו. הוא לא יצא לי מהראש. כמה חודשים אחר כך ראיתי אותו הולך ברחוב, מחובק עם איזו בחורה. היום אני כבר לא זוכרת איך קוראים לו.
והיה את ההוא שקבע איתי לדייט על ספסל ברחוב והגיע עם בירה אחת פתוחה בשביל עצמו; ואת זה שלקח אותי הביתה אחרי דייט ונהיה פקק באלנבי אז הוא אמר לי לרדת מהאוטו ועשה פרסה; אחד שקבע איתי בבית קפה וכשהלכתי לשירותים התחיל עם המלצרית וכתב את המספר שלה על קופסת הסיגריות שלי; זה שאחרי הסקס אמר לי "אני ממש מעריך את זה שאת לא מזיינת לי במוח עכשיו"; וכמובן ההוא שהזמין אותי לדייט של טיול על חוף הים ואמר שזה בגלל שהוא לא מוציא כסף על בחורות שהוא לא מכיר.
וככה זה המשיך. אף אחד הרי לא המציא שום דבר. כולם התנהגו ככה. היו חארות. תמיד תהיה מישהי טובה ממני, יפה ממני, מוצלחת ממני, ואותה כולם רוצים. היא לא קיימת, אבל היא שם, מחרבת לכולן את החיים. אני הייתי טובה לבילויים ולזיונים. התחלתי לשנוא את המילים "קשר רציני". זה היה כמו סיסמת גיוס למלחמה. "את יודעת שאני לא מחפש קשר רציני, נכון?" היה ה"צבע אדום" שלי. בכל פעם ששמעתי את המשפט הזה, ברחתי לתפוס מחסה. פעם אמר לי את זה גבר שהיה בתוכי, בתוך הגוף שלי, ממש באמצע, אחרי דייט מוצלח, הייתי יפה, הייתי מצחיקה, הוא ליטף לי את השיער על ספסל בנווה צדק. ואז שכבנו, וזה מה שהוא אמר. אולי את מקרינה שאת לא רצינית, אמרה לי חברה. אולי תפסיקי לשכב איתם כל כך מהר, הוסיפה. אז הפסקתי. חיכיתי שני דייטים. חיכיתי שלושה. גם זה לא שינה שום דבר. העיר הסתחררה מסביבי. לא ידעתי מי אני יותר. ומצד שני, החיים שלי צמחו. היו לי חברים טובים, סיימתי תואר, אהבתי את העבודה, אימצתי כלבה. הכול היה מושלם, חוץ מהחרא המחורבן הזה שישב לי בתוך הנשמה – אם אין לי אהבה, אם אף אחד לא רוצה אותי, אין ספק שאני לא מספיק טובה. ולא רק לזוגיות, אני לא טובה לשום דבר.
כל מה שרציתי בעולם זה לספר לכולם שיש לי חבר
עם הזמן הבנתי את השיטה. זה לא אומר שקיבלתי אותה, אבל לפחות הבנתי. התרגלתי. נהוג להשתמש בדימוי של חומה שהולכת ונבנית סביב הלב, אבל אני דווקא הרגשתי שאני הולכת ושוקעת, שהאחיזה שלי מתרופפת. שהביטחון העצמי מתרסק, ואני הופכת לקשוחה ואטומה. השנים חלפו. לכולם כבר היה מודם בבית. גברים שלחו לי תמונות של הזין שלהם 15 דקות לתוך השיחה. שאלו אותי מה מידת המכנסיים שלי. ביקשו תמונה מזווית אחרת. מדי פעם היה צץ אחד חמוד, חדש בעיר, ומלמד אותי כמה צינית הפכתי להיות. הייתי שופטת אותו לפי מראה חיצוני, לפי סגנון כתיבת הודעות, לפי העבודה שלו, לפי השם שלו. הייתי הולכת איתו למסיבת רחוב ונעלמת לו. שום דבר לא מצא חן בעיניי יותר.
אני זוכרת את הפעם הראשונה שהסתכלתי על גבר שהגיע לדייט איתי ואמרתי לו "שמע, זה לא יתאים" והלכתי. לא היה לי חשק לבלות איתו ערב שלם כשאני יודעת שאין מצב שזה ילך בינינו. עשיתי את זה למרות שזה נורא, למרות שהתפרקתי כשעשו לי את זה, למרות שראיתי את המבט המרוסק בעיניים שלו. "אבל למה", הוא אמר לי, ומה אני אמורה להגיד לו? שזה בגלל שהוא לא מספיק חתיך? לא אמרתי כלום והלכתי. והלוואי שיכולתי להגיד שזה הרג אותי מבפנים. אבל זה לא. שכחתי מזה. רציתי רק להגיע כבר לגבר הבא. כל העולם היה נגדי. כולם רצו לדפוק אותי, ומי שלא רצה, לא היה מספיק טוב בשבילי. המדרון הזה מאוד חלק. בלתי אפשרי להימנע ממנו. שכבתי עם גברים מתוך תקווה שתצא מזה אהבה, ולא רק אליהם. רציתי להתאהב בעצמי. להיזכר מי אני. להרגיש יפה ונעימה. אבל זה לא הספיק לי. לא הרגשתי שווה. להפך. עוד דייט ועוד דייט ועוד דייט, כולם היו אותו הדבר, כולם הבטיחו לי את אותן הבטחות, כולם עשו איתי את אותו הסקס. שום דבר לא היה מיוחד. לא מצאתי ממה להתרגש. בגיל שלושים החלטתי שאני מפסיקה. היו לי כל מיני חברות שקדחו לי במוח שאם מפסיקים לחפש, מוצאים. אז הפסקתי לחפש. זה לא עזר. לא מצאתי שום דבר. במשך כמה חודשים הייתי יותר בודדה ויותר מיואשת ויותר עצובה.
מדי פעם הצלחתי לעצור. היה לי מישהו במשך שלושה חודשים, אחר כך יצאתי עם מישהו אחר במשך חצי שנה. אבל זה היה סתם. שני אנשים מיואשים ובודדים. זה לא מצע טוב ליחסים. את לא חייבת להיות במיטבך כשאת מתחילה במערכת יחסים, אבל אסור לך לצפות מהגבר שיטאטא אותך מהרצפה. המינימום הוא לקום, להיות בנאדם בזכות עצמך. אין ברירה. ואני הייתי סמרטוט. כל מה שרציתי בעולם זה לספר לכולם שיש לי חבר. לא באמת נהניתי להיות איתו. החיים שלו לא היו מעניינים בעיניי. בסוף תמיד הייתי זו שעזבה. חזרתי לשוק והמשכתי לחפש. אחרי עשר שנים של רווקות כבר הסתובבתי ברחובות וראיתי בחורים שיצאתי איתם פעם לדייט, והיינו חולפים זו על פניו של זה מבלי להזיז אפילו שריר אחד בפרצוף. קרה לי המון פעמים. הייתי מזדיינת עם בחורים מבלי להתנשק איתם. מתחילה בפייסבוק עם גברים ששכחתי שהיה בינינו קטע. על אהבה אמיתית כבר הפסקתי לחלום. שנאתי אותה. היא הרסה לי את החיים. ואז עברתי לגברים עם נשים שמחכות להם בבית. היו לי אחלה תירוצים. ואז פתאום התחיל איתי מישהו. מישהו טוב.
תיכף אני בת שלושים ושמונה. אני נשואה. יש לנו ילד ואני בהיריון עם בת. הזוגיות טובה. הגבר שלי אוהב אותי ואני אוהבת אותו. איזה סוף שמח. מצאתי לי חיים אחרים. הצלחתי. שיחקתי אותה. חברות שלי מקנאות בי. ההורים שלי נרגעו. אני חיה ביקום אחר. במציאות של טיפת חלב, ועד הורים של הגן ושכפולי מפתחות. חשבתי שאף פעם לא אצליח לבטוח בגבר, אבל אנחנו מתאימים, אז זה קל. סיפרתי לו הכול. שום דבר לא הסתרתי ממנו. ואז לקחתי 12 שנה של עצב וזרקתי לפח. רק בלילות זה חוזר אליי. החלומות שלי עמוסים בגברים שמבטיחים לי דברים ונעלמים, מאיימים עליי בסקס מיותר. ולפעמים גם בזאת שתרצה את האיש שלי ותיתן לו כמה דרינקים ומחשוף.