אני לא מבינה אנשים ששונאים מעברי דירה. האריזות מכריחות אותך להיפטר מכל השיט שצברת שנים, הבית החדש לרוב מתאים יותר לחיים שהתפתחו ואין דבר שאני יותר מחכה לו מימי השיטוטים הראשונים בשכונה שאני לא מכירה, מסעות קטנים שבהם מסמנים עוגנים של שגרה. הנה גינת משחקים חמודה, הנה מכולת יקרנית אבל סוגרת פינות, הנה בית קפה כיפי לשישי בבוהוריים. כשלפני חצי שנה יפתח ואני עברנו להתגורר ליד שוק הכרמל, בכלל חשבתי שהחיים שלנו תותים.
הייתי משוכנעת שברגע שאתמקם נכון, אהפוך אוטומטית לבלבוסטה. אישה שקונה קטניות ומשרה אותן, שמבדילה בין כוסברה לפטרוזיליה, ששולטת באנטי-פסטי, מלכת הלוקוס, נסיכת הנילוס. קסמו לי החיים הבריאים והתדמית האותנטית והת'כלסית שהשוק הבטיח. אל תבלבלו לי את המוח עם מבצעי קופה ועובד ניקיון במעבר חמש, אני? יש לי איש של דגים, ואיש של גבינות, וחכו שרק תטעמו מהפינק ליידי האלה. בסדר, זה חתיכת סטריאוטיפ, אבל סטריאוטיפ ממש ממש מפתה.
קניתי עגלת שוק וכובע רחב שוליים מביך, כדי להעיד שאני מרגישה פה בנוח. הוצאתי מזומן בכספומט אמיתי, לא במכונות השקר עם העמלה המשוגעת. הרגשתי שבאתי מוכנה. אבל השוק? הוא החליט לאתגר אותי בשורה של מבחני אומץ – ונכשלתי בכולם. לפני כמה שבועות, למשל, התפתיתי לדוכן תירס. הקלחים הופשטו עד המותן והוצבו אחד ליד השני כמו חשפנים. ביקשתי מהמוכר שיארוז לי ארבעה, ובינתיים נדחפה לפניי תאילנדית ששאלה כמה הבננות. כשהמוכר ענה לה שזה 19 שקל לקילו, היא שלחה בו את המבט הכי מלא בוז שראיתי בחיים שלי. באותו רגע הבנתי שני דברים: האחד, התאילנדית הזאת שייכת לכאן הרבה יותר ממני, אמא שלה לא גידלה טיפשים. השני: שיט. כמה תירסים אמורים לעלות? איך מתמקחים עליהם? רגע, זאת בכלל העונה של התירסים?
אני יודעת שאני אמורה להשתפר בזה, אבל בינתיים אני הפראיירית הכי גדולה בשוק הכרמל. 60 שקל על שק תפוחי אדמה? אין בעיה אדוני, תן לי רק להוציא את השטרות מהארנק שקניתי באורבן. 40 שקל על דובדבנים? ברור, מוכר חביב, הרי אמרת שהם דבש ואני מאמינה לך. אז מה אם הם היו כל כך חמוצים שקינן ירק את השאריות הלעוסות כל הדרך הביתה. וכן, אני יודעת, זאת אשמתי. אני צריכה לשאול מראש כמה כל דבר עולה, לוודא טוב טוב שלא עובדים עליי. אבל כולם אומרים שכל כך מדהים בשוק, שאלה הסופרים הגדולים שגונבים אותנו, שכל מי שמבין משהו מסתובב בדוכנים לידי, שזאת ישראל האמיתית והטובה. אז איך יוצא שבסוף אני יוצאת משם בתחושה ששוב נדפקתי?
כך גורשתי מחנות התכשיטים
הרבה כסף נכנס בשנים האחרונות לאזור השוק ולכרם התימנים בכלל, והוא יוצר איים שבהם פרח עדין כמוני אמור להרגיש יותר בנוח. כל מיני בתי קפה היפסטריים מקושטים בסלבס, או חנויות בוטיק קטנות לעיצוב הבית. נכנסתי לא מזמן לאחת מהחנויות האלה, של מעצבת תכשיטים נחשבת שמיקמה את עצמה מול דוכן תבלינים. הנחתי את שקיות הקניות מתחת לכיסא מרופד בקטיפה וחיכיתי שהמעצבת תתפנה לדבר איתי. כמה זוגות מאורסים חיפשו בחנות משהו אישי ומיוחד לאירוע לא אישי ולא מיוחד, והיא דיברה איתם והתעלמה מהאישה המיוזעת עם הכובע המביך. שמעתי אותה זורקת מחירים כמו 3,000 או 4,000 שקל לטבעת אירוסין, שלוו בהבטחות סטייל "אבל אני אעשה משהו עם המחיר". פתאום רציתי לברוח חזרה לתפוחי האדמה.
כשהחנות התרוקנה כבר לא הייתה לה ברירה, והיא ניגשה אלי ושאלה מה אני מחפשת. שאלתי אותה אם יש משהו מתחת לאלף, והיא הראתה לי שרשרת עם תליון של חמסה עדינה. החמאתי לה על העיצוב, אבל הסברתי שזה לא כל כך מתאים. "יש משהו אולי עם אבן טורקיז?", התעניינתי, והיא ענתה: "יש, אבל זמננו תם". רבע שעה לפני סגירת החנות זמננו פתאום תם. הרגשתי כמו ג'וליה רוברטס ב"אישה יפה", רק בלי היכולת להטיח בה "ביג מיסטייק" כשאני עטויות יהלומים. בשדרת שוק אחת אני אישה פריבילגית שלא יודעת להתמקח. בשנייה אני זבל לבן שמוזמן לקחת את השקיות שלו ולהתחפף. פרדוקס הרוסיה, אם תרצו.
כנראה שנשים כמוני, מה לעשות, נדרשות לשמור על נאמנות לטיב טעם – מקום שבו הקופאיות מזהות אותי כאחת משלהן, ומתייחסות אלי בנימוס כשאני קונה לחם "אוקראינסקי". זו לא גזענות, זו מחנאות. אני יכולה להחמיא עד מחר לתאנים מצד אחד ולחמסות באלפי שקלים מצד שני, אבל אני לא אהיה הבלבוסטה או הריץ' ביץ' שכולם יודעים לא להתעסק איתה. כדי לשרוד בשוק אדם חייב שיהיה לו עמוד שדרה, הוא צריך להיות חסר פחד ולהיות קצת סוחר בעצמו. בסופר, לעומת זאת, את יכולה להסתובב רופסת ודהויה, עם עגלה מקרטעת ורשימת קניות שהוכתבה בווטאסאפ. זאת מדינה חופשית, אבל בסוף כל אחד נשלח לעשות קניות במקום הראוי לו.