ישנו שלב בחייה של אישה שבו היא מתחילה לקבל תמונות של קמיצות. מלא קמיצות, בקלוז אפ, במגוון שעות; מעין גלגול מתקדם של דיק פיקס, רק שלאלו אין אפשרות להגיב בבחילה או בכל תגובה שאינה "וואו" או "קולולו". כי יש יהלום, ויש אהבה, ויש סיפור רומנטי על גבר ששאל את השאלה שמזכה את המאורסת הטריה במספר הלייקים והתגובות הגדול ביותר על סלפי מאז הצטרפותה לרשתות החברתיות. כבר ראיתי הרבה קמיצות מקושטות בחיי, אבל זו של חברתי גירדה לי את בלוטות המרד.
לפני שבועיים היא שיגרה אליי בוואטסאפ תמונה בזמן ששהתה בחופשה עם הבחור שחולק עמה מיטה מזו תקופה ארוכה. תמונה בלי טקסט, שהרי תמונה אחת שווה אלף מילים, או שבע, אם המילים הן: "בת 32", "חופשה זוגית" ו-"יוצאים קבוע". אחריה הגיעה סדרה של אימוג'יז, כולם משלבים לבבות, מטחי קונפטי וסמיילים מופתעים - מנסים להסוות את העובדה שבחודשיים שקדמו לחופשה דמתה חברתי יותר ויותר לאימוג׳י חושק שיניים, כי הקמיצה שלה החלה לבעור. איך קרה שגם היא, בחורה נפלאה ומוכשרת שמחזיקה באג׳נדות פמיניסטיות ושולטת בכל אספקט של חייה ביד רמה ובקמיצה נטויה, נפלה לתפקיד המחכה ומצפה? האם למעשה כולנו - דעתניות כשטחיות, מרדניות כשמרניות, מלאות אג'נדה כמלאות בולשיט - מייחלות לאותו נרטיב כשמדובר במיסוד הקשר הרומנטי?
סקר שערכה סוכנות הידיעות AP בארה״ב בשנת 2014 העלה כי רק 5 אחוזים מהזוגות הסטרייטים בארה״ב נישאו לאחר שהאישה הציעה נישואים לגבר. לפי אותו סקר, רבע מהאמריקאים חושבים שזה לא תפקיד האישה. היתר חושבים שזה סבבה והכל, אבל נשארים בגבולות התיאוריה. אז איך זה שבשנת 2016, שנה שבה אנחנו זוכות לראות אישה לובשת לבן בשביל להתמודד בבחירות לנשיאות ארצות הברית - אנחנו עדיין פאסיביות כדלעת בכל מה שקשור לכרטיס הכניסה לחיי הנישואין? אם אנחנו כאלה לחוצות חתונה, למה לעזאזל אנחנו לא יורדות על הברכיים?
כך הומצא מיתוס כריעת הברך
תהילה אברהם הציעה נישואין לבן זוגה לפני שלוש שנים במרתון תל אביב. היא עמדה על קו הסיום עם שלט ״איפה מתחיל התור להתחתן איתך?״, וחיכתה לאהוב ליבה תוך שהיא סופגת עלבונות מהיציע. ״נשים צעקו לי ׳את פאתטית׳ ו-׳זה לא התפקיד שלך׳, זה היה קשוח מאוד", היא מספרת. "שאלו אותי לא מעט אחרי ההצעה אם לא התבאסתי שהוא לא כרע ברך, כי בתודעה המגדרית שטבועה בנו ברור שהצעת הנישואין היא תפקיד גברי״.
ולא התבאסת?
״ממש לא. לא הרגשתי שאני מפסידה. נישואין הם החלטה זוגית בהגדרה, ומי מציע זה עניין שולי. ההצעה היא רק שואו עטוף בנצנצים״.
השואו הזה, על תפקידיו הנצחיים, לא תמיד היה כזה נוצץ. טבעת האירוסין הראשונה היתה עשויה מדשא. לא בדיוק החומר שממנו עשויים חלומות, אבל זה מה שהיה לאנשי המערות הקדמוניים להציע. אלה היו כורכים עשבי דשא קלועים סביב מפרק היד, מותניה וקרסוליה של בחירת לבם, ובכך מבטאים את הבעלות שלהם עליה. בהמשך העשב התחלף בטבעות ברזל וזהב, שתייגו את הנשים באמצעות חומרים עמידים מעט יותר, אך הכתרת היהלום לסמל לאהבת נצח ולאבן שבלעדיה אין סיכוי לשמוע ״איי דו!״ התרחשה רק לפני פחות ממאה. בתקופה שלאחר השפל הגדול חברת היהלומים הצעירה "דה בירס" חיפשה דרך להחיות את שוק היהלומים הכושל, שסבל בשל הכלכלה הקורסת בארה"ב, וב-1938 הגתה את המשפט האיקוני "יהלום הוא לנצח" (A Diamond is Forever""). 3 המילים האלה קשרו את הנצחיות של האבן לנצחיות הנישואין, והפכו את היהלום מסתם אבן מאוד יקרה למרכיב הכרחי במיסוד האהבה, ועל הדרך את תעשיית היהלומים לכזו שמגלגלת 72 מיליארד דולר בשנה.
בישראל, סצנת האירוסין, זו שכוללת גבר על הברכיים ואישה עם דמעות בעיניים, לא היתה קיימת לפני שני עשורים. להורים שלנו אין שום סיפור מרגש על מטוס סילון בשמי הים התיכון, כתובת אש על הר מירון או פלאש מוב בקניון. הם סתם התחתנו, איכשהו. בלי הדרמה. ד"ר אורית אבוהב, אנתרופולוגית, חוקרת חתונות בחברה הישראלית וראש המגמה לניהול חברה וקהילה במכללת בית ברל, מסכימה שכריעת הברך הגברית היא עניין חדש בשכונה: ״הרעיון הזה של הצעת הנישואין בארץ הוא בן 20 שנה, לא יותר. בדור שלי היו באים להורים ואומרים ׳אנחנו רוצים להתחתן׳. זו היתה החלטה שנבעה מדיאלוג בין בני הזוג. היוזמה היתה יותר שוויונית ממה שאנחנו רואים היום. במקרים בהם הנישואין לא היו מוסדרים דרך שידוך, ראינו שיח אמיתי ולא טקסי שבא גם מהאישה. בשנים האחרונות הצעת הנישואין קיבלה תנופה בלתי רגילה", היא אומרת.
ובאמת נראה שבעשור האחרון, עם כניסתן של הרשתות החברתיות והתפתחות הצורך שלנו לשתף את העולם ברגעים הפוטוגניים של חיינו, הצעת הנישואין בנסיקה. אנחנו אולי חילוניות, מודרניות ומודעות, אך עדיין כמהות לשייבה, ומוכנות לחכות ולחכות עד שבן הזוג יחליט שהגיע הזמן, בלי לנקוף אצבע.
"הריטואל של גבר כורע ברך הושפע מסרטים אמריקאים ואירופאים", קובעת ד"ר אבוהב, ״יש פה רצון בפנטזיית הנסיכה, שמתחילה בהצעת הנישואין וממשיכה בחתונה, שהיא טקס שמבטא היום את הכלה הגרנדיוזית שרוצה להיות מלכה ליום אחד". כן, קנוניית הנסיכות של דיסני ושל הוליווד לא מאוד תרמה לעצמאות שלנו בכל הקשור לרומנטיקה. מה לעשות, כשאת יונקת מילדות סיפורים שבהם הסוף הטוב כולל רחבת ריקודים, שמלה גדולה מהחיים, נעליים לא נוחות וגבר עם עדר של סוסים גזעיים שהציל אותך מחיים עם אמא חורגת, קשה שלא לשריין צלם מגנטים. ההאפי אנדינג הזה כל כך סוחף ומשכנע, שמי בכלל תתעכב על העובדה שאותם גברים מושלמים של דיסני כלל לא הכירו את העלמה המיועדת, כי במרבית הדייטים שלהם היא היתה אילמת (מחיר סמלי בעבור זוג רגליים ואיבר מין), כלואה במרתף (אבל אלופת הספונג׳ה) או שרויה בתרדמת (אבל היי, הכי זורמת עם נשיקת הפתעה). אפילו ב"הרווקה", ריאליטי השידוכים ששובר את הכללים ומציג אישה בעמדת הבוחרת שמחלקת את הורד הנחשק, ברגע השיא הפיינליסט הגברי הוא זה שיציע לה נישואין, לאחר שביקש את ידה מהאב.
חלק גדול מהאגדה המודרנית הזו קשור באובדן שליטה. "הגבר בוחר את מועד ואופן ההצעה ב-98 אחוז מהמקרים", מסבירה אבוהב. "יש פה את אלמנט ההפתעה שעליו אנחנו לא רוצות לוותר. למשל במסיבת הפתעה - אצל מי נמצא הכוח? אצל המפתיע, כך שבמפורש יש פה אלמנט של יחסי כוח שמקטינים מאוד את מי שמופתע. היא מופתעת, פאסיבית, היא אולי שמחה מאוד, אבל כל האירוע זו ההפקה שלו, והכוח נמצא אצל מי שיוזם״.
אני מנסה לחשוב על סרט הוליוודי שבו אישה לקחה יוזמה על עתידה הרומנטי והציעה לבחיר ליבה למסד את הקשר. הוליווד, כמו דיסני, מכרה לנו נרטיב מאוד מסויים כשמדובר ברחשי הלב. בסרט ״ההצעה״ שיצא לפני 7 שנים כמעט ונשבר הנרטיב הזה, כשסנדרה בולוק מחליטה להציע לעוזר האישי שלה ריאן רינולדס נישואין לאחר שאשרת השהייה שלה בארה״ב פגה. בולוק רוצה להמשיך ולהיות עורכת בכירה בהוצאת ספרים ניו יורקית, אז היא עושה את הבלתי נעשה וכורעת ברך באמצע הרחוב. הוא סירב, הותיר אותה בחצאית עיפרון וסטילטו על הברכיים, אך בהמשך התאהב בה והציע לה נישואין בעצמו. היא הסכימה, כמובן, והשניים התנשקו תוך שהחבר׳ה במשרד צועקים לו ״תראה לה מי הבוס״. הבנתם.
המחשבה על לנסות ולשכתב את ההאפי אנדינג מעוררת ברובנו צמרמורת. מכאן מגיעות גם התגובות הקשות להצעה של תהילה. הפאסיביות שווקה ועודנה משווקת לנו כרומנטית, כשכל סטייה ממנה ממותגת כלא סקסית. בסיפור האהבה התקני, הגדול מהחיים, אנחנו צריכות להיות נחשקות אבל לתת לו להוביל.
גם כשאנחנו לוקחות יוזמה, רובנו נעצרות ברגע הכריעה. "במקרים רבים החתן מציע", אומרת אבוהב, "אבל האישה מהנדסת מאחורי הגב". הרי לכן עוד תפקיד שלקחנו לעצמנו: המפיקה השקטה. לא מעט נשים בוחרות מראש את הטבעת, רומזות על הלוקיישן המועדף לשליפתה ואפילו מזמינות כרטיסים לחופשה רומנטית שממנה, כך נרמז לחבוב, חוזרים בשינוי סטטוס - מאורסים מאוהבים או פרודים מכוסחים. סיפור האגדה נרקם על ידי הנסיכה עצמה, צעד אחר צעד, למעט הקטע הזה של להגיד את שתי המילים.
אז למה אנחנו נעצרות דווקא שם? ״מסורת היא משהו שמעדיפים לשמור עליו. בשבירת מסורת יש סיכון״, אומרת ד״ר אבוהב. ״הרבה מאוד יוזמות בזוגיות עדיין מצופות מגברים, וההצעה היא עוד ביטוי של זה. יכול להיות שבגלל שאנחנו מקובעים על זה שהגבר מציע, אנחנו חושבים שאם הוא לא מציע הוא כנראה לא רוצה, כך שאם האישה מציעה הסיכוי לדחייה הוא אולי יותר גבוה".
"אני מעריץ אותה על הבחירה להציע לי"
למרות הכל, יש נשים שהחליטו לקרוא תיגר על הרומן הרומנטי. לפי המיתוס האירי, במאה ה-5 לספירה הציעה נזירה בשם בריג'יד נישואים לפטריק הקדוש, ובכך הניחה את המסד למסורת בה בכל שנה מעוברת נשים איריות הופכות את היוצרות וכורעות ברך. אבל לא כולן ממתינות שלוח השנה יאיר אליהן פנים – בהוליווד בריטני ספירס בעצמה עשתה את הצעד (גם אם בסופו של דבר זה נגמר בגירושים), וכך גם פינק וקירסטן בל. גם בארץ ניתן לראות ניצנים של שינוי, עם נשים שמוכנות לרדת על הברכיים, ולא בשביל מה שלימדו אותנו לעשות. מחיאות הכפיים, אם תהיתם, לא ממהרות להגיע.
כמו תהילה, גם שי בובה ויתרה על הציפייה הדרוכה והחליטה להציע בעצמה לבן זוגה, עם כל השואו שלימדו אותנו לחלום עליו: מול עשרות אנשים, עם סרטון ובתוספת חולצה עם השאלה הגדולה באנגלית. הוליווד. ״הלסת שלו כמעט נגעה ברצפה מהשוק״ היא מספרת; ״ואז הוא אמר ׳ברור׳ והקפיץ אותי באוויר״.
לא רצית לחכות שהוא יעשה את הצעד ויעניק לך את הפנטזיה?
״נראה לי שהפנטזיה לראות את הפרצוף המופתע שלו היתה גדולה יותר מכל אחת אחרת. רציתי להתחתן איתו, ולא ראיתי סיבה לחכות שהוא יחליט מתי ואיך״.
איך הגיבה הסביבה?
״שאלו אותי לפני אם הוא לא ירגיש שלקחתי לו את התפקיד, והתשובה שלי היתה שאם זה מה שהוא ירגיש, כנראה שלא נועדנו. אבל בסך הכל הסביבה הקרובה שלנו מאוד פרגנה. ברשתות החברתיות היו הרבה הרמות גבה, וגם הרבה תגובות של ׳וואו, איזה אשכים יש לך׳. זו כנראה היתה הדרך שלהם להגיד שאני אחלה גבר, ושזה הזוי שעשיתי את זה כאישה״.
ועכשיו, כשאתם נשואים באושר, הוא לא מודה שלקחת לו את התפקיד?
״הוקל לו שהורדתי ממנו את העול של לתכנן איזו קומדיה רומנטית. זו הגרסה המתקדמת של להגיד לו מה אני רוצה ליומולדת״.
התגובות לשי ותהילה מצביעות על הפחד העמוק: אם הוא לא מציע לך, אולי את פשוט לא שווה את זה, את ההצעה המסורתית, הגרנדיוזית, המפתיעה? האם פעלת במעין פשרה שקטה בינך לבין עצמך, מתוך הבנה שההצעה המיוחלת כבר לא תבוא, שהאגדה נועדה לנשים אחרות, בנות מזל. האם אחרי מאות שנים שבהן לימדו אותנו להעריך אהבה ממקום של נבחרוֹת, יש לנו בכלל את הכלים למדוד אהבה הדדית גם בתפקיד הבוחרות, או שנידונו לקרוא כל סטייה מהתקן כאכזבה?
"לנשים קשה לבסס לעצמן סיפור אחר על אהבה וזוגיות״, אומרת ד״ר מירי רוזמרין מהתכנית ללימודי מגדר באוניברסיטת בר אילן, "לימדו אותנו להשתוקק להיות נבחרות. הדימוי הרומנטי של להיות נבחרת מציב בתוך הקשר רק את הרצון של צד אחד ככוח מניע. זו ההתחלה של הפנטזיה של ׳הוא ייקח אותי ונמריא לשמיים׳, שבעצם אומרת שלעולם לא אצטרך לקחת עד הסוף אחריות על החיים שלי. נשים רבות עוד מתקשות לחשוב על עצמן כמי שנושאות אחריות לחיים של עצמן, ושאהוב לבן יהיה תוספת מצוינת, אבל לא במקום לדעת מה את רוצה מהחיים שלך. אנחנו עדיין לא נותנות לעצמנו דימויים שמאפשרים לנו לומר שאהוב הוא הרחבה, העשרה של החיים, לא החיים עצמם. הוא לא ימלא את התוכן של החיים שלי״. התשובה, מבחינת רוזמרין, ברורה: "כל אישה שמצליחה לרצות להיות בקשר שבו יש שני בני אדם עם שני רצונות, שלפעמים הולכים ביחד ולפעמים לא, צריכה לעשות עבודה ולזרוק לפח את הפנטזיות העבשות הללו. וכן, אנחנו יכולות למדוד אהבה ממקום של בוחרות״.
יכול להיות שאם נפשיט את בן הזוג שלנו מהציפיות שהלבישו עליו תסריטאים ופרסומאים ונפנים שלא מדובר באגדה לילדים אלא בשותפות למבוגרים - נבין שמין הכורע/ת אינו רלוונטי. ושאם כבר לחיות על פי קלישאות, אז אולי עדיף לתרגל את ״אין חוקים באהבה״. יונתן אברהם, בן זוגה של תהילה ומי שסיים ריצת מרתון לתוך הצעת נישואין, לא חושב שכל כך נורא להיות בצד השני.
זה לא איים עליך?
״לא, כי אני לא רואה את החיים בצורה כזו. אני מאמין שאיפה שאפשר לבטל את ההבדלים בין גברים לנשים - צריך. אני מעריץ אותה על הבחירה להציע, זה מסמל את הקשר השוויוני שלנו ואת מי שהיא כאדם, שהיא לא סטנדרטית ולא הולכת בתלם. הכל קרה כמו שצריך היה לקרות״.
ואיך הסביבה שלך הגיבה?
״היו בדיחות בעבודה של החבר׳ה שפחות קרובים, בסגנון ׳היא לא יכלה לחכות יותר׳. אבל הרבה פעמים אנשים מחפשים את הפאנץ׳ בכוח. ויש אנשים שבאמת חיים בפיפטיז״.
ואולי פשוט לא
ויש מי שטוענת שהצעת הנישואין המסורתית היא רק עוד סיבה להתנגד לנישואין כמוסד. ח"כ מרב מיכאלי, שהתבטאה לא מעט נגד מוסד הנישואין ואף קראה לביטולו, לא מופתעת מכך שב-2016 מעטות הן הנשים שעושות את הצעד הראשון בדרך לתואר אשת איש: ״אקטיביות אצל נשים נתפשת כתוקפנות, וזה נכון בוודאי בהצעת נישואין. לדעתי זה נכון באופן כללי ביוזמה של מערכות יחסים, קצרות כארוכות. יש רומנטיזציה של יחסי הכוח, כמו באירוטיקה - הגבר אקטיבי, חזק וכובש, והאישה פאסיבית, חמודה וחלשה. אם זה מתהפך זה נחשב לא סקסי, כי סקס מוגדר כמו שהוא מוגדר, והוא עדיין מוגדר על ידי גברים. האקטיביות שלך רצויה ולגיטימית במקומות מאוד מסוימים - ללדת ילדים, לטפל בהם, לבשל, לכבס. באופן כללי בעולם את אמורה להיות פאסיבית, זה מה שעושה אותך אישה תקינה. נישואים הם המיסוד של הדבר הזה, אז הצעת נישואין מהצד של האישה זה כמעט בלתי אפשרי. זה כאילו 'לא בשביל זה התכנסנו'".
ובכל זאת, את לא חושבת שזו בעיה שאנחנו דורשות שוויון אבל לא מעזות לערער על הציווי הרומנטי?
״הבעיה פה מתחילה צעד אחד קודם, כשנקודת המוצא היא שברור שצריכים להתקיים הצעת נישואין ונישואין. אנחנו לא צריכות ללמוד להציע נישואין, אנחנו צריכות ללמוד לדרוש בערך הכלכלי של עבודות הבית, גידול הילדים, ללמוד לדרוש ייצוג שוויוני בכל תחומי החיים. יכול להיות שכשהמציאות כולה תהיה יותר שיוויונית, כשחופשת הלידה תהיה שוויונית לאמהות ואבות, אז כל האירוע יהיה יותר שוויוני, ואז או שיותר נשים יציעו נישואין או שפחות אנשים יתחתנו. כרגע הצעת הנישואין היא אותו הדבר כמו הטבעת, הכתובה, כמו כל מה שמגיע עם המוסד הזה שהוא מראש לא שוויוני. הוא נותן לה טבעת כי אלה השלשלאות הקטנות שבהן היא קשורה אליו ואסורה על אחרים. וכשאת חושבת על זה ככה, למה שמישהי תזמין על עצמה את הפוזיציה הזו שבו היא כבולה למישהו באופן בלעדני שכזה? נכון שגם הוא מחויב אליה, אבל אנחנו מדברות בסמלים, ובדתות אלה גם לא רק סמלים, אלא מצב משפטי אמיתי - זה הרי מה שמייצר סירוב גט״.
אז מה אנחנו צריכות לעשות?
״בעניין הצעת נישואין אנחנו צריכות ללמוד לקחת לעצמנו את החופש שלנו, ללמוד לשאול, כל אחת את עצמה, מה אני באמת רוצה? אם את רוצה להציע תציעי, אבל אולי את לא רוצה להתחתן? למה הציבור התחילה להתארס בהמוניה? פעם זה היה נחשב ארכאי. אצל ג׳יין אוסטין היו מתארסות, או אצל החרדים״.
אני מזדהה לחלוטין עם דבריה של ח״כ מיכאלי, ועם זאת מבינה גם את חברתי הפמיניסטית שהתמסרה לפנטזיית היהלום בהפתעה. שתיהן צודקות - האחת מסתכלת קדימה אל העתיד, והשנייה מסתכלת על הקמיצה החדשה והמנצנצת שלה ורואה את ההווה שהיא ייחלה לו.
ואני? אני מסתכלת על בן הזוג שלי, ללא ספק בן האדם הכי נפלא שנכנס לחיי מאז 1985. כמו שדיסני הבטיח לי, גם הוא אמיץ, ישר, טוב לב ויפה תואר. יש לי לא מעט יהלומים על האצבעות, את כולם קניתי לעצמי, ולפני חודשיים, בצימר, הבאתי לו טבעת כסופה שעליה חרוטה המילה ״פשוט״. לא הצעת נישואין, אבל דגדוג ראשוני של כללי המשחק. ואם יום אחד ארצה להתחתן? כנראה שפשוט אעשה עם זה משהו.