ב-1 בספטמבר 2014 מונתה ד"ר יפעת בן חי-שגב ליו"ר מועצת הכבלים והלוויין. התגובה הציבורית למינוי היתה איטית אך אחידה: תדהמה. לא בגלל העניין של הציבור ברגולציה, או בגלל המדיניות הקשוחה של יו"ר המועצה, שקנסה את ערוץ 20 ב-150 אלף שקל ותבעה מ-yes ומ-hot להוריד מחירים; זה היה בגלל השיער שלה.
בכל פעם שבן חי-שגב מופיעה בחדשות מישהו מצלם את המסך ומעלה לפייסבוק. זה קורה גם כל פעם שתמונה שלה מופיעה בעמוד הראשי של אחד האתרים הגדולים. "היא התחשמלה מהממיר של הוט מרוב כעס"; "בפעם הבאה שאת יורה לכל כיוון, אל תשכחי לשים קסדה"; "התמונה הכי מחשמלת של יפעת בן חי-שגב אבר". תמונות של בן חי-שגב שוכפלו והפכו לממים; היה מי שהכריז שצריבת התמונה שלה בפוטושופ והדבקתה על רקע אחר היא האתגר הגדול ביותר לגרפיקאי בישראל. אתם אולי לא שמתם לב לפרסומה הגובר של בן חי-שגב, אבל אני שמתי לב היטב לכל אזכור שלה כי הלב שלי התכווץ קצת כל פעם שראיתי תגובה כזאת, כי יש לי שיער כמו שלה בדיוק.
כלומר – ככה השיער שלי היה נראה אם הייתי מרשה לו להיות מי שהוא באמת, כמו שיפעת בן חי-שגב מרשה לו; אם לא הייתי משלמת מלא כסף לספריות שיגזרו אותו כדי שהוא ייראה קצת פחות ככה, ועוד כסף על קרמים לשיער כדי שהוא ייראה עוד טיפ-טיפה פחות ככה, והוא עדיין מאוד נפוח ומאוד מתולתל. זו גם הסיבה שאני מרשה לעצמי לפתוח את הכתבה הזאת במעשה הלא כל כך פמיניסטי של דיון על המראה החיצוני של אישה שהתפרסמה בזכות כישוריה והישגיה: כיוון שאישה מתולתלת שבוחרת בתספורת שיפעת בן חי-שגב בחרה בה היא אישה שבאופן ברור לא אכפת לה מה חושבים. היא מרשה לעצמה להסתובב בעולם בגאווה עם השיער הגדול שאלהים נתן לה; היא מעזה לתפוס את כל המקום בחלל שהתלתלים שלה רוצים לתפוס; בלי להגיד מילה, היא הגיבורה הגדולה של המתלותלות.
פימות, קרחות, שומן, תלתלים
ככה נראה קטע מתמונת המחזור של מחזור 1986 בבית הספר "מקווה ישראל":
ככה נראית תמונת המחזור של מחזור 1995, באותו בית הספר:
זה תיכון חדש בתל אביב בשנת 1987:
וזה תיכון חדש בשנת 1995:
התמונות האלה מזכירות לי את היום שבו מצאתי בבית של סבא וסבתא שלי את ספר המחזור של דודה שלי, מתיכון אורט רוגוזין במגדל העמק. היא סיימה ב-1990, שנייה לפני שהתלתלים הסתלקו מהעולם, ואני דפדפתי עשרות פעמים בספר, מסתכלת בהשתאות על עולם שרק הרגע נעלם ועם זאת אני צעירה מכדי לזכור אותו: כזה שבו לאנשים, גברים ונשים, היו תלתלים, ערימות של תלתלי ענק וליפות לתפארת, שהיו מייצרים אותם בפרמננט ומנפחים אותם במוסים, ונאבקו להכניס בהם עוד אוויר ולא להוציא מהם את האוויר, והיו נושאים אותם בגאווה על ראשם כתרנגולים שמחים, וזה היה כן ייצוגי וכן נשי וכן סקסי, רגע לפני שבאו כל הברנדה וולש והאלאניס מוריסט של העולם ומחקו את ציוויליזציית התלתלים על פני האדמה.
זה קרה לפני 25 שנה. אבל אופנת השיער החלק לא חלפה כמו עוד טרנד. היא נשארה, ונשארה, ונשארה. במהלך השנים האלה, התלתלים הפכו מטעות אופנתית לסימן של טעם רע ומטעם רע לפגם, כזה שאנשים נלחמים בו בכל הטכנולוגיה והכסף העומדים לרשותם, כמו שיער גוף או פימות או קרחת.
שלי גרוס, נסיכת עיתונות האופנה הישראלית, פותרת את החידה: השיער הגדול נאסף אל אבותיו כשהומצאו המחליקים הקרמיים הביתיים, ויישור שיער הפך ממסיבת גיהוץ עם סכנת התחשמלות לפעולה שכל אחת יכולה לבצע בבית, בעזרת מכשיר שעלה כמה מאות דולרים. "התשובה היא הרבה פעמים בחידושים הטכנולוגיים – כמו ששיער הקש והפריז נצפו לאחרונה בסבנטיז, לפני שמרכך השיער הפך למוצר צריכה שנמצא בכל בית", מסבירה גרוס, כתבת אופנה ב"לאשה", בעלת הבלוג "המלבישה" ומחברת הספר "החיים ומה שלבשתי". "פעם העיניים שלנו חיו בשלום עם שיער קש – תחשבי על השיער של מרילין מונרו, או של ג'קי קנדי. שיער שיכול להוציא למישהו עין. מתישהו, במקביל להופעתה של פארה פוסט בחיינו, התחלנו לדרוש מעצמנו שיער רך ומבריק כדרישת בסיס. היום כבר אין שום סובלנות לשיער קשה או כזה שסובל מפריז. אפילו אני – שאומרת לא להחלקות - מצליחה לגרום לשיער הגלי שלי להיות רך וגמיש בחמש דקות, וזה דורש ממני שימוש בשני מוצרים בלבד. אני גם מאשימה את ההעדפה הגורפת שלנו לשיער חלק בבובות הברבי שהיו לנו כילדות".
גם גרוס מאשרת שדברים טיפה זזים. "אני חושבת שהשינוי שאנחנו מרגישות עכשיו נובע מהתחזקות המיינדפולנס. הרצון הוא להיות ברגע ולהעדיף חומרי גלם טובים, בכל התחומים. גם כשזה מגיע לשיער, הרעיון הוא לחיות בשלום עם השיער הטבעי שלך: לא לצבוע. לא לעשות משהו בלתי הפיך כמו החלקה או פרמננט, ולמנן את העיבוד שאת מפעילה עליו".
אבל עד ממש לא מזמן, לא נראו תלתלים על מסכי הטלוויזיה, או בכנסת, ואישה שהצליחה בחיים עברה בשערי ההחלקה. כולם זוכרים שלשלי יחימוביץ' היו תלתלים, ושלמרגול היו תלתלים, אבל גם לניקול קידמן היו תלתלים; עורכת הדין והח"כית חדשה בליכוד ציפי לבני היתה מתולתלת; איילה חסון היתה מתולתלת; ללינוי בר גפן היו תלתלים; אפילו רקפת רוסק עמינח היתה מתולתלת. בכתבה בחדשות על המכונה להדפסת כסף שנקראה בתחילת העשור החלקה יפנית נראתה ילדה בת שבע עוברת החלקה. "אם יש ילד שמן למשל", אמר הספר בניסיון להגן על שמו הטוב, "לא תטפלי בזה? תתני לו לסבול?". אפילו בכל האתרים והאפליקציות שהיה אפשר לבנות בהם אוואטארים, במשך שנים, בפרופילים של יאהו ובגרסה הראשונה של סימס, לא היו תלתלים.
הדוגמה הנפלאה, היפה, והכואבת ביותר למחיר התלתלים ניתנה לעולם בשיא אינקוויזיציית התלתלים: באוקטובר 1994, כשנפתח באל-איי משפט או.ג'יי סימפסון, ולאולם נכנסה התובעת מרשה קלארק, אישה אחת בת 41 בשורה ארוכה של עורכי דין גברים בחליפות.
בסדרה המעולה "המדינה נגד או.ג'יי סימפסון", שיצאה בתחילת השנה, אפשר היה לראות בהשתאות, ממרחק של 22 שנים, את השיפוט התקשורתי הפרוע, הסקסיסטי לחלוטין שעברה קלארק לגבי כל אספקט במראה שלה ויותר מכל לגבי השיער שלה; לאחר שנאמר לה שהיא צריכה "לרכך" את המראה שלה, היא הלכה להסתפר ובחרה בלוק היחיד היותר גרוע מתלתלים: תלתלים קצרים. התקשורת כתשה אותה.
בסופו של דבר, מרשה קלארק החליקה את שערה והפסידה במשפט; היא לעולם לא חזרה לעסוק בעריכת דין, והשיער שלה חלק עד עצם היום הזה; מייקאובר כל כך מוצלח שמשתווה ברמת אפקט ה"עברו 20 שנה והיא נראית צעירה יותר" לזה של ג'וליה לואי דרייפוס. ככה קלארק נראית היום.
"המדינה נגד או.ג'יי", אגב, זימנה עוד השוואה כואבת למתולתלות: ככה נראית השחקנית שרה פולסון כשהיא מגלמת את קלארק:
וככה היא נראית בשאר הזמן:
אפשר להאשים את קלארק בבגידה אבל יש עוד בריגדה שלמה לתלות. גם קרי ראסל, "פליסיטי", שהקריירה שלה הוזנקה על ידי רעמת תלתלים עשתה החלקה; אפילו אנדריאה זאקרמן, המתולתלת היחידה בקאסט שצופות בוורלי הילס המתולתלות יכלו להזדהות איתה, היא כיום בעלת שיער בלונדיני חלק. והאמת שמול התמונות האלה קשה לזעוק זעקת "גיס חמישי". אתן לא הייתן רוצות להיראות ככה? אני הייתי רוצה להיראות ככה.
זנב ארנבת נפוח, כדורי ושעיר
באותן שנים, בישובי השרון, בכל אופן, החלקה היתה בגדר שמועה. מקסימום היו ילדות מהכיתה שהיו מודיעות לך בהתלהבות של "ראיתי קלולס אני שר ואת בריטני מרפי" שהערב הן עושות לך פן, הרפתקה שתמיד הסתיימה בטבילת השיער דמוי הסנאי המת בכיור. ככה שהיתה אפשרות אחת: להסתדר. בניסיון לסדר, למשמע, לשוות צורה, להעניק חן כלשהו לתלתלים התנסיתי בנעוריי בצמה עבה כחבל שקושרים איתו יאכטות למזח; קארה קצר מדי שנראה נהדר כשהוא היה רטוב אצל הספר ובהגיעי הביתה זכה לצעקות "זה לא ייכנס לקוקו" מאמא שלי; קוקו בלוף; גרסת תנועות הנוער של קוקו בלוף – שתי קוווצות השיער שמעל לאוזניים נקשרות מאחורה ומנסות לרסן את השאר (כל הקונסטרוקציה מתנפחת ביחד עד הפסקת עשר); קארה ארוך גזור ביד, משקצתי בספריות שהיו מתבוננות בי בעיניי עגל ואומרות "אמרו לך פעם שיש לך הרבה שיער?"; קוקיות; קוקו עגבנייה מסורק ומודחק; בנדנה קשורה על הראש ובעקרון כל דבר שנראה כמו מוצא מחזיון האימים שהוא "הקוקו": תסרוקת שונה לחלוטין מהקוקו האנכי והיפה של בנות עם שיער חלק, מעין זנב ארנבת נפוח, כדורי ושעיר, כזה שגורם לכל מזמוז עם בן להפוך תוך עשר שניות לתרחיש אימים: מה יקרה אם הוא ירצה לישון כפיות.
תמונות הלפני ואחרי של מרשה קלארק ושרה פולסון מעלות את השאלה הנצחית של הפוסט מודרניזם: האם זה באמת לא יפה או האם זה נראה לנו ככה כי לימדו אותנו שזה לא יפה? יומרני לנסות להשתמש בשכל כדי לנצח את מה שהחושים פשוט זועקים אבל בכל זאת: הכחשת התלתלים היא תופעה תקופתית שבאה בד בבד עם הכחשת המשקל; ככל שהגוף הנשי הצטווה להיות רזה יותר ככה גם השיער נדרש ליישר קו ולתפוס כמה שפחות מקום בחלל; להיות מתולתלת זה משמין, זה גורם לראש להיראות גדול. כשמיכל צפיר עשתה את המהפך שלה היא דיברה על זה שהיא העזה אחרי עשרות שנים להוריד במשקל, אבל למייקאובר היה חלק נוסף, לא מדובר: היא החליקה את התלתלים היפים שלה (מיכל צפיר מסרה בנושא: "התלתלים שלי לא באמת היו כאלה, עשיתי בייביליס. כשקמתי בבוקר נראיתי כמו תחנת שידור"). והשיער המקורזל מזכיר חלק אחר בגוף הנשי, שגם הוא הודחק ומושטר ונתלש והושמד ונמחק: שיערות הערווה. כן כן, כל מתולתלת יודעת באימה שבעצם, הליפה שלה נראית כאילו יש לה כוס על הראש.
ומצד שני השיער החלק הוא כל כולו מידות טובות. עצם הפעולה של ההחלקה (לשבת שעות במספרה, לשלם אלפי שקלים, לנשום חומרים כימיים) מראה על נכונות להיכנע, לציית, על תשוקה גדולה מספיק לרצות ולהיות חלק. ג'וליאנה מרגוליס המתולתלת היתה צריכה לחבוש פאה לאורך כל שבע העונות של "האישה הטובה" כי אלישה פלוריק היא אישה כל כך טובה, כל כך נאמנה, כל כך חרוצה, כל כך אמהית וכל כך סלחנית, שהיא פשוט לא יכולה, מבחינת אמינות, להיות מתולתלת. אישה כמוה עושה החלקה.
איך נראה השיער של ביונסה כשהוא צומח
משטר ההחלקה של השיער המתולתל הוא כלום לעומת הג'נוסייד האמיתי: מחיקתו היסודית מן השורש והעלמת שמו וזכרו של השיער המקורזל, האפריקאי. כריס רוק חשף ב-2009 בסרט הדוקומטרי המעולה "שיער טוב" את מה שרוב צרכני התרבות הפופולרית אפילו לא העלו על דעתם לרגע עד אז: שכל אישה שחורה מפורסמת שהם מכירים – אופרה ווינפרי, מישל אובמה, ביונסה, טיירה בנקס, קונדוליסה רייס, ד"ר ביילי, מה שתרצו – מסתובבת עם תוספות שיער מלאכותיות תפורות לראשה במקרה הרע, ובמקרה הטוב מחליקה אותו למוות. עולם סודי שלם של נשים שהולכות ומגלחות את השיער שלהן ומדביקות עליו שיער חדש רך וחלק יותר (העשירות פחות מחליקות את השיער הקיים), ולא מדברות על זה ולא נותנות לאף אחד לגעת בשיער שלהן לעולם, פשוט כי אם הן לא יעשו את זה המראה שלהן יהיה משהו שנחשב, עד לפני ממש לא מזמן, כמעט מגונה מבחינה חברתית, משהו שלא יאה להסתובב איתו בציבור.
"יש נשים שחורות שיעדיפו לרוץ ערומות ברחוב מאשר להופיע בפומבי בשיערן הטבעי", כותבת הסופרת הניגרית צ'ימננדה נגוזי אדיצ'יה בספר "אמריקנה", על התקופה בה חיה בארצות הברית. "כי, אתם מבינים, זה לא מקצועי, לא מתוחכם וכו'. כשכבר יש לך שיער כושי טבעי, אנשים חושבים ש'עשית' משהו לשיער שלך. למעשה, אנשים עם אפרו וראסטות הם כאלה שלא 'עשו' כלום לשיער שלהם. כולנו אוהבים את ביונסה, אבל מה דעתכם שהיא תראה לנו, רק פעם אחת, איך נראה השיער שלה כשהוא צומח מהקרקפת? תארו לכם שיימאס למישל אובמה מכל החום, והיא תחליט ללכת טבעית ותופיע בטלוויזיה בשפעת שיער צמרירי או בתלתלים לולייניים הדוקים (אין לדעת מה המרקם שלה, וזה לא יוצא דופן שלאישה שחורה יש שלושה מרקמים שונים על ראשה). היא תהיה הורסת לגמרי, אבל אובמה המסכן יאבד את הקול העצמאי, אפילו את הקול הדמוקרטי הצף".
בשנים שעברו מאז הסרט והספר השיער השחור עבר אמנסיפציה, והיום, לפחות באזורים עירוניים ומתקדמים יחסית, להסתובב עם אפרו זו אמירה פוליטית מגניבה ומעודכנת, אבל עדיין אמירה פוליטית ולא אקראית בשום צורה – אם את הולכת ככה קראת כמה בלוגים בחיים שלך.
מפתה למתוח קו ישר בין נשים שחורות שם לבין נשים מזרחיות פה. כל הקשרים האלה סבוכים זה בזה; הגל הגדול של מחאה מזרחית בישראל ושל חזרה לזהות מזרחית יחד עם שחרור התלתולת ובד בבד עם הרנסנס העצום של תרבות שחורה בארצות הברית. ובאמת בשנאה לתלתלים שרוגה לפעמים גם שנאה למזרחיות, לכל מה שמזכיר לנו שאנחנו חיים פה במזרח התיכון. איך אפשר לדעת את זה? פשוט. כל מתולתלת מכירה את הרגע הנורא שבו את משוחחת עם אישה בעלת שיער ארוך, חלק, בהיר ומושלם. היא מנפנפת בשיער הרכיבה על אופניים בפרובאנס עם בגט בסלסלה שלה מול השמש ואומרת: "תמיד רציתי שיהיו לי תלתלים".
ובעוד את מתבוננת בה המומה, היא מסלסלת בעדינות את מחלפותיה היפות מסביב לאצבע ומסובבת את הסכין: "כשהייתי קטנה הייתי בוכה לאמא שלי שאני לא רוצה שיער חלק. תלתלים זה הכי יפה".
עכשיו, מה האמירה הזאת באה להגיד בעצם? להגיד "תמיד רציתי תלתלים" זה כמו להגיד על כל אישה שחורה שרואים ברחוב שהיא יפהפיה כמו מלכת שבא. זה כמו להגיד בכל פעם ששומעים ערבית "איזה שפה יפה". זה כמו ללכת למופע פלמנקו בסביליה ולומר "איזה תרבות חושנית". זו אמירה שמטרתה להחמיא לאומר אותה יותר מאשר לנמען ולצייר אותו באור נאור ופתוח: אני אולי נראית לכם כמו מצטיינת דיקאן מרייכמן, אבל היי, יש לי טעם אקזוטי.
אבל גם זה לא מדויק. פשוט כי לרוב הישראליות, מזרחיות ואשכנזיות, אין שיער חלק; אם סבתי, יהודית סורינוב, נולדה ב-1911 בקישינב עם שיער שלא ניתן לתאר אותו בלי להשתמש במלים צמר פלדה. בעולם יודעים לזהות יהודים לפי רעמת התלתלים שלהם, הג'ופרו. תלתלים הם ככל הנראה עניין יהודי גלובלי, אבל כמו בהרבה דברים, יכול להיות שגם פה התבלבלנו בין אשכנזי לאירופאי, וקיבלנו על עצמנו בשמחה מיתוס יופי של פיורד בנורווגיה, בלי לשים לב שאנחנו ממש לא בכיוון.
אז למה את לא עושה החלקה?
ובסוף תמיד יש את השאלה. אבל למה? כשבן הזוג שלי עבד בפנימיה, החניכות שלו היו עסוקות בשיער שלי מאוד. אבל למה היא לא עושה עם המחליק, הן היו שואלות אותו שוב ושוב. אבל למה את לא עושה החלקה? למה? למה למה למה למה? למה לא להיכנס למספרה ופשוט להיפטר מהבעיה הזאת? איך אפשר להעביר את החיים בקיטורים על משהו שהמדע פתר כבר מזמן?
החצי הראשון של התשובה, במקרה שלי, הוא ביום חם אחד בשנות 2010, כשנכנסתי פעם הראשונה למספרה של רוני סעדון ביפו, ששמה יצא אז כאחת משתי מומחיות לתלתלים בכל תל אביב. יצאתי משם אחרי שעה כמו אחרי טיפול פסיכולוגי של שנה, עם גישה חדשה לתלתלים ושקט נפשי: כל צרות השיער המתולתל, אומרת רוני, ואומרות היום כבר כולן, נובעות מהניסיון להתייחס אליו כמו לשיער חלק. עתליה בן ארי, ספרית מחוננת אחרת, כתבה בפייסבוק שלה לפני כמה חודשים סטטוס מכה הדים: השיער שלה, ושל הרבה נשים אחרות, הפך מחלק למתולתל בסביבות גיל 20, פשוט כי היא נעשתה פמיניסטית. כשהיא הפסיקה לסרק את השערות שלה עד מוות פעמיים ביום, הן הפסיקו להיות שיער חלק עד גלי, נפוח ויבש, וקמו לתחיה בדמות תלתלים חיים.
והחצי השני הוא שככה. כי שנאת התלתלים היתה עזה כל כך, במשך שנים רבות כל כך, שעכשיו זה כבר לא משנה. בעולם הקצת יותר נוח מבחינה אופנתית שהתפתח בשנים האחרונות, שבו לא מגניב יותר ללכת על עקבים גבוהים, ושלמכור בו בגדים רק לנשים רזות זה אסון תדמיתי, גם לתלתלים יש קצת יותר מקום. אבל מי שצעירה מכדי לזכור את הפעם הקודמת שהתלתלים היו באופנה כבר חיה עם שנאת התלתלים כל הילדות, וכל גיל ההתבגרות, ובנתה את הדימוי העצמי שלה ואת הנשיות שלה למרות השנאה הזאת. אחרי כל זה, זה הופך להיות חלק מהזהות שלך, חלק שלא בא לך פשוט לשלם 3,000 שקל ולשטוף אותו בכיור. אם כבר עברת את כל ההכשרה ואת מוכנה לקרב, את לא רוצה לוותר מראש.
25 שנה של שנאת תלתלים הן הדוגמה המושלמת לדרך שבה אופנה, בסך הכל אופנה, יכולה לנעוץ את הציפורניים שלה הכי חזק בלב, לדקור את הנשמה, להפוך לחלק אינהרנטי מהרגשות הכי פרטיים, כמו בושה, וקנאה ופחד, לדרוך עם הרגל על הדוושה של הדמעות. האם יהפכו המחליקים את עורם ויוחלפו בבייביליסים? האם נשים חלקות שיער עומדות לשטוף את המספרות? לא יודעת. לא נראה לי. לא נחזיר לכן, בכל מקרה. מבטיחות.