1. על הכתפיים
קיץ. אז מתחתנים. מסתבר שזה כמו אבטיח וחול בחריץ, משהו שעושים כשחם. מרכז הארץ, חתונה באחד המקומות האלה שמנסים לתת תחושה של בית. אז אכלו ושתו ועכשיו רוקדים. אותה מוזיקה, אותם ריקודים: מעגל שכורעים בו ברך, רכבת, מנפנפים לכלה בשמלה, על הכתפיים, על הכתפיים עם כסאות, הורים על הכתפיים, בעצם כולם על הכתפיים פה. כל הזמן מרימים מורידים, יותר מהרגיל. ומישהו מנסה להרים גם אותי. אני מרגיש את הראש שלו מתחפר לי בין הרגליים, אני קופץ ממנו ובורח והוא צוחק, נותן כיף ומציע עוד פעם בג'נטלמניות להרים אותי. אני שוב מסרב, הוא מרים ידיים ואני מרגיש שהוא לא מבין איך אני מסרב להזדמנות. איזה זוויות צילום בלתי רגילות אני מפספס מגובה הכתפיים שלו, זה מה שאני מרגיש שהוא מנסה להגיד לי. ואז הוא מסמן לי להרים את המצלמה אליו ונותן ריקוד. מביט כל הזמן לתוך המצלמה ואז עושה תנועת נשיקה, כנראה לזוג שיצפה בסרט עוד כמה חודשים, ובעצם מתקרב ומנשק לי את עדשת המצלמה. ממש מצמיד שפתיים. משאיר חלק ממנו. הוא מביט בי ושואל אם יש את זה, מוודא איתי שצילמתי, ואני מבין שהוא מסוגל ללכת על טייק שני באותה אנרגיה אם צריך. יש, יש.
2. כפכפים
חתונה. אי שם בקרבת הים. חתן החליף לחולצת טי שירט שמודפס עליה "מה את מסתכלת? חבל לך על הזמן אני נשוי". הוא עובר אצל כל הבנות ברחבה ומראה את החולצה. כולן צוחקות בקטע מנומס. אולי את חלק מהן זה באמת מצחיק, קשה לקלוט את הניואנסים בתאורה הזאת. מקבל כיפים מהגברים ומישהו מרים אותו על הכתפיים. הוא מצביע על החולצה ההומוריסטית, מוודא שגם אחרוני הרוקדים ראו. אח שלו מופיע גם עם טי שירט "אני לא החתן אני סתם חתיך" ועושה סיבוב נצחון. מישהו מביא סלסלה עם כפכפים עם השם של הזוג ועשרים איש דוחפים אחד את השני לחטוף כל אחד את המידה שמתאימה לו. ליד הבר ילדה בת חמש בוכה ואף אחד לא שומע מהמוזיקה ולא רואה מהסנוור. אני חושב שהיא רצתה כפכף ונגמר לה. החתן רוקד עם כפכפים במידה קטנה מאוד על הידיים בשביל הצחוק, ואני חושב להגיד לו משהו אבל שותק.
3. ילד קטן בחליפה
ויש גם את הילד בן הארבע שלבוש בחליפת שלושה חלקים. יש משהו כל כך גנרי בילד הזה שאני חושב שכבר פגשתי אותו בחתונות אחרות. תמיד עם החליפה, בדרך כלל מפזר פרחים על הבד הלבן בדרך לחופה, תמיד הסלסלה נופלת לו ברישול מכוון. ואולי אלה כמה ילדים שונים, זה כנראה הסבר יותר הגיוני, אבל אני עדיין משוכנע שזה תמיד אותו ילד אחד. ואולי הוא בכלל לא ילד. אולי הוא סתם נמוך. יש משהו בחליפה ובמבט הזחוח ששולח אותי לחשוב שהוא נהג לפה לבד ושהוא מתקתק שלושה אירועים כאלה בשבוע. יש מצב שהוא אטרקציה כמו מגנטים, כמו שזירת פרחים. משהו שעכשיו נכנס לחתונות ועוד שנתיים יהיה בכל חתונה שתכבד את עצמה. הרי מי מתחיל את כל האופנות שהופכות לטקסט חובה בחתונות? ומי זה האיש שאמר בפעם הראשונה "אבטיח בשקל" בשיר של רייג'? ומי הראשון שהתניע רכבת ברחבה? אני אגיד לכם מי – אנשים שרואים מעבר לזמן ולמרחב. והילד בן הארבע הוא אחד מהם. הוא טועם מהסושי הכשר ומניח אותו בצד בגועל אחרי ביס, והוא שותה משקה בכוס ארוכה עם מטריה, והוא מחזיק צרור מפתחות, כנראה של אבא שלו, אבל הם מונחים בטבעיות ביד שלו. בריקודים הוא כבר יאסוף מהרצפה את כל מה שהאחרים שומטים: ספוגים ארוכים עם אור, שרשרות הוואי מפלסטיק, בלונים ומשקפיים מוארים. יכול להיות שזה חלק מהסידור שלו, שהוא אוסף הכל אליו. אולי יש לו חנות צעצועים בכפר גלעדי וככה הוא מביא פרנסה הביתה – מה שבטוח, בן ארבע או חמש, הוא כבר נשוי. כי אשתו, או אולי אחותו, לבושה בשמלה מגונדרת מדי עם סרט פרחוני שחוצה אותה לכל אורכה, והיא תמיד לידו. היא גבוהה ממנו בראש ומתעקשת להרים את השמלה מעל הראש למרות שזה לא מוצא חן בעיניו. בסוף הערב הם ישנים צמוד על אחת הכורסאות ומישהו, אולי אבא, אולי הנהג שלהם, יושב ליד ומנסה לדחוף את השלל שלהם לתיק.
4. כלת הנספרסו
כלה מתאפרת במלון כלשהו בתל אביב. היא לא הבן אדם הכי נחמד בעולם, אבל זה בסדר כי גם אנשים מהסוג הזה מוצאים עם מי להתחתן. מזמינים משירות חדרים. עוד כוסות. עוד מגבת. מאוורר כי הפן חם. קרח כי השתייה לא קרה. עוד מראה. פנס כי המאפרת צריכה. כל פעם הבחור משירות חדרים עולה ויורד ועולה ויורד. בסוף הוא אומר לה שאין ברירה ובפעם הבאה הוא יצטרך לחייב אותה שמונה עשר שקלים על שירות. מה פתאום? איזה מין דבר זה? אני כלה, אתה לא מתבייש? אתה יודע כמה אני משלמת על החדר וכו'. יש מהומה ובסוף מנהלת המכירות עולה לסדר את העניינים. סגרו בסוף שהכל בסדר. חמש דקות אחר כך עולה השירות חדרים ומתנצל פומבית, כנראה כי אמרו לו. מתנצל שוב ושוב אבל הוא כבר שרוף בחדר הזה. הכלה שולחת אותו להביא עוד קפסולות למכונת קפה למרות שיש מספיק. שיהיה לאחר כך. הוא יוצא מהחדר והכלה קורצת לי. רוצה קפה? לא. לא רוצה.
5. נס בעכו תחתית
וחתונה בעכו, שזה אומר שהשגתי את כל מה שאדם בגילי יכול להשיג, עוד טריטוריה נכבשה במסע אל הקרקעית. מלון חוף התמרים, שזה מלון שעוד יש לו מאפרות בנויות לתוך משענות הכורסאות בלובי. החתונה באולם שצופה לבריכה ולים, שזה חסר משמעות כי ערב וחשוך ושום דבר לא מואר. זה כמו להיות ליד חלונות גדולים שפונים אל האַיִן. וכמו המלון גם החתונה כמו מגיעה מזמן אחר. פסטלים. סידורי מפיות בצורת ברבורים. פלטת דגים כבושים והורים שממתינים בקבלת פנים ליד הכניסה ולוחצים ידיים בסיטונאות. אני נכנס לאתרים בפלאפון רק כדי להיזכר באיזו שנה אנחנו חיים, ואני נשבע שיש דיווח בווינט על אבי טולדנו, מה שמשכנע אותי שנוצר חור ברצף הזמן והחלל. עשר דקות לתוך האירוע, אחרי שני ג'ין אנד טוניק, אני מרגיש שאני יכול להשלים עם מקומי בעולם. קצת מעל תחתית שרשרת המזון. צעד מעל מלצר, שתי פסיעות מתחת לעוזר של הרב. החתן קורא לי לעשות תמונה עם קרוב משפחה משופם על כיסא גלגלים. החתן יורד נמוך אליו, כדי שייכנסו ביחד בפריים, ההוא מנשק אותו, והכלה לא מסוגלת להתכופף ככה בגלל השמלה אז החתן נעמד שוב ושניהם מניחים יד על הכתפיים של המשופם. אני מנסה להגיד שאני וידאו, אבל מבין שזה בעצם לא משנה. כאן בזמן הזה בעכו, במלון חוף התמרים, וידאו זו המצאה חדשה שייקח שנים להסתגל למגבלותיה. שעה וחצי אחרי כן אנחנו כבר רוקדים במרוקאית ומישהו מגלגל את המשופם על כיסא הגלגלים למרכז הרחבה. רוקדים איתו וההוא לפתע נעמד. ככה, נעמד. ורוקד. ואם זה לא מספיק הוא יורד בתנועות טוויסט כמעט עד לרצפה, שזה דבר שאני לא מסוגל לדמיין את עצמי מצליח לעשות. ורוקד. ומדלג. זה ממש נס, משהו שרואים פעם בחיים, אבל משום מה אני היחיד שמתרגש מזה. ואז, אחרי שרקד ורקד, הוא מתיישב שוב על הכיסא כאילו כלום, וממתין שמישהו יגלגל אותו החוצה.
6. הגבוהה
מצלם חתונה באומן 17. מסתבר שעושים פה חתונות. המקום מלא בזרע מימי עבר. אם תאירו באולטרה תראו די אן איי על הקירות כמו בסט של סרט פורנו. נו מילא, אז מתחתנים. חופה. הרב מציע מכוס הברכה לרווקות, החבר'ה דוחפים חברה של הכלה לשתות. היחידה שרווקה, מאד גבוהה ואיך להגיד לא שיא היופי. לא בקטע מתנשא אלא עובדה רפואית. היא נבוכה והרבי מטפס עליה - שתי עוד שיהיה לך חתן גבוה. צוחקים. שתי עוד שתמצאי חתן עוד השנה. צוחקים. שתי עוד שתמצאי חתן הערב. כולם צוחקים, היא שותה ושותה ורוצה להיקבר. אני חושב עליה במסיבת כיתה ביסודי, גבוהה בראש וחצי מכולם ויושבת בצד. ואולי לא. אולי תמצא חתן הלילה. אני מחפש לצלם אותה בסוף החופה ולא מוצא. בטח זה לא אומר כלום אבל בכל זאת אמור להיות פשוט למצוא אותה, גבוהה בראש מכולם. מעלינו באומן 17 שנדליר מוגזם בגודלו שאם יש אלוהים יקרוס על כולנו.
7. ראית פעם כוסית כזאת?
שוב אולם חתונות. שוב מרכז הארץ. בלונדינית מחומצנת סביבות גיל השישים שנראית כמו שילוב של אביבה אבידן ואריק בנאדו רוקדת עצמה לדעת. בעלה, מקריח, גברתן, חולצה עם הדפס, תופס לי את היד בפעם החמישית, שאצלם אותה רוקדת. אני מאבד את זה צועק לו שצילמתי אותה כבר. הרבה. וחאלס, שייתן לעבוד. להפתעתי הוא מתגונן, אומר כן אבל תראה איך היא רוקדת אלביס, זה משהו אחר. אני מביט וכן, היא נותנת גרסה בוטה מדי של הטוויסט. כזה היא עוד לא עשתה. אני מצלם כי מה אני יכול לעשות והוא אומר לי - איזו אישה יפה יש לי, אה? ראית פעם כוסית כזאת? באלו המילים. נמתחת בינינו שתיקה די ארוכה והוא חוזר לרקוד, אני קולט שהוא עוד מגניב לי מבטים ודי מבואס עליי. כמה דקות אחר כך הם עוזבים ואני חושב אם זה בגללי, אבל אני לא יכול להעמיק בזה, מישהי תופסת לי בכתף ומושכת אותי כי הכלה רוקדת עם אמא שלה.
8. כאלה אנחנו, אורבנים
צהריים לפני החתונה. תל אביב. זוג מצפון העיר שחשוב לו להצטלם בשדרות רוטשילד והבימה כי חשוב לו אורבני. אז נוסעים לשם ומשלמים ארבעים שקל לחניון ומסתובבים. אנשים על אופניים חשמליים ואימהות עם עגלות מקיפים אותנו מכל עבר. אף אחד לא באמת אומר מזל טוב לזוג, כנהוג, וכולם נראים ממהרים מאוד או שאין להם לאן ללכת. מהחנייה של אחד הבתים המשופצים יוצאת נרקומנית רזה מאד, בקושי סוחבת את עצמה, לא ברור איך הגיעה לכאן, איך עברה את הגבול הבלתי נראה ובלתי עביר של רחוב העלייה. היא מאחלת מזל טוב לזוג, שלל ברכות וחמסה חמסה. הם מחייכים אבל מבקשים להתעלם כי הם יודעים מה מגיע הלאה. היא מבקשת כמה שקלים ואין להם, החתן אומר לה שהוא מתחתן היום, הוא בלי ארנק עליו וצוחק. עליי היא בכלל לא מסתכלת. ממשיכים הלאה, מתקדמים בשדרה. עוד תמונות של הזוג, על ספסל, במרכז השדרה, יושבים לקפה, במעבר חציה. הכל מאד אורבני. הכלה רוצה שנמשיך, אמורים לעבור בעוד מקום עם קירות גרפיטי, גם מאד אורבני וגם עוד הוצאה של ארבעים שקל על חניון. בדרך חזרה לרכבים הנרקומנית עוד שם, חצי גמורה על אחד הספסלים, מקלפת גלד של פצע מהכתף שלה, למען האמת חתיכה מהכתף שלה פשוט חסרה. אחד החברים של הזוג ניגש אליה ונותן כמה שקלים והיא מודה לו. הוא חוזר ואומר לזוג שסגר איתה שיצטלמו איתה. יש היסוס קל אבל ברוח הדברים של היום מחליטים ללכת על זה והם מתיישבים לידה על הספסל, לא קרוב מדי, ומתנשקים. היא מחייכת בלי שיניים. מפריחה ברכות ובאמת מתכוונת אליהן. החתן אומר "מיצינו", שזו מילת קסם שרק אנשים שממצים דברים מסוגלים להגיד, וממשיכים לחניון של הקיר עם הגרפיטי האורבני, שם הכלה תלבש מתישהו אפוד זוהר של שומר החניון והזוג יצטלם לו בבוטקה. שום דבר לא נוגע בנו היום, גם אם החיים נוגעים בנו בכל יום אחר של השנה. כבר יוצאים מהחניון והצלם סטילס מזהה עוד קיר מוזנח וצבוע ששווה להצטלם עליו וכולם יוצאים מהרכבים לשתי דקות, חוסמים את הכניסה לחניון. השומר מנסה להגיד משהו אבל אין עם מי לדבר. נצמדים לקיר אבל לא יותר מדי כדי לא להתלכלך. שני קליקים של הצלם וחוזרים למכוניות. השומר נראה מובס. עכשיו, כשסוף סוף מפנים את הרכבים מהכניסה, הוא מנסה להגיד לי משהו ואני אומר לו שאני מבין, שאני איתו, אבל מבין שאני לא מבין ואני לא איתו.
9. הלו אפריקה
חתונה ליד הים. מהחתונות שבהן הזוג מזמין את האורחים להביא בגדי ים לסוף הארוע ומתפלא שאף אחד לא באמת עושה את זה. אז מתחתנים. אוכלים, חופה, אוכלים, רוקדים, קינוח. יש זוג אורחים של האבא של הכלה - אפריקאים. מבוגרים, לבושים בהידור, נראים כאלו שעובדים בשגרירות או רופאים. הדי ג'יי לא מפספס את ההזדמנות ושם "הלו אפריקה" של ד"ר אלבן, שהוא גם כנראה רופא. הקהל נגנב. עושים מעגל סביבם והם מבוהלים כאילו עומד לפרוץ לינץ'. מוחאים כפיים ומכריחים אותם לרקוד במרכז. הקהל אונס אותם לרקוד אפריקאית ולא כמו אשכנזים. חברים של החתן מתחילים ריקוד מושחת על השגרירים הרופאים המסכנים ועושים תנועות של שבט זולו עם הידיים ועם הכל. הם לא יודעים איפה לקבור את עצמם, ואז הדי ג'יי שם להם "יקה יקה", השם יודע מאיפה הוא שלף את זה, והזוג המבוגר בורח מהרחבה וכולם צוחקים. אני יוצא לעשן ורואה אותם יושבים בצד שקטים. מהודרים, אלגנטיים ושותקים.
10. פרכוסים
חתונה. הכלה בהריון, לא שותה לא רוקדת, החתן נמוך קופץ עם חברים כבר שעתיים. משפחה של אורחים הגיעו עם הילדים, בת תיכוניסטית בן כנראה חייל ועוד בת סובלת מסוג של שיתוק שכובה במעין מיטת גלגלים מונשמת עם צינורית. לבושה בוורוד ושיערה מסורק. הלב לא עומד במחזה, רוצה לחבק את ההורים שלה, אותה, את מישהו. אחד קיבל רעיון וגלגל אותה לרחבת הריקודים ורוקדים סביבה. קשה להבחין אם היא נהנית. הזמן עובר ושוכחים אותה שם, רוקדים, שותים והיא חווה עיוותים ולבדה. אחרי כמה דקות כאלה אמא שלה מגיעה, כועסת, אומרת דברים שאני לא שומע ומגלגלת אותה משם. אני לא חושב שאני אשכח את התמונה הזאת כל החיים, אבל אז מישהו קורא לי צלמוס ומבקש תמונה. אין טעם להסביר לו שאני וידאו.
11. סבא חיים
חתונה בשרון, שזה גיאוגרפית עדיין מרכז הארץ אבל מלא פקקים. כל אורח שני שמגיע רץ לעשות פיפי וכל אורח שלישי נראה מותש מריבים ברכב. אז קבלת פנים ואחר כך חופה ואחר כך אוכלים ועכשיו יש תוכנית אמנותית. ככה הם קוראים לזה, למרות שבפועל מדובר בנאומים של הורים וסרטונים של החברים. הפעם בסרטון החברים ממין זכר מתלבשים בבגדי נשים ואני מבין שאת הגשמת הפנטזיה הזאת ראיתי קצת יותר מדי פעמים. ואז הסבא עולה להגיד מילה. הוא כבר זקן מאד, נתמך על ידי נפאלית לבושה בבגדי חג מסורתיים, ומקריא ביד רועדת מדף שכתב בכתב ידו. אי אפשר להבין מילה. כל רגע מישהו מקרב לפיו את המיקרופון עוד ועוד אבל זה לא עוזר. המילים כבר לא מילים, התדרים כבר לא התדרים. הוא ממשיך לדבר, כמעט לעצמו, וצלילי האנשים האוכלים ומשוחחים באולם מסביב מכסים על הכל, ואני מרגיש שאני הבן אדם היחידי באולם שמנסה להקשיב לו, וגם זה בעצם כי משלמים לי לעשות את זה. עוברות דקות ארוכות, ארוכות מאוד, ובסוף אפשר להבין את הסיום "אוהב, סבא חיים". ויש כמה מחיאות כפיים והזוג ניגש לחבק והכלה תוך כדי מסמנת לדי ג'יי להרים, כי כבר עבר זמן יקר, והוא מבצע, ועשרות אורחים שועטים לרחבה בקריאות ומרימים את הזוג באוויר והסבא מנסה למצוא את דרכו החוצה אל מול הנחשול האדיר של האנשים, והמטפלת מנסה לגונן עליו כל הדרך החוצה, והוא מגיע לבסוף לבר ונשען עליו עייף. שם הוא ינסה במשך כמה דקות להשיג לעצמו כוס מים, אבל שטף הצ'ייסרים עומד בדרכו. חצי שעה אחר כך הוא כבר ייפרד מהזוג בדרכו הביתה. הוא לוקח איתו את אחד מזרי הפרחים בסידורי השולחן, הנפאלית סוחבת בשבילו, והם נעלמים לאט לאט לאט לאט החוצה.
12. רוקדים עם חלות
חתונה בגן ארועים ליד תחנת דלק. שזה נוח, אם צריך לתדלק. אז רוקדים. ושותים. ואפילו יש פה חרדי צנום שמנפח בלונים ועושה מהם כובעים מצחיקולים לאורחים. ובתפריט סטייק ובוכה בגשם של עופר לוי. העיפו כבר מפיות וקונפטי וכל הרצפה דביקה ואנשים מעשנים בלי הפסקה. הזוג שם ביציאה חלות לשבת, מתנה לאורחים, ומשום מה החברים של החתן עכשיו רוקדים עם החלות ברחבה. והם מוציאים אותן מהשקיות ומנופפים בהן וזורקים אותן באוויר ומפוררים, ומשליכים בכל מקום נשיקות של חלה. הרצפה מלאה בדגן וחיטה ואם הייתי חרא הייתי אומר משהו על הרעב העולמי והעולם המערבי השבע. אבל אני לא חרא. עכשיו שלומי שבת ברקע וחבר של החתן שופך ויסקי על הרצפה ואנשים שותים ישר מהבקבוק, ואני חושב אם אני צריך לתדלק.
13. חתונה אחרונה
חתונה אחרונה שלי. בתקווה לכל החיים. זהו. אז איך מסכמים? כי שוב, מרכז הארץ. ושוב, בתפריט אנטרקוט ועומר אדם. ושוב. ושוב. אולי משהו על בדידות. ופה פעמון מצלצל של צ'ייסרים ושם מחיאות כפיים ושאגות מקצה האולם כשחתן וכלה מתקרבים לשולחן. ורימיקסים של יהורם גאון ומלצרים אתיופים. ומנקים שחורים. ואיפור כבד ושמלות קצרות, ואן גוך, פלאש מוב בכיכר דיזנגוף, פרחים בכלי זכוכית של מנורה על שולחן, ומגנטים. כל כך הרבה מגנטים שפלא שהמדינה הזאת עדיין לא קרסה לתוך עצמה. וצלם. צלמוס. אני הייתי כאן. תודה על הדגים.