זה מספר שבועות שסימונה מורי (53) מסתגרת בתא שלה שבכלא נווה תרצה, בו היא מרצה כבר 22 שנים עונש מאסר על רצח, ומתכנסת בתוך עצמה. היא לא רצתה לפתוח את הפצע ולחפור בסיפור שלה, בטח שלא מול כל עם ישראל. החשיפה הזו קשה לה, היא לא באה לה בטבעיות. אבל הצלחתו חסרת התקדים של הקמפיין לשחרורה של דלאל דאוד הבהירה לה שאם היא רוצה לזכות לחבק את ילדיה ונכדיה מחוץ לכותלי הכלא בקרוב, היא חייב לנשום עמוק ולאפשר לאנשים להכיר את סיפורה.
היא הורשעה ב-1998 ברצח בן זוגה המתעלל, אחרי שנים ארוכות של אלימות פיזית ונפשית קשה ואכזרית, ונידונה ל-28 שנות מאסר. בן הזוג שהיה אלכוהוליסט ונרקומן, היה פורק עליה את זעמו ותסכולו, בין היתר תוך שימוש בסכינים או עם "משחק" של "קליעה למטרה" בו היא עצמה המטרה.
"הייתי בורחת לאמא שלי, ישנה בבית שלה עם הבת שלי. בחדר בו ישנתי אמא שלי התקינה סורגים כי הוא שבר את התריס" סיפרה סימונה בעדויות מתוך הכלא שהגיעו לידינו, "פעם אחת הוא הגיע לכאן באמצע הלילה, סביב שתיים בלילה, אמא שלי פתחה לו את הדלת, פחדה ממנו. הוא היה מסטול כולו. הגיע עם תער של מספרות ורצה שאני אביא לו את הילדה באמצע הלילה. עם התער הוא רצה לחתוך אותי. הבת שלי התעוררה, נאבקתי בו עד ששנינו נפלנו על הרצפה, על הילדה. אמא שלי מרוב פחד לא התקשרה למשטרה ואני הייתי כמו נמרה שמגנה על הבת שלה".
בשנת 1996, ג'ון ולנסיה, מי שהיה מאהבה של סימונה באותה תקופה, דקר למוות את בן זוגה המתעלל. שנתיים לאחר מכן היא הורשעה ונידונה למאסר עולם. כבר מאז 2016 היא עומדת לוועדות שחרורים ונדחית פעם אחר פעם, כל פעם מסיבה אחרת. ביום רביעי הקרוב תתכנס ועדת השחרורים פעם נוספת לדון בבקשת השחרור של סימונה. כל גורמי השיקום תומכים בשחרורה, אך רק הפרקליטות מסתייגת. אם לא תאושר, היא תשתחרר רק בשנת 2025.
"בחוץ מלחמה, אנשים יושבים בחדרים אטומים ואני בורחת ממנו החוצה"
סימונה, ילידת כרם התימנים, הכירה את שלום רחבי ז"ל, שמבוגר ממנה ב-15 שנים, כשהיתה רק בת 15. הם עברו להתגורר יחד ביפו מיד לאחר שירותה הצבאי. פרוטוקול משפטה של סימונה מ-1996 מתאר את אווירת האלימות הקשה ששררה בבית: "לאורך כל השנים היה המנוח אלכוהוליסט ושתה כמויות גדולות מאוד של אלכוהול". סימונה, שלא הייתה מודעת לגודל התופעה לפני שעברה לגור עם שלום, נחשפה לה רק לאחר שהשניים עברו לגור ביחד. אז גם התחילה האלימות הקשה.
הוא שבר לה את האף, את הצלעות והיה מכה אותה גם כשהייתה בהריון. כמעט ולא עבר יום בו לא איים שירצח אותה.
בשנת 1988 נולדה ביתם הראשונה של סימונה ושלום, בת אל. לאורך השנים הראשונות לחיי המשפחה הצעירה הכתיב האלכוהול אל אורח חייהם. האלימות הקשה פגעה גם בבת-אל הקטנה שחלתה ולא יכלה לישון בלילות. כשהייתה בורחת עם ביתה לבית אימה או מקומות אחרים, היה שלום רודף אחריה, מתפרץ באלימות עליה ועל משפחתה עד כדי שבירת חלונות והזמנת משטרה. באחד המקרים פצע גם את אחיה ואימה.
"בזמן מלחמת המפרץ זו הייתה התקופה הכי קשה שלי מבחינת אלימות פיזית" היא מספרת, "אנשים יושבים בחדרים האטומים ואני בחדר מדרגות באמצע הלילה בחורף עם תינוקת. לילה אחד הוא פוצץ אותי מכות. תמיד כשהייתי בורחת הייתי לוקחת את הבת שלי איתי, אפילו באמצע הלילה, כדי שהיא לא תישאר שם לבד. ביום הזה לא הצלחתי לרוץ לחדר ולהביא אותה. רצתי במדרגות והלכתי לשכנה שגרה בסמוך לנו. דיממתי כולי בפנים. היא מאוד נבהלה כשפתחה לי את הדלת כי היא ידעה שהוא אלים ומכה אותי. פחדתי להתקשר למשטרה אז היא הציע לי להתקשר לאחת האחיות שלו שאולי יבואו וירגיעו אותו. התקשרתי לאחת מהן והיא אמרה לי 'מה פתאום, נראה לך שאני אשלח את בעלי? בעבר הוא שבר לו את היד. תתמודדי איתו את'".
במקרה אחר שיסף שלום את גרונו של כלב הפינצ'ר שגידלה. "בערב אני מניקה את הבת שלי ובזמן שהיא בידיים שלי הוא הרים את הכלב מהגרון, לקח סכין חדה ושיסף לו את הגרון. לקחתי מגבת, עטפתי את הכלב, ביד אחת תינוקת, ביד השניה כלב ורצתי לווטרינר שהצליח להציל אותו. לימים בבית הסוהר כתבתי לווטרינר הזה תודה בעיתון של הכלא יחד עם תמונה של הבת והכלב".
בשנת 1992 התחילה סימונה להגיש נגד שלום תלונות למשטרה ולרשויות הרווחה - אך גם אלה לא הועילו. "פעם אחת, אחרי שקיבלתי ממנו מכות בצלעות והייתי מלאה בסימנים של מכות יבשות, אזרתי אומץ והתקשרתי למשטרה. השוטר שאל טלפונית אם אני פצועה ומדממת? אז אמרתי לו שלא אבל אני חושבת שנשברו לי צלעות. אז הוא אמר לי 'תגיעי למשטרה, לתחנה'. לא יכולתי פיזית להגיע לשם והוא לא רצה לשלוח שוטרים אלי אלא אם כן אני מדממת. אמרתי לשוטר 'הוא יכול להרוג אותי, אני עם תינוקת' אבל הוא המשיך להגיד לי שאני חייבת להגיע לתחנה להגיש תלונה. בסופו של דבר התקשרתי לאחי שיבוא לאסוף אותי ואושפזתי בבית החולים".
ואז, התוויה רפואית עוררה בסימונה תקווה שאולי משהו ישתנה: שלום אושפז בעקבות מחלת הסוכרת וקיבל הוראה להפסיק לשתות. סימונה הייתה בטוחה שבלי האלכוהול תפסק גם האלימות והחליטה לתת לקשר הזדמנות נוספת. ב-1994 נולד לשניים ילד נוסף.
אלא שאת האלכוהול החליף הקוק הפרסי אותו היה רוכש שלום ביפו, בפרדס אבו סיף, ומשקיע בו את רוב הכסף הפנוי שהיה לו ולמשפחה, כולל הכסף שהרוויחה סימונה שהייתה אז המפרנסת העיקרית של המשפחה. האלימות, גם היא, לא פסקה והמשיכה עד ליום הרצח ממש.
14 דקירות באמצעות סכין ציד
את ג'ון ולנסיה, אזרח קולומביאני צעיר שהגיע לארץ לחופשה שהתארכה ושכר דירה באזור, הכירה סימונה תקופה קצרה לפני הרצח. השנים התאהבו וסימונה סיפרה לו על מסכת ההתעללויות הקשה ממנה היא סובלת כבר שנים רבות.
לפי כתב האישום, סימונה מסרה לג'ון סכין שהיה ברשותה בשביל לבצע את הרצח. ביום הרצח, סביב חצות, ירדו סימונה ושלום למחסן הנמצא בקומת הקרקע של הבנין בו התגוררו בזמן שג'ון היה לא רחוק משם וצפה במתרחש. אחרי שנכנסו השניים למחסן הצטרף אליהם ג'ון ובנוכחותה של סימונה דקר את שלום 14 פעמים, בראש, בצוואר, בעורף, בגב, בכתף, ובקדמת בית החזה משמאל.
התביעה ייחסה אז בכתב האישום את עבירת רצח לשני בני הזוג, בטענה שהאירוע היה מתוכנן היטב על ידי סימונה וג'ון. סימונה הכחישה וטענה בתוקף כי לא נכחה באירוע, אולם בתי המשפט בכל הערכאות דחו את גרסתה כי היא לא ידעה שהמאהב שלה התכוון להרוג את בן זוגה וקבעו כי למרות שלא הוכח כי היא נטלה חלק פעיל באירוע, היא היתה מודעת לכוונה של ג'ון לפגוע בשלום.
סימונה הורשעה ברצח ונידונה למאסר עולם שנקצב ל-28 שנים. ג'ון נידון ל-30 שנות מאסר. השניים היו מנותקים בתחילת הדרך אולם בשלב מסויים חודש ביניהם הקשר במסגרת שב"ס, עד שבשנת 2008 הם אף נישאו וזכו לקיים מפגשי התייחדות מאחורי הסורגים, אחת לתקופה מסוימת.
מגיל 31 יושבת סימונה בבית הכלא. בזמן הזה הספיקו ילדיה להביא לה שני נכדים. היא נחשבת אסירה למופת. היא מנהלת עבודה במפעל בתוך הכלא, פעילה בסדרות חינוך ותרבות, מצויה בסבב חופשות ומקיימת קשר הורי מעולה עם שני ילדיה אשר גדלו עם אמא טלפונית, כזאת שדואגת מאוד, אבל נמצאת רחוק מהם, בכלא. במהלך שלוש השנים בהן היא מצוייה בדיונים של ועדת השחרורים כבר המליצו כל גורמי השיקום והטיפול על שחרורה המוקדם.
ברביעי הקרוב, תעלה פעם נוספת לוועדת השחרורים בתקווה שהתקדימים שנוצרו לאחרונה הביאו להבשלת התנאים שיאפשרו גם לה להשתחרר מהכלא. הפעילות שנאבקו לשחרורן של דלאל דאוד ונסרין מסארווה מלוות גם אותה ואת המאבק שלה.
"סימונה הייתה צריכה להשתחרר מזמן" הן אומרות, "כמה מזמן? לפני 7 שנים. לפחות. לאחרונה נכנסה לתוקף רפורמה בחוק העונשין הקובעת שעונשו של מי שגרם למותו של האדם שהתעלל בו באופן מתמשך, לא יעלה על 15 שנות מאסר. אבל החוק לא חל עליה רטרואקטיבית. אז אין לנו ברירה אלא לדרוש את זה בעצמנו. זה הגיוני, צודק ומתבקש".