כל החיים חיכית לזה - הרגע שבו הוא יירד על הברכיים ויודיע שהוא רוצה להיות איתך לנצח, הרגע שבו תקבלי סוף סוף את כרטיס הכניסה ל-VIP של הנורמליים, אלה שכבר יש אדם אחד שאישר שהוא יכול לסבול אותם לתמיד (ולא, אמא זה לא נחשב). את הרגע המאושר הזה, "ההצעה", יש כאלה שאורזים במעטפת של שקט ואינטימיות, ואחרים – שחייבים שכל העולם יראה וישמע.
כמו הרבה ציוני דרך חשובים, גם הצעת הנישואים, שבכלל אמורה לעמוד כאקט מרגש בפני עצמו, הפכה אצלנו לתעשייה גדולה של מקוריות, יצירתיות וכסף. אנשים מציעים נישואים באוויר, בים, ביבשה – עם עדיפות לשלט באיילון, שלא לומר במסעדה הכי רומנטית בפריז. אם אתם לא בקטע אורבני, מוטב שתבחרו נוף עוצר נשימה שיעזור לזיכרונכם לשמר את הרגע, כי ברגע שתחזרו הביתה הדבר הראשון שתרצו זה לרוץ ולספר. תחשבו כמה גדול ועוצמתי זה - לא רק שאתם מתחתנים, גם יש לכם אחלה סיפור לספר על זה.
נכון, זה גדול ועוצמתי - הבעיה היא שבתוך כל העוצמה הזו, לפעמים אנחנו שוכחים לשם מה התכנסנו. חברים, מדובר בחתונה, צעד עמוק, משמעותי, אולי הכי משמעותי שיש. מספיק משמעותי בשביל שלא יהיה צריך לעטוף אותו ברעש, צלצולים והפקה גרנדיוזית. כל כך טבעי, ואפילו הכרחי, שנחשוב קצת, וננשום קצת, אחרי או תוך כדי שאנחנו מקבלות הצעה כזאת - והאם אנחנו באמת יכולות לעשות את זה כשהבעל המיועד שלנו תלוי הפוך מהבנג'י, ובידו שלט "התינשאי לי" מנצנץ?
תן לי אוויר
שלא תבינו - אני לא נגד הצעות נישואים מטורפות. זה יהיה שקר אם אומר שאני מסתכלת על הבנות שקיבלו טבעת בכדור פורח ואין בי שמץ של קנאה - על האירוע עצמו, ובעיקר על היכולת שלהן להכיל אותו. אין מה לעשות, אצל אנשים כמוני, שבוחנים כל דבר טוב בזכוכית מגדלת תוצרת פולין, ההצעה הייתה חייבת להגיע בשקט, ברוגע, עם רווחים לנשימה ומחשבה. עד כדי כך, שכשהרגשתי שהרגע מתדפק על דלתי ברומנטיות שיוצאת מן השגרה, עצרתי הכל. תקראו לי קונטרול פריק, אבל רציתי לדעת מתי זה הולך לקרות, להיות שם כשזה קורה ולתת גם במה לשכל, ולא רק לרומנטיקה המתבקשת. רציתי שזה יישאר בקונכייה שלנו.
כך היה, והיה טוב: קיבלתי הצעה במקום שהוא רק שלנו, בלי התחכמויות ובלי הפקות ענק (טוב נו, בעניין הטבעת אני כמו כולן – מתה על יהלומים). ואחר כך לא רצתי לספר, כי לא היה מה, וגם כי רציתי לשמור קצת את הרגע הזה לעצמי, וליהנות ממנו ללא הסחות דעת.
היו שלום, חרדות נטישה
הצעת הנישואים היא רגע מכונן בחיינו. בלי שאנחנו שמות לב, יש משהו באירוע הזה שמסיר מאיתנו את הכתמים הקטנים שצברנו בעבר ושולח אותנו ל"חיים שאחרי" – חיים מלאי ביטחון, חיים שבהם אקסים וחרדות נטישה הם כבר לא חלק מהשגרה שלנו. כשבן הזוג מתחיל לחשוב על הרגע שבו יציע לנו, וכשאנחנו אומרות את ה"כן" - כבר יש לנו את זה: תקווה משותפת, מיזוג נשמות ואהבה בטוחה ושלמה שמסתכלת קדימה בשמחה. זה באמת לא מספיק? בשביל מה כל הווג'ראס? בית, ספת טלוויזיה נוחה, חיוך מפה לאוזן. רק על היהלום אני לא מוכנה לוותר, למה מה קרה?