"איך יכול להיות שלא נהניתי בחתונה שלי?"
"אנשים אמרו לי 'אני לא רציתי שזה ייגמר, זה היה היום הכי מאושר בחיים שלי' ואצלי לא. זה לא זה לא היה היום הכי מאושר", מודה כרמית. "בהתחלה הייתי מלאת זעם – כאילו, איך זה יכול להיות שלא נהניתי בחתונה שלי? מה, אני כזו פולנייה? ואז לאט לאט אנשים מתחילים לומר בשקט, 'האמת שגם אני לא', 'האמת שאני לא זוכרת כלום'. כולם פשוט משחקים אותה".
הכול החל בהצעת הנישואין של יונתן, שמהר מאוד הפכה מאירוע משמח לסיבה אמיתית ללחץ וחרדות עבור השניים. "זה התחיל במה שאני רוצה – אבל אז גיליתי שלהרבה אנשים יש בעיה עם מה שאני רוצה", היא אומרת. "החלום שלי היה חתונה בשישי בצהריים, משהו כיפי, מגניב ורגוע. כבר מצאתי מקום, התקשרתי לאימא שלי ואמרתי לה לבדוק את התאריך, אבל היא התחילה לצרוח עליי: 'יום שישי בצהריים?! השמלה היא לא שמלה, האיפור זה לא איפור!'. אז אמרתי טוב, יאללה, אני אעשה את זה בשבילה, ואז זה התחיל להתגלגל".
"חשבנו על לטוס להתחתן בחו"ל, אבל אז פתאום מצאתי את עצמי בוכה", היא מספרת. "המון שנים הייתי רווקה תל אביבית, ובכל הערבים האלה שהייתי יושבת לבד ומרגישה עצובה, פשוט הייתי אומרת לעצמי שיום יבוא ואני אעמוד בשמלה לבנה מתחת לחופה. ידעתי שאין מצב שאני לא סוגרת את המעגל הזה. הרגשתי שאני חייבת להיות כלה. אבל אז את מתחילה לחשוב - את מי אני כן אזמין ואת מי אני לא אזמין, ואז את אומרת יאללה, אני אזמין את כולם".
"את פתאום שוכחת מעצמך"
גם אצל אושרית אברהם-טאוב, בת 32 מפתח תקווה, החלום על חתונת צהריים רגועה הפך לאירוע גרנדיוזי שיצא מכלל שליטה. "אומרים לך שצריך אולם יפה, שאת כלה פעם בחיים ואת חייבת לתת הופעה", היא נזכרת. "יש לחץ נוראי מסביב ואת רוצה לרצות את כולם, אז את שוכחת מעצמך, ממש ככה".
500 איש הוזמנו לחתונתם של אושרית וירון לפני כשנתיים, ואת פניהם קידמו מתופפים ונגנים שתקעו בשופרות. "זה היה כל כך מיותר. לקחתי אולם ממש גדול, וככל שהאולם יותר גדול - כך האורחים נבלעים בתוכו ואת מרגישה כאילו אין לך הרבה אנשים", היא מסבירה. "השקענו המון וזה פשוט לא שווה את זה".
אחרי שמצאו את עצמן מתכננות אירוע גדול מהחיים, הרבה יותר מזה שחשבו עליו, הכלות לשעבר גילו שהן צריכות לעבור עוד מהמורה רצינית בדרך: בחירת השמלה. "תמיד אמרתי לאימא שלי שהלוואי ו'הנס' היו יכולים לתפור לי שמלה, והיא אמרה 'מה את מבלבלת את המוח, זה מטומטם לגמרי'", נזכרת אושרית. הלחץ מהסביבה גרם לה לוותר על רעיון השמלה הפשוטה וללכת על הקצה השני של הסקאלה – שמלה מעוצבת של ענבל דרור ב-16 אלף ש"ח. "רציתי מעצבת עם שם כי חתונה זה פעם בחיים, והיום בדיעבד אני יודעת שזו הייתה טעות", היא מודה. "למה לא פשוט שילמתי 3,000 שקל לתופרת שתתאים לי שמלה ותעצב אותה לפי הגוף שלי?"
"השמלה לא הייתה יפה עליי כי השמנתי לקראת החתונה והמדידה האחרונה, אבל הכי נורא זה שפשוט לא היה לי נוח. גם שילמת המון כסף וגם את סובלת. באירוע עצמו, כל מה שרציתי זה להגיע הביתה כבר", היא נזכרת. "נראה לי שאני הכלה שבילתה הכי הרבה מחוץ לאולם. כל הזמן חיפשו אותי, כי כל הזמן יצאתי החוצה. רציתי לנשום, היה לי לא נוח. הברזלים קרעו לי את כל הכתפיים. סבלתי כל האירוע רק כדי להיראות וואו".
"כל מה שרציתי הייתה שמלה פשוטה מזארה"
"אני לא מתאפרת בדרך כלל ולא רציתי להתאפר, אבל כולם אמרו לי 'לא, אבל מה יהיה בתמונות?'. אז אמרתי, אוקיי, אז אני אתאפר לבד, וכולם הסתכלו עליי מוזר. זה לא עניין אותי. הלכתי ל'מאק' ושאלתי אותם אם הם עושים הדרכות. המוכרת שאלה אותי באיזה איפור אני מעוניינת: איפור ערב, איפור יום. עניתי לה 'איפור כלה' והיא מסתכלת עליי כאילו שאני מפגרת. בקיצור, יצא ששילמתי איזה אלף שקל על איפור - וזה כואב".
ככל שההכנות לחתונה התקדמו, כרמית ויונתן מצאו את עצמם מתחרטים על דברים רבים: מהמתנות לאורחים שנאלצו להכין בין אזעקה לנפילה במלחמה האחרונה, ועד הצילומים שנעשו לפני החתונה. "מצאתי את עצמי מטיילת ברחובות תל אביב שלוש שעות - פדיחה של החיים שלי - מחופשת לכלה, ולא נהנית מזה. הצלם כל הזמן צועק 'תתנשקו, תתנשקו, תחזיק אותה, תנו ידיים' ואנחנו גמורים, די".
את יכולה להסביר למה זה קורה? למה כלות נשאבות לטירוף הזה?
"מה שקורה זה שאת מתחילה להסתכל על עיצובים, ואז את רואה שהדברים הפשוטים והדברים הלא פשוטים עולים אותו הדבר - ושזה המון כסף. אני בהתחלה אמרתי 'מי אלה האנשים האלה שמעיפים מאה אלף שקל על חתונה', ואז ראיתי איך זה קורה: כשאת מזמינה מינימום מאתיים איש, זה כבר מגיע ל-80 אלף שקל. ואז את אומרת לעצמך 'מה זה עוד עשרת אלפים שקל?'. בחיים שלי לא התעסקתי בסכומים כאלה. את מוצאת את עצמך בעולם שונה לחלוטין. את משחקת מישהי אחרת, זו לא את".
לכלות שבדרך: צמצמו, צמצמו, צמצמו
אם יש משהו שמשותף לכלות הללו, הוא תחושת החרטה. שתיהן מודות – אם יכולנו, היינו מעדיפות למחוק את האירוע ולעשות אותו מחדש, בתנאים שלנו.
בדיעבד, מה היית עושה אחרת?
"אני הייתי הולכת על חתונת צהריים ביום שישי, מ-12 עד ארבע בכיף", אומרת אושרית. "הייתי לוקחת שמלה פשוטה, שארגיש בה נוח. הייתי מוותרת על הגימיקים, כי זה בעיקר בשביל לרצות את הקהל ולא בשבילנו. לא הייתי עושה את זה באולם כזה גדול, אלא משהו הרבה יותר מצומצם, משפחה וחברים וזהו. אני חושבת שהייתי נהנית הרבה יותר".
כרמית מוסיפה: "כשאת באירוע של 300 איש, אז 150 איש מתוכם את לא מכירה. בחתונה עצמה את עובדת בזה, את אומרת שלום לאנשים במשך שעתיים עד החופה. למי שלא רגיל להפיק אירועים זה נורא קשה. כבר בדרך חזרה מהחתונה דיברנו על זה שהיינו עושים הכל אחרת - היינו עושים חופה אינטימית מול כמה מהחברים הכי טובים ובני משפחה והיינו הולכים למסעדה, בקטנה. אחרי זה היינו עושים מסיבה והיינו באמת נהנים".
איזו עצה היית נותנת לכלות שנמצאות לפני חתונה?
"אל תעשי משהו גרנדיוזי", אומרת אושרית בפשטות. "את כל כך משקיעה ביום הזה, והוא עובר כל כך מהר. מישהו יודע איזו שמלה לבשת? זה מיותר. תעשי משהו מצומצם עם האנשים שאיתם את באמת בקשר ביומיום, ואל תתחילי להזמין את כל העולם ואשתו. כשאת בוחרת שמלה, מה שחשוב זה שיהיה לך נוח, כי את משדרת את זה. אני מאוד סבלתי, וראו את זה עליי".
אבל העצה של כרמית פשוטה אף יותר: אל תקשיבי לעצות של אחרים. "אחת תגיד לך ש'הכי יפה זה פשוט', השנייה תגיד לך 'לא, זה אירוע של פעם בחיים, תלבשי את השמלה הכי נוצצת והכי יפה', ומישהי אחרת תאמר לך שהכי חשוב שיהיה לך נוח. משגעים אותך. תכל'ס - כל מה שאת רוצה זה לסיים עם זה כבר".
>> והנה כמה כלות שחושבות אחרות: אלבומי חתונה של זוגות אמיתיים