לימור בן רומנו הייתה בהשקת מגזין פלייבוי הראשון בישראל, וניסתה להבין האם מדובר בביזוי של נשים או אולי דווקא בהעצמתן? אחרי שזכתה להצצה ראשונה לגיליון הביכורים, היא הופתעה לגלות אחלה חומר קריאה לצד קצת עירום ציוני. אז אולי פלייבוי הוא לא מה שחשבתם? טוב, אולי קצת
לימור בן-רומנו | mako | פורסם 10:48 06.03.13
"אני מפסיקה להתנצל על זה שאני סקסית". נטלי דדון|צילום: makoשיחת טלפון שקיבלתי בתחילת השבוע מהמערכת בישרה לי על כך שבשלישי בבוקר עליי להתייצב במסיבת העיתונאים של השקת המגזין Playboy בישראל. אסוציאטיבית, ברגע ששמעתי את המילים "פלייבוי", "ישראל" ו"תכתבי על זה" חשבתי על ציצים, פמלה אנדרסון וגברים חרמנים. בקיצור, גורלו של טור הדעה הזה היה מבחינתי חרוץ מראש. "תלכי עם ראש פתוח, אולי תשני את דעתך", ייעצו לי וזה מה שעשיתי. כך מצאתי את עצמי פוסעת בעשר בבוקר אל תוך מלון 'בראון' התל אביבי, מסוקרנת לדעת מה בדיוק גרם לנשים ישראליות, נטלי דדון ביניהן, להתפשט על גבי דפי הכרום של המגזין האירוטי/ פורנוגרפי הציוני הראשון אל מול כל עם ישראל.
כן, כן, ברור שהייתה גם שפנפנה
האירוע עצמו, בשונה מזה שהרשיתי לעצמי לדמיין, היה אלגנטי ומכובד. לא התנוססו כרזות של נשים ערומות, לא השקו את גופן החטוב של דוגמניות בשמפניה, אם כי כן הייתה שפנפנת אירוח דקיקה שנדחקה בתוך מחוך שחור, ועל ראשה אוזניים זקורות שעברה בין כל העיתונאים והצלמים (רובם המוחלט גברים נלהבים מדי), חייכה והצטלמה עם כולם. אטרקציה.
אותי עניינו פחות הנאומים הרשמיים והסרטון של יו הפנר, בו הוא מברך את הצטרפותה של ישראל למותג PLAYBOY כשהוא לבוש בחלוק בורדו ועל שולחנו 2 לוחות שש בש (הומאז' לישראליות). אני יותר התעניינתי לשמוע את קולן של הנשים. מיד התיישבתי לשיחה קצרה עם העורכת הראשית של פלייבוי ישראל, נטע יעקובוביץ-קידר. הפתיע אותי שמאחורי המגזין הגברי עומדת אישה ועוד יותר הופתעתי לגלות שנשים ערומות לא משתרבבות על גבי כל עמוד ועמוד; עירום אינו חלק מרכזי והמגזין מציע, בדומה ל"בלייזר" מאמרים, טורי דעה וכתבות על מגוון נושאים כמו ספורט, מכוניות, גאדג'טים וכמובן בחורות.
"השם של המגזין נותן אסוציאציה מאוד מינית אבל הוא לא מגזין של סקס. יש בו משהו מאוד סקסי בגלל שמצטלמות אליו נשים יפות, אבל לצד ההפקות ששומרות על 'FEEL' נשי יש תוכן איכותי", עורכת המגזין אומרת לי. "כתבו בו גדולי הכותבים בעולם והתראיינו אליו גדולי מנהיגי העולם, מנשיאים לאנשי פילוסופיה. אנשים צריכים לפתוח את המגזין כדי לראות מה אחוז הפקות הצילום ומה אחוז התוכן".
אז מה אני חושבת על פלייבוי? לימור בן רומנו עם שפנפנה|צילום: רואי פרסולקיבלתי לידי את הגיליון הראשון ובחנתי אותו היטב. התחלתי בכתבה על אלכוהול, המשכתי לאחת על מכוניות, מצאתי גם מאמר שכתב גלעד כהנא סולן 'הג'ירפות' על הדילמה של גבר נשוי שנועץ מבטים באישה זרה, וטור אישי של הדרה לוין-ארדי (כן, יש גם נשים כותבות במגזין) שעסק באיך זה מרגיש לכתוב למגזין גברים. ואז גם הגעתי לצילומים הסקסיים של כוכבת השער כאמור נטלי דדון. אגב, שער-שער אבל אין בו עירום מלא וגם לא ממש מפתיע, היא עשתה זאת בעבר.
"אני לא מת על החזה, אבל איזה פטמות, הא?"
המשכתי לדפדף, ובלי התרעה מוקדמת, עמוד האמצע שעשוי מחומר קשיח יותר הדף את שאר העמודים ונחת היישר בין ירכיי. הנה זה, תמונות העירום. לא של דדון, אגב. נערת האמצע היא בחורה בשם מרין טרמטס, רקדנית בת 30. מודה, הייתי מופתעת אבל גם ניסיתי להיראות 'קולית' לצד שאר הגברים שניסו להיראות רגועים מול כל הציצים האלה שנגלו בפניהם. זה שישב לידי ניסה לפתח איתי סמול טוק ואמר "אני לא מת על החזה אבל איזה פטמות יפות יש שלה, הא?". הסכמתי בנימוס מהול באי נוחות משוועת.
הבשורה של פלייבוי הישראלי, המנוגדת לתפיסה הרווחת שמדובר במגזין פורנוגרפי, באה לידי ביטוי באופן שבו נערך הגיליון הראשון: בשער, נטלי דדון לבושה בזוג תחתונים וורוד, גבה מופנה למצלמה במיניות מרומזת, ובעמוד האחרון שסוגר את הגיליון יש תמונה מ-1988 של הסופר מודל סינדי קרופורד, פניה למצלמה, זוג תחתונים מעטרים גם את גופה וידיה מכסים את שדיה. שוב, מיניות מרומזת וביטוי לקו שנוקט המגזין. רוב התכנים עוסקים במגוון רחב של נושאים ורק חלק קטן מהם מוקדש לאירוטיקה.
"עירומה לגמרי? לא רואה את עצמי". נטלי דדון|צילום: makoבשלב הזה כבר נכנסתי לבעיה; איזו דעה אני עומדת להציג בטור? מצד אחד הקול הפמיניסטי שבי זועק לשמיים "ניצול מסחרי של גוף האישה!" אבל אחרי מה שראיתי, קראתי ושמעתי - אפילו אני לא כל כך מזועזעת. קל מאוד להתרעם על עצם הרעיון של עירום נשי במגזין מסחרי, אבל מצד שני יש לא מעט חוקרי תרבות, ג'ון פיסק ביניהם אם תרצו, שהראה במאמרו על הזמרת מדונה איך דווקא המיניות הבוטאת (והמאוד מתוקשרת יש לציין) שלה מאפשרת למעריציה להגדיר לעצמם מחדש את מושג הנשיות, להיות 'הן עצמן', להשתחרר מהשיפוטיות הפטריארכאלית ואף להרגיש העצמה.
"אני מפסיקה להתנצל על זה שאני סקסית"
כהוכחה לכך, שתי נשים מוצלחות ומשכילות בחרו במודע להצטלם למגזין, האחת בעירום מלא והשנייה במרומז. "זה כבוד להיות נערת האמצע הישראלית הראשונה", אמרה לי נערת האמצע (זו שהורידה הכול). "צילומי העירום ב'פלייבוי' מאוד אומנותיים. זו הפעם ראשונה שאני מצטלמת ככה ולא הייתי עושה את זה באף מקום אחר".
"התוצאה יצאה בדיוק כמו שרציתי", מספרת דדון. "הצוות של 'פלייבוי'היו מאוד עדינים והתייחסו אלי עם כפפות של משי. אני מפסיקה להתנצל על זה שאני סקסית. זה הגוף שלי בנות, חיו ותנו לחיות זו הדרך שלי ואני בוחרת ללכת בה".
מרין טרמטס: נערת האמצע המדוברת|צילום: לימור בן רומנואז מה החלטתי בסוף? אנחנו חיים במדינה דמוקרטית שמתיימרת להיות ליברלית אבל במבחן המציאות היא לא באמת כזו, וזה יבוא לידי ביטוי, כמו תמיד, בקשת דעות שתהיה לגברים ונשים על "פלייבוי" הציוני. אישית, אני חושבת שכל עוד אישה בוחרת בחירה מושכלת ובמודע להצטלם עם בגדים או בלי, בפוזה סקסית או חסודה - אין בכך כל פסול. מניעיה הם מניעיה וזו זכותה, בדיוק כמו שהבחירה שלי תהיה שלא להיחשף לזה. זוהי חובתנו כקהל פעיל שצורך תקשורת, לבחור ולברור, ולא להיות פסיביים. אין לי בעיה עם התוכן של המגזין, עם הכתבות שנושאות אווירה מינית או ציניות גברית, ואפילו נהניתי לקרוא חלק מהמאמרים שבו, אבל אני מודה שהעירום המלא, גם אם הוא מסתכם ב-12 עמודים בלבד מתוך 120, עדיין גורם לי לתחושת אי נעימות ותכלס הייתי מוותרת עליו.
אפילו נטלי דדון, כוכבת השער הראשון מודה ש"אין לי שום דבר נגד עירום, אני לא אבקר אותה (את נערת האמצע) אבל על עצמי לא הייתי יכולה לראות את זה. אם לא היה מפריע לי הייתי עושה את זה".
