חברה פעם אמרה לי, שאין דבר כזה ידידות בין גבר לאישה. זה לא מחזיק. בסופו של דבר, המשיכה תגיע - ומשם הדרך למיטה תהיה קצרה.
עברה שנה מאז שראיתי אותו לראשונה בקפה השכונתי. ג' קראו לו, והוא היה שחום ויפה, עם חיוך של קלוני וגבר-גבר. מהר מאוד הבנתי שהוא בדיוק נפרד מחברה, ושאין עניין הדדי. קיבלתי ממנו תשדורת מאד ברורה המלווה בברקס: מדובר בידידות שאין לה סיכוי להתפתח.
ובאמת, הצלחנו להתחבר והפכנו לידידים טובים - אבל הפיתוי תמיד היה שם, והוא היה גדול. קשה להסתובב ליד מישהו שאת נמשכת אליו ויודעת שזה לא יקרה. הוא מחבב, זה כן; כידידה. כחברת נפש, כאחות, רחמנא ליצלן. באחד הלילות אפילו חלמתי שאני באה לבקר בדירה שלו, ושניה לפני שאני הולכת הוא מצמיד אותי לקיר. כמובן שהתעוררתי שטופת זיעה, חושבת לעצמי "מה לעזאזל..?".
אצל גברים כשזה לא, זה לא לתמיד
מעולם לא הצליחה לי הידידות המעושה הזו. בואו נודה באמת, בקול רם: א-י-ן ד-ב-ר כ-ז-ה. אין דבר כזה שני אנשים שנראים סביר, שמסתדרים בסך הכל די טוב ביומיום ושאוהבים לשוחח אחד עם השני בלי שלאחד מהצדדים יהיה קצת קראש. בסוף זה תמיד יהיה שם, מונח ביניהם, כמו פצצה מתקתקת. הכתובת על הקיר: נועד לכישלון. זה רק עניין של זמן עד שה'ידידות' תתפוצץ להם בפנים.
אז הרפיתי. שחררתי את כל הכמיהה שהייתה לי לאיש הבלתי מושג הזה, כי רק ככה יכולתי להמשיך להיות ידידה שלו. זה עבד: השחרור הזה בראש, שינוי התקליט, גרם לי להסתכל עליו אחרת. הוא עדיין נראה נהדר, אין להכחיש, ואני עדיין יכולתי להימשך אליו מאד - אם רק הייתי מרשה לעצמי. אבל העדפתי להסתכל עליו כעל חברה ממין זכר; אולי בשביל השליטה, אולי כדי שלא להיכוות או להתאכזב.
גבר אחד אמר לי פעם שגבר יודע מיד אם 'יש מצב' או 'אין מצב', אם הוא יהיה מסוגל להימשך לבחורה שמולו או לא. מסתבר שכשזה לא, זה חתיכת לא: גדול, גורף, כזה שפוסל כל מצב עתידי. לי כאישה קשה להבין את זה. הרי הרבה כל כך תלוי באישיות של זה שמולנו, בשיחה טובה, בכמה הוא צוחק מהבדיחות המפגרות שלי ובכמה הוא מצליח להצחיק אותי בחזרה; בכמה הוא כייפי, כריזמטי, בכמה אני יכולה ללמוד ממנו ולהסתכל עליו בהערכה. זה ההבדל בין גברים ונשים, אמר לי אז הבחור. ואז הבנתי כמה אנחנו שונים ב-DNA.
נזכרתי בחבר שהיה לי שהיה ממש מכוער, באופן אובייקטיבי. כמה התביישתי להסתובב איתו. וראו זה פלא, אחרי שבועיים הוא נראה לי פתאם כמו הדבר הכי חתיך בארץ, רק כי הבנתי שטוב לי איתו. מבחינתי הוא הפך למושלם וקל להתאהבות.
לכן הרפיתי מג'. הפנמתי את התיאוריה לפיה גבר יודע על ההתחלה, קיבלתי שההחלטה אינה הפיכה. הדחקתי את המשיכה שלי אליו, אבל מאחור בתת מודע אני מניחה שהפנטזיה על איך זה יהיה להתנשק אתו תמיד נותרה שם.
באחד מערבי השישי האחרונים, קרה פתאם מה שייחלתי לו והוא הזמין אותי אליו הביתה. עפתי על ההזדמנות בהתרגשות: הנה, פעם ראשונה שנהיה לבד, שנינו פנויים, שישי בערב, קר וגשום בחוץ. לבשתי את מיטב מחלצותיי, אבל המשכתי לשחק אותה נון-שלנט והקפדתי לשמור על ארשת הידידה הקורקטית. נזכרתי בחלום, וחייכתי.
הוא הציע לי חם או קר. למה לא אלכוהול, לעזאזל? הוא נשכב על הספה, ואני רק ישבתי לידו וצפינו יחד בסרט מעופש ששודר בכבלים. אני מניחה שעבר יותר מדי זמן. הקשר קיבל תפנית והוצא מהקשרו המקורי. דאגתי להתקין אצלי מנגנון שיגן עליי מלחזור ולחשוב עליו כעל אובייקט מיני או כעל מישהו שנמשכתי אליו פעם. עכשיו כבר הפכנו לידידים טובים, ולא הייתי רוצה ללכלך את הקשר הזה. כנראה שמאוחר מדי בשבילנו.
ובכל זאת, רק בינינו, אני מודה ומתוודה: אם באותו ערב שישי אצלו בדירה הוא היה מדביק אותי לקיר, לא הייתי טורחת להזעיק את השכנים.