אני מודה, אני לא חובבת חסה. מה שכן, אני בהחלט חובבת את מידה 36 שאליה הצלחתי להגיע בהמון דם, יזע ודמעות, שעליהם הזדכיתי בג'ים. בפעם הראשונה שצ' חיטט לי במקרר, קיבלו את פניו חלב עמיד (1% שומן), שתי עגבניות (קטנות), וחצי כיכר לחם קל (קל). בייאושו הוא ניסה את המקפיא, שם נתקל בשניצל סויה, בקבוק לימונצ'לו וכמה קוביות קרח, שום דבר שמחמם בטן מורעבת.
"ממה לעזאזל את חיה? מה את אוכלת?", הוא שאל אותי בדאגה – פחות לבריאות שלי, יותר לקיבה שלו. הסברתי לו שאני שומרת, סיפרתי לו שאחרי שנפטרתי מ-15 קילוגרמים עודפים פיתחתי פטנט: אוכל לא נכנס אליי הביתה, מן הטעם הפשוט שאם לא אוכלים, לא משמינים. מה שאומר שנשארים רזים.
אבל צ' לא הצליח להבין את ההסבר שלי. "ומה עם ארוחת צהריים? מה את מנשנשת בערב?", הוא התעקש. "אה, זה פשוט", המשכתי, הפעם לאט, מדגישה כל הברה. "כשהרעב תוקף, אני יורדת למטה וקונה מה שבא לי לאכול באותו הרגע". פניו של אהובי התעוותו, ולרגע היה נדמה לי שהבטן שלו מעוניינת לתפוס איתי שיחה אישית וצמודה ומנסים לטפס דרך הוושט כדי להכניס לי איזו סטירה הגונה.
אבל במקום זה הוא בחר להיות עדין. "איזו שיטה מטומטמת!", העיד על ההרגל המועדף עליי. "ומה אם חורף וקר? ומה קורה אם את חולה? ומה אם סתם לא בא לך לרדת?". מה. מה. מה. תפוח אדמה. עדיף בתנור ולא בשמן עמוק. בשארית כוחותיי (לא ממש אכלתי באותו היום) ניסיתי לשכנע את צ' שאוכלים בשביל לחיות ולא חיים בשביל לאכול, ושאצלי בבית נכנס רק אוכל בריא ואך ורק כשאני רעבה. בשארית כוחותיו צ' לקח את הארנק שלו ויצא מן הבית.
מסיבת שומן טראנס
שעה מאוחר יותר מצאתי את עצמי שוחה בים שקיות מרשרשות, עמוסות מוצרים מוקצים מחמת חוסר תכולתם התזונתית. כאלה שלא מקבלים ממני בסופר אפילו הנהון לשלום. ארונות המטבח שלי התמלאו בחטיפים עתירי קלוריות ומתוקים למיניהם, המקרר הועמס בגבינות בעלות אחוזי שומן מטורפים ובמקפיא שכבו מיני בשרים מהסוג האדום בואכה בורדו. הודעתי לצ' רשמית שאין לי שום כוונה להשתתף במסיבת שומן הטראנס שלו וכשהוא יחלה/ישמין/ייסתם לו איזה עורק, שלא יעז לבוא אליי בטענות. מי שאוכל לבד מת לבד נשמע לי רלוונטי מתמיד.
מאותה שיחה חיינו התנהלו בהרמוניה מעוותת. אני מאדה וצ' מטגן. אני מטפטפת שמן זית וצ' מטביע במיונז. אני מנשנשת שוקולד חרובים וצ' יורד על קונטיינר של גלידת שמנת. ערב אחד, ארור במיוחד, שבתי הביתה עצבנית ביותר מיום עבודה מתסכל. רק חיכיתי למפגש היומי שלי עם סלט הירקות והגבינה הלבנה, פיפי ולישון. פתחתי את דלת הכניסה, ואת הדירה אפף ריח בלתי מוכר לאפי הסלקטיבי. ריח גן עדן מכשף במיוחד.
צ' קבל את פניי בחיוך קורן. "מאמי שלי, מסכנה קטנה, עבר עליך יום קשה?", ניגן על עצביי בעודו ענוד בסינר שפים – תסריט שאף בחורה שפויה אינה יכולה לעמוד בפניו. המעמד הקסום ערפל את חושיי. במטבח על מחבת הגריל התבשל לו גן חיות קטן, על השיש חיכה הסלט שלי, מסודר כגן ירק, קצוץ דק דק, ובין שניהם עמד לו צ', מחייך בגאווה על כך שדאג גם לי לאוכל, כזה שפעם האכיל את הבשר שמתבשל לו על המחבת. ישות לא מוכרת השתלטה עליי. "רוצה מהאוכל שלך! תן לי את מה שמריח כל כך טוב!", מלמלתי חלושות. צ' לא ידע נפשו מרוב אושר. באותו ערב שאבתי בלי להניד עפעף מגש צלעות כבש, קערת צ'יפס ברוטב בשמל, וקינוח של פונדו שוקולד חם שבו טבלתי מרשמלואים לרוב. ראיתי את האור. מצאתי את אלוהים, והוא היה עמוק בפרטים השומניים.
מי שאוכלת לבד נכנסת לסקיני לבד
חודשים של תענוגות עילאיים חלפו במשכננו ויום הדין לא איחר לבוא. בניסיון הראשון להיכנס לג'ינס הכוסיות שלי נתקלתי בהתנגדות קשה שהגיעה מכוון השוקיים וצפונה. אחרי שעברתי את מחסום התחת, הגעתי לגזרת הכפתורים, שארורים יהיו, הם התפקעו מצחוק ממאמצי הפתטיים להכניס את גופי הדשן לפיסת הבד הקטנטנה.
בשלב הזה, אחרי שעלב בי גם הריצ'רץ', צ' מצא אותי ממררת בבכי על רצפת חדר השינה שלנו. אחרי שקיללנו יחד את הג'ינס על זה שהוא התכווץ ככה בכביסה (אהה) ועשינו נו נו נו לכפתור שהזיז את עצמו שמאלה, הרגשנו בשלים לקום מהרצפה ולחזור למשטר החסה. כלומר, אני. כל הפיתויים האסורים הועפו מהמטבח, צ' חזר לסבול בשקט ואני חזרתי לשפיותי. ולמרות שחזרתי גם למידה 36, עדיין מדובר בסיפור שבו אין מנצחים, רק שני מפסידים רעבים במיוחד.
תגובת צ': על מי אתן עובדות, בעצם? הרי לא הבריאות חשובה לכן, אלא הג'ינס סקיני מידה 25. חבל שרק ברגעים עצובים (הוא זרק אותך, כן, עצוב מאוד) אתן מקשיבות לבטן המסכנה שלכן, שבסך הכל רוצה שיפנקו אותה באוכל אמיתי שלא נועד גם למילוי כריות, כמו פשתן, כוסמת וקינואה. זה רק מוכיח שכמו הרבה דברים בחיים שלכן, גם את עניין האוכל אתן הופכות למסובך. גבירותיי, אוכל זה דבר שצריך להיות טעים - בשר זה טעים, שמן זה טעים ורוטב בשמל זה טעים. את כל הגרגירים, הזרעים, העלעלים והקלקרים תשאירו לחיות המשק. מו.
