ההתחלה

בעלי נעצר חודש וחצי לפני החתונה. ואני לא ידעתי מה לעשות. כבר היה לי את השמלה, ואת האולם, והכל היה כמו שצריך, והכל, והוא נעצר. זאת הייתה טראומה, אני לא ידעתי איך לספר את זה להורים שלי, מאחר ואנחנו משפחה נורמטיבית, לא סיפרתי להם עד שבועיים לפני החתונה, כי לא ידעתי מה הולך להיות.

השופטת לא רצתה לשחרר אותו. פתחתי את החיסכון שלי ולקחתי לעורך דין במאה אלף שקלים. עורך דין בין הטובים שיש. הוא שיחרר אותו לכמה שעות לחתונה. כאילו... ב-16:00 בצהריים. קניתי לו את החליפה, הכל עשינו לבד. התחתנו, שהוא באמת הבטיח לי באחד מהמפגשים שהיו לנו שהוא לא יחזור לעשות את זה לעולם, וכולי, וכולי.

אחרי החתונה הוא חזר לכלא".


"ווי, השבוע הראשון... אני חושבת שזה היה השבוע הכי קשה בחיים שלי. אני כל היום הייתי בוכה. כל היום הייתי בוכה. זה פשוט שבר אותי בקטע מטורף. אני כל היום הייתי בוכה. הייתי לוקחת את הילד לבית ספר, כאילו הכל רגיל, והולכת עם משקפי שמש, ובוכה. עם דמעות. כל הדרך מנגבת את הדמעות, מורידה אותו בבית ספר, היי, ביי, שיהיה לך בוקר טוב, נוסעת, כל הדרך בוכה. מגיעה הביתה יושבת על הספה, בוכה. עד שצריך להוציא את הילד מהגן. וככה במשך שבוע. ואז... אני לא יודעת, כנראה שהוא עזר לי קצת להתאפס על עצמי".

>> רוצים לתמוך בהוצאת הספר לאור? לעמוד ההדסטרט

דיוני הארכת מעצר

"אחרי... שבוע אני חושבת, היה לו דיון בבית משפט. ראיתי אותו כבר אזוק, הוא ראה אותי עם התינוקת על הידיים. שנינו התפרצנו בבכי. זה היה מאוד מאוד קשה לראות את זה. זה היה מחזה די קשה. כאילו אני זוכרת שאפילו השופט כזה... לא יודעת אם הזיל דמעה, אבל היה קשה לראות את זה. העורך דין, כולם כזה הצטמררו. זה לא היה פשוט, כי זאת הייתה הפתעה, והוא ראה את הילדה עליי, לא ידענו מה לעשות, והדירה... כל העולם אה... קרס עלינו בעיקרון".


"אני זוכרת שממש ב... יום נראה לי אחרי שהוא נעצר, אז בבית משפט היה איזה סוהר של נחשון שכזה נתן לו לחבק אותי, כי הסוהרים די אהבו אותנו. אז הוא חיבק אותי עם האזיקים כזה מלמעלה. זה היה ממש יום אחרי אבל... כאילו... זה היה הדבר הכי רומנטי נראה לי שקרה לי בחיים. וזה כאילו כל כך דפוק לחשוב על זה ככה".

המשפט

"ביום של הגזר הדין אני הבאתי אותו. הוא יושב בספסל הנאשמים ואני מאחורה. ואז השופט מתחיל לקרוא. את זה אני כן זוכרת. וקורא, וקורא, וקורא, וקורא. 'והוא ניצל', 'והוא...' זה, 'והוא...' זה. ואמרתי 'אמא-לה, זה הולך להיות 4 שנים, 5 שנים'... לפי הטון של השופט, לפי הקול... העורכת דין אמרה שגם היא חשבה ככה. ואז פתאום הוא אמר 16 חודש. אז אוקיי, שנה וחצי, נתמודד עם זה.

לא הבנתי מה זה 16 חודש. לא הבנתי. זה המון. בדיעבד. אבל כל כך חשבתי 4-5 שנים אחרי שהוא דיבר, שאמרתי - בסדר, נתמודד. כמו שעשינו כל הזמן, התמודדנו. אבל כל הזמן הזה את לא חושבת מדי, מה יש לך לחשוב? אין, אין מה לחשוב. את מן כפתור הישרדות כזה. לא חושבת בשכל. לא זוכרת שיצאתי משם מבואסת... אני זוכרת שאני אומרת 'וואה... אמא-לה תודה לאל' משהו כזה. אני אומרת לך הוא דיבר כל כך מפחיד וכל כך ב... אמא-לה כזה, אז אוקיי, 16 חודש, אנחנו נעמוד בזה. עמדנו בזה".

"אני לא מחפשת כאילו להתגרש או משהו חלילה, כי קורים מצבים, זה קורה לכל זוג. אז זה אומר שצריך להתמודד ולעזור אחד לשני"

חשבת לעזוב?

"באיזשהו שלב יצאתי מהבית, והתקשרתי למשטרה. אז לקחו אותו לבית סוהר. בואי נגיד בהתחלה הייתי שלמה עם זה. ואחר כך התחלתי לחשוב שבעצם הבן אדם טוב. הוא דאג לי, הוא הביא אוכל הביתה, הוא היה משלם איתי חצי חצי על כל ההוצאות של הבית, הוא אוהב את הנכדות שלי... אף פעם לא היה כזה דבר. והיום אנחנו מדברים שלוש פעמים ביום בטלפון, הייתי כבר בבית סוהר, וכמה פעמים באתי לבקר אותו, ביטלתי את התלונה. כי אני לא חושבת שהוא אלים. אנחנו מדברים הרבה בטלפון. הוא מבין שהוא עשה טעות. אני אגיד לך, אין לו משפחה. אין לו אחים, אין לו הורים. יש לו ילד מנישואים קודמים, אבל הם לא כזה בקשר. אז חוץ ממני אין אף אחד. ונראה. לא יודעת.

אבל בינתיים, שאין לו אף אחד, ואין מישהו שיעזור, אז אני איתו".


"הוא שאל אותי במפורש. זה היה די בהתחלה, כשעוד לא ידענו מה קורה, אז הוא נורא פחד, כי על מה שמייחסים לו רוצים עליו הרבה שנים. אז הוא זרק לי כזה 'מה אם אני אהיה פה הרבה שנים, מה תעשי?' אז אמרתי לו שאין מה לעשות, אני אצטרך להתמודד, כמו שאני מתמודדת עם זה עכשיו, יכול להיות שאפילו... את יודעת, באיזשהו מקום אחרי שהוא יישפט אז יהיה גם אולי ככה במרכאות יותר קל, כי האי ודאות לפעמים היא הרבה יותר מקשה, כי את לא יודעת איך להתקדם, מה לעשות, את מרגישה שאת כל הזמן תקועה באי ודאות.

אז אמרתי לו שאין סיבה שלא, אני לא מחפשת כאילו... את יודעת, להתגרש או משהו חלילה, כי קורים מצבים, זה קורה לכל זוג... אני יודעת... יש איזה משהו שהוא לא הכי מושלם, אם זה... לא יודעת, מצב פתאום כלכלי שהוא מתרסק או... לא יודעת, הימורים, סמים, מה לא. אז זה אומר שצריך להתמודד ולעזור אחד לשני.

הוא די חשש בהתחלה. אני מאמינה שעכשיו הוא כבר יודע שזה לא יקרה. אני לא אעזוב אותו. אבל את יודעת, יש לו עדיין את הספק הזה. אני ידעתי מההתחלה שאם אני צריכה לחכות, זה לא משנה כמה זמן אני אחכה כאילו... זה לא אפילו שאלה. אין לי מה... אין מה לעשות. אם זה היה חלילה הפוך.. או היינו בסיטואציה אחרת... אז אני מאמינה שתמיד הוא היה שם בשבילי. הוא לא היה עוזב אותי בגלל משהו מסוים.

גם אם הייתי עוזבת אותו זה לא היה מיד כשהוא נעצר. גם אם הייתי מחליטה לפני זה לעזוב זה לא היה קורה מיד. את לא יכולה לעזוב בן אדם שאת אוהבת, או עד לפני רגע אהבת, ברגע שהוא עשה טעות ולתפוס אותו בחולשה שלו. כאילו ככה אני רואה את זה, בתור בן אדם".

>> בזוגיות עם אסיר: "התנשקנו בפעם הראשונה רק שש שנים אחרי שנפגשנו"

מה היחס שלך לעבירה?

"אממ... אם זה מפריע לי? לא, אני לא חושבת שזה משהו... נוראי, זה לא שהוא רצח, או חס וחלילה אנס איזה מישהי, או שהוא יושב על תיק באלימות, או על דברים כאלה, ממש לא. זה סך הכל בן אדם  שרצה כסף קל, וכולם מעשנים היום, ומישהו צריך לספק את זה בסופו של דבר. כל מי שיספק את זה אבל יכנס, כי זה לא... לא חוקי".


"אני חושבת שבאופן כללי אם היית שואלת אותי לפני שהכרתי אותו האם יש סיכוי שאני אתחתן עם מישהו שהיה בכלא, בחיים לא הייתי חושבת"...

"בתור אישה חרדית אני רואה את זה כחובה עליי. לא הייתה לי בכלל שאלה, ברגע שהוא אמר שהוא מעוניין שאני אגיע להתייחדות אז זה היה ברור לי"

ההשפעה על הזוגיות

"קודם כל אני חייבת להגיד, שהמערכת יחסים שלנו, הזוגית, אנחנו נשואים כבר 35 שנה. והזוגיות שלנו פשוט... הגיעה לשיאים. לא בחודשיים הראשונים שהוא נכנס, אבל חצי שנה אחרי זה. באופן שמעולם לא היה. דווקא בגלל שהשיחות הטלפוניות מאפשרות איזושהי הקשבה, ואיזשהו מקום, שביום-יום זה – 'תוציא את החלב', 'תכניס את הפח', 'תרוקן את הזבל', 'תקבע תור ל...' כזה. ופתאום הוא לא שואל אותי אם כיביתי  את האור, ואני לא שואלת אותו אם הוא קנה חלב, והשיחות באמת נכנסות לאיזשהם רבדים אחרים".


"זה השפיע הרבה לטובה על היחסים שלנו אני יכולה להגיד. שהרבה דברים לא היו קורים, ואנחנו לא היינו נמצאים באותו מצב כמו שאנחנו היום. כאילו קודם כל, בכל שיחה, אז אני על הקטע של לחזק אותו כל הזמן, כל פעם להראות לו נאמנות, ושאני מחכה לו. שייתן לו את הביטחון שלו שהוא לא ילך עכשיו לאיבוד בכל מיני מחשבות ובבאסות ודברים כאלה, היו לו הרבה פחדים"...


"האמת שזה ממש השפיע לטובה על מערכת היחסים שלנו. הוא מאוד אכפתי, הוא מאוד דואג, גם מעריך מאוד את מה שאני עושה בשבילו, כי זה לא ברור מאליו כל מה שאני נותנת בשבילו במצב שהוא נמצא חסר אונים. אז זה מאוד חיבר. הוא גם יותר מביע רגשות, יותר מדבר, דברים שלא כל כך היו לנו לפני כן".

מה שאת זה בסדר (עיצוב: נורית גל)
כריכת הספר|עיצוב: נורית גל

אינטימיות

"היה לי מספיק סקס בחיים שלי, לא חסר לי. את יודעת מה, בין הדברים האחרונים שחסר לי זה הסקס. חסר נורא מגע של חמימות, חסר חיבוק, חסר אמפתיה קרובה, את יודעת. סקס ממש לא במקום הראשון. ממש לא. גם הגיל שלנו, תשמעי, אנחנו לא ילדים. הגיל שלנו כבר גם מדבר בשם עצמו".


"סקס בכלל לא היה משהו שחשבתי עליו. רציתי שהוא יבוא לישון איתי בלילה. זה מה שכל הזמן העסיק אותי. בלי סוף. רק שיבוא לישון איתי".

ביקורים

"אני אוהבת ללכת לבד. אני לא אוהבת שמישהו בא איתי. כי חסרה לי את הקצת אינטימיות שעוד יש בפגישות האלה. לא מעניין אותי לשמוע את הסיפורים של הבן אדם שבא, איך עבר עליו הזמן שהוא לא היה פה. לא מעניין אותי. אני באתי לשמוע ממנו, את מבינה? וכשאת באה עם מישהו, למשל כשאחיו היה, אז הוא התחיל לספר על הנסיעה האחרונה שלו לסין, לא ממש מעניין אותי. וזהו, אז אני מעדיפה שלא. אבל בשבילו, אני חושבת שכן טוב שמדי פעם מישהו בא. אני חושבת שזה עשה לו טוב, כן".


"אחרי הביקור אני מדוכדכת. אני ממש מדוכדכת. יש בי את ההתרגשות ללכת... למרות כל הגועל... וכשאני יוצאת משם אני חוזרת מדוכדכת. כי אני אומרת- למה באתי? אני רואה אותו, את יודעת,  אומרים שרחוק מהעין רחוק מהלב... יש בזה משהו. אם אני לא רואה אותו חודש... אז בסדר, אז לא ראיתי אותו, אנחנו מדברים וזה, אבל כשאני הולכת, ואני רואה אותו, אני רוצה עוד! אני רוצה עוד! ואין עוד. אני יושבת, והוא מחבק אותי, ואנחנו מחזיקים את הידיים אחד לשנייה... אני רוצה עוד. אין עוד".

את חושבת ללכת להתייחדות?

"הוא אמר לי 'אני רוצה שיהיה סדירות בביקורים שלך אצלי', כנראה גם דברים שמה השתנו. שכל עוד אין תדירות וסדירות שמישהי באה לבקר שנתיים הם לא נותנים את מה שהם נתנו קודם. אז אמרתי לו 'למה אתה רוצה שכל חודש אני אבוא?' אז הוא אמר לי 'כי בספטמבר אני רוצה להגיש בקשה להתייחדות'... ואז אני נבהלתי. ואז הוא אמר לי – 'אם רק תרצי כמובן'.

אה... אז אני לא יודעת".


"כשהגיעה העת ויכלנו לקבל התייחדויות אז הגעתי לשם, למרות שהרבה חבר׳ה שלו אמרו 'מה? וזה, ומה פתאום ו...את יודעת, יש לי גם שיחה שלמה להגיד לך מה דעתי על התייחדויות. אבל בתור אישה חרדית אני רואה את זה כחובה עליי. לא הייתה לי בכלל שאלה, את יודעת. ברגע שהוא אמר שהוא מעוניין שאני אגיע, אז זה היה ברור לי. ואחר כך, ברגע שהתחילו חופשות, אז הסתיים העניין של ההתייחדויות".


"אני מאמינה שאם זה יסתייע ויהיה אפשרי, כן, אני אלך להתייחדויות. אני אסע, עד כמה שזה יהיה אפשרי לנסוע לבאר שבע, ב-6 בבוקר. אבל כן, אני אלך, אני אהיה איתו את ה-6 שעות האלה מהבוקר עד הערב. למה לא? לא רואה באיזה איזשהו פסול".


"לא, אני לא הולכת. לא מעניין אותי. אני אחרי ששמעתי מה שקורה שם, נראה לך? אני אישה בת 70. בשום פנים ואופן לא. ישר אמרתי לו. אני ישר אמרתי לו כשהוא נכנס, 'אני לא מתכוונת להגיע להתייחדות, קח בחשבון'. הוא אמר לי 'אני גם לא מבקש ממך'. לא הייתי מוכנה בחיים לעשות את זה, אחרי שאני יודעת מה ששמעתי שם. לא. ממש לא.

אבל בסדר, יהיה בסדר. כשהוא יחזור, אז נתרגל חזרה. אנחנו מעל 50 שנה ביחד, ו-47 שנה נשואים. יהיה בסדר, מאמינה שיהיה בסדר".

נורית גל (צילום: מתוך עמוד האינסטגרם של
מבקשת להביא את קולן. נורית גל|צילום: מתוך עמוד האינסטגרם של "מה שאת זה בסדר", מתוך instagram

"קודם כל אנחנו עוד לא שנתיים ביחד. וכשדיברנו על זה, על התייחדות, וכל מיני כאלה דברים, הוא  תמיד אמר לי שהוא לא יעשה את זה. קודם כל הוא לא רוצה להתחתן, גם אני לא רוצה להתחתן. אבל בואי נגיד שלא כדת משה וישראל, אלא החוזה הזה... אז הוא אמר לי... סליחה עכשיו על הבוטות בסדר? כי זה... לא... סליחה. הוא אמר לי – 'אני בשביל זיון לא אתחתן'.

ואני נפגעתי. אמרתי לעצמי, 'ווי... הוא לא רוצה אותי'. כאילו, את יודעת, כל כולי רציתי שיאהבו אותי, וירצו אותי, ושיביעו כלפיי תשוקה, והוא אמר לי – 'זה לא שאני לא רוצה אותך. אני לא אתחתן בשביל... זה. אני לא אסיר עולם. אני בעוד שנתיים וחצי יוצא. ואנחנו מכינים את הרקע של הזוגיות שלנו לאחר כך...

ואני לא יודעת מה יהיה אחר כך, ואם יהיה אחר כך. אני לא יודעת".


"כן, זה פתאום לחבק אותו, לדבר איתו, אף אחד לא יושב לך על הטלפון, את יודעת זה ממש הרבה שעות... בפעם הראשונה בכלל לא הצלחנו להירדם. ישבנו כל הלילה פשוט ודיברנו, וצחקנו, והוא היה מביא לי כל מיני ממתקים וכל מיני שטויות כאלה שהוא היה קונה בקנטינה במיוחד... אז זה היה ממש-ממש כיף. זה רגע כזה שמחזיר אחורה".


"האמת שהייתה לו קצת התלבטות בהתחלה, עוד לפני שהגענו לשלב הזה, כי הוא אמר לי 'לא נראה לי שאני ארצה את זה, למה זה קצת מביך... וכולם יודעים לאיפה אני הולך... וזה לא נעים...' האמת שלי זה פחות הפריע כי... שוב, אמרתי לך, אני הייתי קצת יותר נראה לי לחוצה לילד. כי היינו גם לפני זה מנסים, אז את יודעת, זה לקח לנו איזה כמעט 4 שנים כאילו עד שנכנסתי.

אז פחות הפריע לי כי גם אני באה מבחוץ, אז חוץ מסוהרים אף אחד לא יודע מי אני ומה אני. אז זה פחות הפריע לי. אממ... לא יודעת וזה היה קצת מוזר. זה מרגיש כאילו אני באה לאיזה מלונית. זה כזה חדר... את יודעת, יש בו רק מיטה וטלוויזיה... מקלחת, שירותים... אממ... וזהו, דווקא זה לא נראה כזה בית סוהר.

זה היה משהו זר כזה, לא יודעת. זה מצד אחד זר, אבל מצד שני זה משהו שהוא מאוד מאוד שלי, אז פשוט... כאילו... דבר ראשון שהוא פתח את החדר... התחבקנו חיבוק חזק חזק חזק. אז ישבנו ואפילו ירדו לי דמעות... זה היה ממש-ממש מרגש. זה היה מוזר מאוד. לא יכולתי לעכל את זה. זה היה אחרי המון זמן. את יודעת, היה לנו ביקורים, אבל זה היה רק ביקורים שהם סגורים... אבל ככה ש... להיפגש  איתו בהתייחדות, זה שונה לגמרי".

השחרור

"נורא-נורא חיכיתי שהוא ישתחרר, וחשבתי שהכל יהיה טוב, ובאמת הקשר שלנו נורא נורא-נורא התחזק כשהוא היה בפנים. ואז כשהוא השתחרר, אז אני כאילו הייתי בפאזה הרגילה של כל  הדיבורים שהיו לנו עד אז, שנתחתן, ונורא-נורא חיכיתי לו, וגם חשבתי שכשהוא יצא אז כאילו... את יודעת, לא הכל יהיה רק עליי...אממ... וכשהוא השתחרר הוא פשוט היה מן בשוק כזה, הוא היה  אפאטי, הוא לא דיבר כל כך, הוא היה מרוחק, הוא לא יכל להחליט כלום.

אני ממש זוכרת שהיה קטע שנגיד הוא כל הזמן דיבר על זה שלא היה לו אוכל בכלא, והיה לו קשה עם האוכל, והאוכל, והאוכל, ואז כשהוא השתחרר אז לא ידענו אם הוא משתחרר או לא כי הוא השתחרר בשליש, זה היה כזה באותו יום אומרים לך. אז הוא פתאום בא איתי הביתה. ואז רציתי ללכת למכולת ולקנות לו אוכל, ולהכין לו, וכל מה שהוא דיבר, ושאלתי אותו מה הוא רוצה לאכול. והוא ממש נלחץ מזה, הוא לא יכל להתמודד עם השאלה הזאת.

הוא פשוט התנהג נורא מוזר, אני חושבת שהסיבה שזה היה לי כל כך קשה השחרור שלו ובכלל הרבה דברים שקרו, זה שלא ידעתי שום דבר על הנושא הזה, ונגיד כשהוא השתחרר והוא התנהג... מוזר, אז בכלל לא צפיתי את זה כי לא ידעתי שזה משהו שקורה, וזה כנראה כן משהו שקורה.

לא ידעתי מה לעשות אז התקשרתי לאיזה קרימינולוגית שראיתי הרצאה שלה באינטרנט. רציתי שהיא תגיד לי מה לעשות איתו. אבל היא לא הסכימה לדבר עליו, רק עליי. היא אמרה לי 'את מבינה שגם את עברת טראומה?' זה לא מה שעניין אותי באותו רגע".

>> רוצים לתמוך בהוצאת הספר לאור? עמוד ההדסטרט