בגיל 20 הכרתי את בעלי לעתיד. כמובן שאז הוא היה רק בחור מצודד, שחום ואקזוטי שלקח אותי לסרטים ולבתי קפה ולטיולים. הוא היה הראשון שלי בכל. הראשון שחיבק אותי, נשק לי, שמע על הילדות שלי, החולשות והפחדים שלי וגם נגע לי בציצי ונכנס איתי למיטה (לאו דווקא בסדר הזה). כן, התחלתי מאוחר. לא כי חלילה הייתה לי אג'נדה לשמור על עצמי לאחד וליחיד, אלא כי ככה יצא.
העברנו ביחד שנה. אני הכרתי את החריימה של יום שישי שלו והוא את הגפילטע פיש שלי וכל הירקות שבאים איתו. הכול היה קסום ונפלא ובוסרי וראשוני, כמו אהבה בת 20 מהשירים. אלא שכעבור שנה, האימפריה קרסה. משהו בלו"ז של שנינו נפל בין הכיסאות. סדרי עדיפויות לא מסונכרנים, "זה לא אתה, זה אני" – תקראו לזה איך שתרצו, אבל זה נגמר. הייתי מרוסקת. סמרטוט רצפה. חסר פרופורציות. עצב צרוב. נפלטתי מזוגיות שכל כך רציתי בה. היה זה טבח נפשי רחב היקפים.
דוסית, רק בלי כל עניין הדת
שנה וחצי לאחר הפרידה הכואבת, הוא התקשר. קפאתי במקומי. איבדתי כל תחושה ברגליים. על אף שלא דיברנו חודשים ארוכים, לא יכולתי לטעות בקולו של אהובי מפעם, אותו אחד שליבי כמה לו. זה שהייתי נכנסת למיטתו כפנתרת רחוב ועושה הכול כדי שיישאר, אפילו חובצת עבורו חמאה. אחרי שבירת קרח מאכזבת, פרצוף הפוקר והשנינות בשקל לא החזיקו מעמד זמן רב. גם העובדה שהוא ערג לי בסתר ולא יכול היה לשאת עוד יום אחד בלעדיי (כך אני לפחות מעדיפה להתייחס לזה) עזרו לגלגלי הרומן לנוע מחדש.
מהר מאוד חזרנו למקום הנינוח והמוכר. השלמנו את כל הרגעים הקטועים שפספסנו בזמן שחלף, החברים החדשים, השריטות המעודכנות. כעבור שלוש שנים, עברנו לגור ביחד. וכעבור שלוש נוספות, החלטנו להתחתן.
כך יוצא שאני מתחתנת עם הראשון והיחיד שלי. מה שהופך אותי לדוסית רק בלי כל עניין הדת, שמירת נידה ומקווה אחת לחודש. בזמן שחברותיי מדלגות מאחד לשני, לומדות להבין מה עושה להן טוב ומה לא, למה הן זקוקות ולמה ממש לא ומנהלות פנקסים (קטנים) של שמות הגברים הגדולים שעברו במיטתן – אני ממשיכה למחזר סיפורים על היחיד שלי.
יש משהו מביך, שלא לומר נדיר, בלהיות רק עם גבר אחד. מצד שני, מסיפורי חברות, אני מגלה שגם אין גאווה גדולה בלעשות 30 ויותר – אבל אם את נמצאת איפשהו באמצע, מתחת לעשר, אך מעל לחמש – את במקום טוב. במשך שנים סוגיית ה"יחיד שלי" לא הטרידה אותי במיוחד. גם לא העובדה שאני הכי קרובה לבתולה מבין חברותיי. וזה לא כי הכול מושלם עם קצפות ועננים. פשוט הייתי מאוהבת המון זמן. כשאדרנלין ההתאהבות פג ונותרה רק קפסולת אהבה וחברות, התפלקה ומתפלקת לי מדי פעם מחשבה איך זה היה להיות עם מישהו אחר. זר. מוחלט. לפעמים הוא גם יכול להיות מאוד מוכר, בראד פיט מוכר. ומה היה קורה אם, ואיך היה אם הוא לא היה כזה, ואם הייתה לו עבודה בחו"ל והיו קוראים לו רוברטו וכן הלאה.
יודעת רק אותו, אוהבת רק אותו
בפועל, היחיד שלי אוהב בית. אני אוהבת בית קפה. הוא אוהב ניקיון ביום שישי. אני אוהבת בלגן כל השבוע. הוא אוהב לגהץ. אני אוהבת לקמט. אני אפילו מעזה לומר שאי שם ביקום הגדול, יש גבר-כפפה שמתלבש לי על היד יותר חלק, כשם שיש אחת שתחליק לידו השחומה במהירות ובמידה המתאימה . תובנה מקסימה שאין לי הרבה מה לעשות איתה (בדומה לאיזה חיים נפלאים יכלו להיות לי לו היה לי קרסול דק, ישבן נטול צלוליט ומיליון דולר במשכורת החודשית).
אחרי שנים של התגמשות הדדית, התעלות עצמית והתפשרות האחד למען השני, אני לא באמת מעוניינת לפרק הכול למען הסיכון שאמצא מישהו אחר שיאהב בלגן כמוני. כי הרי מרפי כבר אמר את זה לפניי: דווקא אז אתגעגע לניקיון בשישי, לגיהוצים בשבת ולאווירה הביתית.
יש שייטענו שזאת החלטה שנובעת מפחד, אחרים יאמרו כוח ההרגל ויהיו שיגידו שאני לא באמת מכירה משהו אחר. ובכן, כולכם צודקים. אני באמת לא מכירה משהו אחר. אני יודעת רק אותו. אני אוהבת רק אותו, אבל גם רגילה רק אליו וזאת המציאות האישית שלי. עבורי יש משהו מאוד מרגיע ומנחם בלהכיר רק דבר אחד. זה לא מסבך או מבלבל אותי מדי, וכל עוד הדבר הזה שרק אותו אני מכירה עושה לי טוב וגורם לי לחייך, למה לי לחפש משהו אחר?
וכששאלתי את עצמי שאלות גדולות כמו האם זה האדם היחיד שייכנס איתי למיטה לנצח? האם זה הפרצוף שאני רוצה לראות גם בגיל 80? האם זה האיש שיחליף לי קטטר? יחזיק את ידי ויישב לצידי בספסל הציבורי? מצאתי את עצמי מחייכת. כן, זה בדיוק האדם שאני רוצה שם.