קודם כל, שרדתי. למרות התחזיות הסקפטיות לגבי החגים נשארתי בחיים וכן, אני מצפה לצל"ש בעניין. מעבר לזה, התחיל הסתיו ובתור חולת חורף גאה אין שמחה ומאושרת ממני. וכמובן, גולת הכותרת- טריליוני האנשים שטסו לחו"ל ולא חדלו לעדכן בפייסבוק על יעדיהם המרטיטים - תוך שימת דגש על עדכון שעתי לגבי מיקומם המדויק - בשילוב תמונות ממחישות אווירה ועוד קצת "וואו, איזה כיףףףףף פה, חג שמח לכל הנשארים בארץ", ובכן כל אלה, לא נעים לומר, חזרו לארץ.
שעת ערב מאוחרת. אני משועממת ומחפשת תעסוקה. לא בא לי לצאת, לא בא לי לדבר עם אף אחד. נמאס לי מהטלוויזיה (בינינו כמה פרקים של "שובר שורות" כבר אפשר לראות ברצף?!), ואני מחליטה לעשות מעשה ולקרוא ספר. ולא סתם ספר אלא ספר רומנטי. רגע לפני שאתם מרימים גבה ומצקצקים בביקורת על הרווקה שחיה בסרט ומנשנשת רומן רומנטי להנאתה - תקפצו לי. אני קוראת במקביל גם את האוטוביוגרפיה של מוהנדס קרמצ'נד גנדי או מהאטמה גנדי בשבילכם. מומלץ בחום, אגב.
בעוד אני קוראת את הסאגה הרומנטית לא יכולתי שלא לשים לב לכמה דברים חופפים בין הספר ובין מה שקרה השבוע לחברתי הטובה נעמה. הדברים כרגיל, קרו באמת, אחד לאחד.
עוד בערוץ הנשים:
>> מיני או מחשוף: מה גברים באמת אוהבים?
>> רוצה להפסיק לישון באלכסון: שתפו ותמצאו לי אהבה
>> אני אורטל ואני מהממת: נשים, תפסיקו להדוף מחמאות
סקוטלנד 1766:
ישראל 2014:
יום אחרי הוא התכתב איתה ושאל האם היא מגיעה ליום הולדת של אותם חברים משותפים. היא אמרה לו שכן והם סיכמנו שייפגשו שם. כל אותו הערב הוא ישב רחוק ממנה, אך לא הפסיק לשלוח מבטים משמעותיים ולומר בקול לכל המעוניין משפטים המגדירים אותה "כאישה שלו" בהקשרים שונים. היא חזרה לביתה מוחמאת, מאושרת, ועם תקווה בליבה. הוא גרם לה להרגיש שהוא רציני ושהוא לגמרי בעניין שלה. לזכותו ייאמר שהייתה גם שנה שלמה של היכרות והיא הרגישה שהיא יכולה לסמוך עליו. למחרת הוא שוב יצר עימה קשר והם סוף סוף קבעו דייט אמיתי, אחד על אחד. הערב עבר בנעימים, השיחה קלחה והוא גרם לה להרגשה טובה. בסופו של הערב, דקה לפני הפרידה, הוא אמר לה שהוא לא רוצה שתלך ומשך אותה לנשיקת פרידה. מפה לשם, הנשיקה הפכה לנשיקות, הנשיקות הפכו לגיפופים לוהטים שהובילו להמשך לוהט לא פחות ואיזו הפתעה- הם סיימו את הערב במיטה.
מאז הוא נעלם והיא לא שמעה ממנו דבר.
מה שמוביל אותי לתהייה הבאה: הייתכן שהגברים של המאה ה-18 די דומים לגברים של שנות האלפיים? מקריות? I do not think so
דבורי ויינר היא בעלת הבלוג ברבורים