קודם כל, שרדתי. למרות התחזיות הסקפטיות לגבי החגים נשארתי בחיים וכן, אני מצפה לצל"ש בעניין. מעבר לזה, התחיל הסתיו ובתור חולת חורף גאה אין שמחה ומאושרת ממני. וכמובן, גולת הכותרת-  טריליוני האנשים שטסו לחו"ל ולא חדלו לעדכן בפייסבוק על יעדיהם המרטיטים - תוך שימת דגש על עדכון שעתי לגבי מיקומם המדויק - בשילוב תמונות ממחישות אווירה ועוד קצת "וואו, איזה כיףףףףף פה, חג שמח לכל הנשארים בארץ", ובכן כל אלה, לא נעים לומר, חזרו לארץ.

 שעת ערב מאוחרת. אני משועממת ומחפשת תעסוקה. לא בא לי לצאת, לא בא לי לדבר עם אף אחד. נמאס לי מהטלוויזיה (בינינו כמה פרקים של "שובר שורות" כבר אפשר לראות ברצף?!), ואני מחליטה לעשות מעשה ולקרוא ספר. ולא סתם ספר אלא ספר רומנטי. רגע לפני שאתם מרימים גבה ומצקצקים בביקורת על הרווקה שחיה בסרט ומנשנשת רומן רומנטי להנאתה - תקפצו לי. אני קוראת במקביל גם את האוטוביוגרפיה של מוהנדס קרמצ'נד גנדי או מהאטמה גנדי בשבילכם. מומלץ בחום, אגב.

בעוד אני קוראת את הסאגה הרומנטית לא יכולתי שלא לשים לב לכמה דברים חופפים בין הספר ובין מה שקרה השבוע לחברתי הטובה נעמה. הדברים כרגיל, קרו באמת, אחד לאחד.

עוד בערוץ הנשים:
>> מיני או מחשוף: מה גברים באמת אוהבים?
>> רוצה להפסיק לישון באלכסון: שתפו ותמצאו לי אהבה
>> אני אורטל ואני מהממת: נשים, תפסיקו להדוף מחמאות

סקוטלנד 1766:

היא היתה אישה צעירה, יתומה, כמעט בת 18, יפה באופן מרהיב, יורשת צעירה העתידה לרשת משקל רב של זהב ביום הולדתה הקרוב על פי צוואתו של אביה. היא פגשה בו בנשף מפואר בזמן שהציגו אותו לפניה באופן רשמי. גבר מרשים ונאה עד מאוד, לבוש כאציל, בעל גינונים מלכותיים, חינוך איכותי ופה מפיק מרגליות. הם נפגשו פעמיים והיא התאהבה בו עד מעל לראש. הוא חיזר אחריה, אמר לה את הדברים הנכונים והבהיר לה שרגשותיו הדדיים ושהוא רוצה לשאתה לאישה. הוא סיפר לה על תכניותיו לגבי עתידם, על רצונו לקחת אותה ולבנות לה בית בארץ חדשה ולא מיושבת ושמה: אמריקה. היא כמובן אמרה לו איי דו כשכוכבים בעיניה ושמה את לבה וכספה בידיו. מאחר והם היו מאורסים, היא אפילו הרשתה לעצמה להתנהג בניגוד לקוד ההתנהגות המקובל בעולמם והגניבה לו נשיקה נועזת לחגיגת המעמד. בהמשך, בעזרתו של גבר סקוטי מסוקס ולוהט היא גילתה כי בעוד האציל הנבל שלה מבטיח לה חתונה וחיים משותפים – הוא מצדו התחתן שבוע לפני מסעם המדובר לאמריקה עם אישה מבוגרת וכעורה אך בעלת תואר דוכסות כשמטרתו היא אחת: לזכות בתואר האצולה של אשתו הרשמית ובמקביל לבזוז את הזהב של עלמתנו היפה ולהותירה ענייה ובודדה.

ישראל 2014:

האנק מודי
חלאות לא חסר, לא ב-1799 ולא ב-2014
היא הייתה אישה צעירה (סליחה אבל  37 זה ה-27 החדש!) יפה ומקסימה (ללא שום ירושה הנראית באופק לצערה). הם נפגשו שנה לפני, בארוחת ערב בבית של חברים משותפים. הוא היה החבר הטוב של המארח שדאג לספר לה ללא הפוגה כמה רציני ואיכותי הוא הבחור. מאז, הם התכתבו בפייסבוק. הוא העניק לה תשומת לב, שלח לה הודעות המברכות אותה בבוקר טוב, שבת שלום וחג שמח ובאופן כללי הביע בה ובחייה התעניינות רבה אך לא יזם פגישה. במהלך הקשר החברי הארוך שנוצר - היו להם שיחות רבות על מה היא מחפשת ועל מה הוא מחפש, כשהיא מקפידה להבהיר לו ללא הפסקה שהיא מחפשת קשר רציני בלבד. הוא מצדו הסביר לה שוב ושוב שאין לה מה לדאוג ושהם בדיוק באותו מצב. הזמן חלף ועבר ולפתע פתאום, לפני כשבוע, הבחור שלח לה הודעה בארבע בבוקר עם מסר נזעק ונרגש "שהוא חייב לראות אותה". היא הסבירה לו שהשעה מאוחרת ושאין סיכוי שזה יקרה והוא הרפה. למחרת היא קמה מעט מבולבלת, התייעצה עם חברו הטוב ושאלה לפשר ההודעה המוזרה. החבר הסביר לה שמאחר ומדובר בבחור ביישן ייתכן שהוא חזר מבילוי, היה מעט שיכור וסוף סוף אזר אומץ ליזום איתה. מיותר לציין שהיא שכנעה את עצמה שהוא צודק ושעליה לתת לו הזדמנות.

יום אחרי הוא התכתב איתה ושאל האם היא מגיעה ליום הולדת של אותם חברים משותפים. היא אמרה לו שכן והם סיכמנו שייפגשו שם. כל אותו הערב הוא ישב רחוק ממנה, אך לא הפסיק לשלוח מבטים משמעותיים ולומר בקול לכל המעוניין משפטים המגדירים אותה "כאישה שלו" בהקשרים שונים. היא חזרה לביתה מוחמאת, מאושרת, ועם תקווה בליבה. הוא גרם לה להרגיש שהוא רציני ושהוא לגמרי בעניין שלה. לזכותו ייאמר שהייתה גם שנה שלמה של היכרות והיא הרגישה שהיא יכולה לסמוך עליו. למחרת הוא שוב יצר עימה קשר והם סוף סוף קבעו דייט אמיתי, אחד על אחד. הערב עבר בנעימים, השיחה קלחה והוא גרם לה להרגשה טובה. בסופו של הערב, דקה לפני הפרידה, הוא אמר לה שהוא לא רוצה שתלך ומשך אותה לנשיקת פרידה. מפה לשם, הנשיקה הפכה לנשיקות, הנשיקות הפכו לגיפופים לוהטים שהובילו להמשך לוהט לא פחות ואיזו הפתעה- הם סיימו את הערב במיטה.  

מאז הוא נעלם והיא לא שמעה ממנו דבר.

מה שמוביל אותי לתהייה הבאה: הייתכן שהגברים של המאה ה-18 די דומים לגברים של שנות האלפיים? מקריות? I do not think so

דבורי ויינר היא בעלת הבלוג ברבורים

>> לכל הטורים של דבורי ויינר