אם היו שואלים את יעל אלעד, מתישהו בתחילת שנות האלפיים, איפה היא רואה את עצמה עוד 10 שנים, היא הייתה כנראה עונה הרבה מאוד דברים מלבד המקום שהיא נמצאת בו היום: אמא לתומר וצלמת הריון ותינוקות. אבל לחיים יש תוכניות אחרות, כנראה. אלעד (40) הייתה מנהלת פרסום מצליחה ועסוקה שנתיב חייה היה סלול: עבודה מסביב לשעון, ים אדרנלין ואינספור מטלות. אלא שאז, שני ניתוחים בעמוד השדרה, החליטו עבורה שהיא לא יכולה להמשיך בקצב החיים המסחרר והמבטיח שלה והיא נאלצה לחשב מחדש. ביום האחרון של 2012, חשבנו שזה סיפור טוב להתחיל איתו שנה חדשה שאומר דבר אחד: הכל אפשרי, וכל אחד יכול להמציא את עצמו מחדש. הסיפור של יעל אלעד.
"זה שאני נכה לא אומר שאני צריכה להפסיק לעבוד"
בבית של יעל, שהוא גם הסטודיו שלה, מפוזרים צעצועים, אביזרים, שמיכות ילדותיות וכל דבר רך, צבעוני ורעשן שקשור לגיל הרך. "זה מצחיק אותי שהבית שלי נראה ככה לאור העובדה שבכלל לא האמנתי שיהיו לי ילדים, הייתי כל כך עסוקה בקריירה שלי בענף הפרסום".
ואז, ב-2005, הקריירה שלה, כאמור, קיבלה תפנית. "עברתי שני ניתוחים בעמוד שדרה שהותירו אותי עם 100 אחוזי נכות. כתוצאה מכך נותרו כל מיני מגבלות שחייבו אותי לעבוד מהבית, בזמנים מאוד גמישים ומאוד קצרים. אני לא יכולה לעמוד הרבה, או לשבת לאורך זמן".
התנאים החדשים לא הותירו ברירה אלא לעזוב את עולם הפרסום. "כששומעים שאני נכה, בטוחים שאני לא יכולה לעשות כלום, אבל זה לא נכון. זה שאני נכה ממש לא אומר שאני צריכה להפסיק לעבוד. אז לקחתי הפסקה בת שנה כדי להבין מה אני רוצה לעשות. החלטתי לעשות קורס צילום מקצועי ב'סטודיו גברא', בשביל הכיף, מבלי לדעת מה אני רוצה לעשות עם זה".
במקביל, נכנסה אלעד להריון מתרומת זרע. זו הייתה תקופה של שינויים, והחלטתי שאני עושה מה שמרגיש לי נכון". יחד עם ההריון, נכנסה אלעד לעולם של צילומי הריון, באופן הכי טבעי שהיה. אבל בתור אחת עם ראייה פרסומית בעורקיה, זה לא הספיק לה. היא חיפשה את הדבר הנכון הבא
"נתקלתי בצילומי 'ניו בורן', כשהכוונה היא לצילומי תינוקות עד בני שבועיים. בחו"ל זה הולך מאוד טוב, אבל בארץ המגמה כמעט ולא קיימת. ראיתי תמונות שנגעו ללבי וריגשו אותי. כשתומר בני נולד, ציפיתי שהוא יהיה התינוק הראשון אותו אצלם אבל הוא נשאר בבית חולים שלושה שבועות וכך התפספסה לי ההזדמנות. בתחילה ניסיתי לצלם לבד, אבל אחרי חצי שנה הבנתי שאם אני רוצה להגיע לרמה המקצועית שיש בחו"ל, צריך ללמוד את זה בארצות הברית".
אז היא עשתה את מה שצריך לעשות: עלתה על טיסה, עברה השתלמות בנושא, חזרה לארץ והקימה סטודיו שמטרתו היא אחת: צילומי זאטוטים. "קניתי אקססוריז מיוחדים, ומאוד השקעתי בסטודיו. הנסיון הניהולי והעסקי שיש לי מהעבודה הקודמת, תרמו לי המון להקמת הסטודיו. זה עסק לכל דבר ואני חושבת שהשיווק והפרסום הם חלק גדול מזה".
איך הגיבה הסביבה?
"בהתחלה ממש לא הבינו אותי. אנשים היו סקפטיים, אמרו: 'מי ירצה להביא את התינוק שלו?', ו'למה להשקיע כל כך הרבה כסף בפרויקט שהסיכוי שלו להצליח הוא קלוש?'. לבסוף השמועה עברה מפה לאוזן, והורים החלו להגיע אליהם לצלם את ילדיהם הרכים שזה עתה נולדו".
"אני כל כך אוהבת לעבוד עם הילדים, יש בהם משהו כל כך ראשוני, טהור ואמיתי. אין על ההבעה השלווה של התינוק בזמן שהוא ישן. מה שאני עושה הוא למעשה 'פיסול' של הילד, ומעבירה אותו מתנוחה לתנוחה בלי שהוא מרגיש. בתקופה הזו הם ממש גמישים כי הם עדיין לא קולטים שהם מחוץ לרחם אז הם רגילים ל'תנוחת העובר' המכווצת".
בנוסף, אלעד החלה גם בצילומי "קייקסמאש", עוד להיט גדול בחו"ל. "כשחוגגים לתינוק בן שנה יום הולדת, נותנים לתינוק עוגת יום הולדת יפיפייה. לרוב זו הפעם הראשונה בה התינוק נחשף לטעמים מתוקים, ההורים אומרים פעם אחת נעשה הנאה עד הסוף. מהר מאוד התינוק מתחיל לשבור את העוגה, ללכלך ולדחוף ידיים לעוגה, מה שמייצר תמונות מהממות".
צילום הוא לא מקצוע לגמרי 'נוח'. איך את מסתדרת עם זה במצבך?
"בואי נאמר שלא ידעתי שזה יקשה עלי מבחינה פיזית כמו שזה מקשה, אבל אני עוברת את זה. יש הרבה ציוד להרים והזיז את הגב, אבל אין מה לעשות. זה מה שהחלטתי לעשות ואני מאמינה שזה הייעוד שלי, לפחות נכון לעכשיו. הרי אני כמעט כל חיי היייתי מכוונת מטרה להיות אשת קריירה, ואז הקלפים התערבבו וקרה מה שקרה, והנה אני כאן עכשיו".
הסטטוס 'אימא' והקריירה החדשה התחילו בד בבד, זה היה קשה?
"אלה שתי התחלות תובעניות שנרקמו זו בזו. זה היה בכלל לא פשוט, אבל אז זה הופך לשגרה וזה יותר פשוט. אני שמה את הילד בגן והולכת לעבוד בבית כל יום, היציאה מהשגרה היא הבעיה: אם תומר חולה והוא צריך להשאר בבית זו בעיה. אני לא יכולה לבטל עם לקוחות או לדחות אותם, בצילומי 'ניו בורן' כל יום הוא קריטי. אמא שלי עוזרת לי המון, ונתנת לי את התמיכה כשאני צריכה אותה".
"האמת היא שאני לא מוצאת זמן לחיפושים. בין העסק לבין הילד אין לי זמן. אם יום אחד מישהו ידפוק לי בדלת והוא יהיה מתאים, אני לא אסרב. אבל לאחרונה דברים השתנו. אם עד לפני חודש ניסיתי לדחות יציאות עם חברים, כי הייתי סובלת ומרגישה שאני מבזבזת זמן עבודה או שינה, עכשיו אני מרגישה שמותר לי ומגיע לי. אולי בגלל שהילד שלי גדל, אחרי שנתיים אינטנסיביות, אני באמת מרשה לעצמי לצאת ולהנות. אולי עם זה גם תגיע האהבה".