לפני כמה שבועות הגעתי לפגישה במשרד כלשהו. זאת הייתה שעת צהריים מוקדמת, בחוץ התנהל לו יום חמים מהסוג שמגיח באמצע שבוע של גשמים ומזעזע את כל אמות המלתחה. שמש חזקה בערה בשמיים, ובתוך המשרד הדליקו מזגן. על חימום.
מבט קצר מסביב הבהיר את העניין. בעמדות העבודה ישבו חמש בנות, כל אחת בשולחנה, ראשה במסך המחשב. בזמן שהמתנתי לפגישה הייתה לי הזדמנות להסתכל מסביב ולספוג את האווירה.
הדבר הראשון ששמתי לב אליו היה השקט. אף אחת מהבנות לא שמעה מוזיקה או הקשיבה לרדיו. כולן היו שקטות ויעילות, באוויר הייתה תחושה כאילו לאף אחת אסור להיראות כאילו היא נהנית מדי, או חס וחלילה זקוקה לאיזה רעש רקע כדי להעביר את שעות העבודה האינטנסיביות בצורה נעימה.
בשלב כלשהו התחילה שיחה על ארוחת צהריים ("מה נזמין?", "אני הבאתי סלט"), ואל החדר שבו ישבו הבנות נכנסה הבוסית בצעד קליל, סידרה את הצעיף על כתפיה והצטרפה כאילו בטבעיות אל שיחת המה-נזמין-לצהריים. באחת, האווירה הפכה למתוחה.
"בואו נזמין פיצה!", היא הציעה בצהלה, ואני קלטתי לפחות שלושה חיוכים מנומסים ושיתוף פעולה מאולץ אחד. כמה שניות אחר כך כבר נכנסתי לפגישה שלי, ולכן לא אוכל לדווח לכם אם הפיצה ניצחה, או שמא הסתפקו בסלט מהבית, ואיזו השפעה הייתה לבוסית על תפריט ארוחת הצהריים הסופי. אבל האווירה המתוחה של המשרד ההוא הייתה הדבר הראשון שנזכרתי בו כשהטור הזה עלה על הפרק.
ביץ' לפי כל חוקי הספר
הבוסים הכי טובים שהיו לי היו גברים. איך מגדירים בוס טוב? קודם כל זה אדם שמתייחס אלייך בכבוד על אף שהוא בעמדה גבוהה משלך (ורצוי: דווקא בגלל שהוא בדרגה גבוהה משלך), מישהו שקולט פוטנציאל ומאפשר לך להוכיח את עצמך ולצמוח, מעריך את הישגייך וגם דואג לפרגן לך עליהם ולעודד אותך לעוד, ובאופן כללי אדם שהופך את האווירה במשרד ואת העבודה למשהו יצירתי, ולא לשדה קרב תחרותי מהסוג שמתיש כל עובד ומבזבז את האנרגיות של כולם על מאבקי כוח מיותרים.
שלושה בוסים גברים שהיו לי בעברי, בתקופות שונות, ענו על כל הדרישות האלה. הראשון שבהם היה המפקד שלי בצבא, שניים בשוק העבודה הרגיל, ושלושתם היו בוסים אידיאליים – תומכים, מפרגנים ומעודדים. היו לי גם בוסיות נשים, ומלבד אחת מהן, אני לא יכולה לתת לאף אחת קרדיט על פרגון, על הגינות גדולה או על הצבת אידיאל נשי מקצועי מול עיניי. נהפוך הוא, האחרונה שבהן הייתה ביץ' לפי כל חוקי הספר "איך להיות בוסית ביצ'ית מהסוג הגרוע ביותר, כולל הרוח והצפצופים".
אני מתנצלת מראש, אני עומדת לעצבן אתכם. יכול להיות שהרבה מכם כן פגשו בוסיות נשים שהיו מפרגנות מאוד, אבל הן יוצאות דופן. למרות הנטייה לחשוב שבוסים גברים (בישראל במיוחד) הם שוביניסטים, לוחמניים ומפרי זכויות, עדיין תמצאו כאן נשים שמפטרות נשים בהריון, שלא שוכרות נשים משיקולים של מראה חיצוני, שלא מקדמות נשים כדי שלא תהיה להן "תחרות מהבית", ועוד כל מיני דוגמאות בסגנון.
"היא לא מדברת איתי בכלל"
זאת לא קלישאה, זה קיים, והחדשות הטובות הן שנשים בוסיות מהסוג הזה קיימות בכל מקום – זאת לא צרה אקסקלוסיבית לשוק הישראלי. שיטוט ברשת הפגיש אותי עם שורות ארוכות של סיפורים על נשים בוסיות נקמניות, אגרסיביות, קטנוניות עד אימה ומתנכלות.
"היא מדברת עליי בצורה חיובית, אבל היא לא ממש מדברת אליי", מספרת אחת הבנות שהגיבה לְכתבה שקראתי, ומסבירה שהבוסית שלה היא דווקא בוסית טובה, כלומר, היא לא מתנכלת לה ולא שמה לה רגל, אבל היא לא מחליפה איתה מילה כמעט. עם הגברים שעובדים תחתיה הבוסית מדברת בטלפון ופנים אל פנים, אבל הקשר בינה לבין אותה עובדת מתקיים אך ורק דרך מיילים, ומעבר לזה אין בו שום הדדיות.
מגיבה אחרת העידה שהיה לה בוס גבר שלא נתן לנשים שעבדו תחתיו לעבוד שעות נוספות ועודד אותן לצאת הביתה בזמן למשפחות שלהן, וכשעובדת נכנסה להריון, נהג להקל על עומס העבודה שלה. "הבוסית הנוכחית שלי, לעומת זאת, כנראה נלחמת פי שתיים על מעמדה כאישה בדרגה גבוהה, ולא נשאר לה יותר מדי זמן לגלות כלפינו סימפטיה", היא מנחשת.
מגיבות רבות העידו שהבוסיות מתנכלות להן, שהן תחרותיות עד אימה, נקמניות כלפי עובדות בצורה שלא היו מעיזות להתנהג כלפי עובדים – כמעט כל הטקסטים נתנו תחושה של אוירה מאיימת ומאוימת, וכל זה עוד לפני שהגבר הראשון חצה את החדר. האוויר נהיה קצת דחוס. ואז קלטתי משהו.
יכול להיות שאנחנו לא פחות גרועות?
פתאום קלטתי שאנחנו לא פחות שיפוטיות כלפי הבוסיות שלנו. אנחנו מאשימות אותן לא אחת שהן קשוחות מדי, לא מפרגנות, לא מטפחות, ונקמניות כאחרונת הבחורות שגנבנו להן את החבר רק כדי לזרוק אותו לעזאזל שבועיים אחר כך. אנחנו מתייחסות לבוסיות שלנו בדיוק באותה צורה. בכל שיטוטיי ברשת לא מצאתי ולו דיון אחד שבו התנהל נחיל ארוך של קיטורי גברים בנוסח "הבוס שלי לא מפרגן לי! הוא נקמני, אני חושב שהמראה החיצוני שלי מאיים עליו, אני לא יודע מה לעשות!".
יכול להיות שהאשמה בנו? אולי אנחנו מצפות מהן להיות כאלו, אולי אנחנו מתעסקות יותר מדי ב"איך היא מתייחסת אליי" במקום להתרכז בתפקיד שלנו? אולי אנחנו שופטות את הבוסיות לפי פרמטרים שלא היינו שופטות לפיהם את הבוסים הגברים שלנו? אולי.
ובכל זאת, הבוסים הכי טובים שהיו לי, היו גברים. זה בלתי פמיניסטי להגיד את זה, זה לא פולטיקלי קורקט, זה לא חוגג את יום האישה, אבל זאת עובדה.