באחד הפרקים האחרונים של "חטופים", מגיע המתח בין טליה (יעל אבקסיס) ונורית (מילי אביטל) לשיאו. "את יודעת בדיוק כמוני שלא רק הם היו בשבי, גם אנחנו. אני ישבתי 17 שנה בשבי, בדיוק כמוהו. אבל את קמת ועזבת. השארת אותי שם לבד", מאשימה טליה את נורית, ומבטאת במילים את הקונצנזוס הנשי במדינה שלנו, שלא השתנה מאוד ב-62 השנים האחרונות: גברים הולכים למלחמה, נשים נשארות לשמור על הבית. זה תפקידן, ואוי להן אם ינסו למרוד בו. "לחיות זאת לא זכות שיש לנו", אומרת טליה, השורדת. "אנחנו צריכות לחכות, להילחם. לא להיכנע". המשמעות של הדרישה הזאת היא לא רק מילולית, להישאר פיזית בבית ולשמור על הילדים או על ההורים המבוגרים שנשארו מאחור, אלא גם לשמור על ממלכתיות, על אבל תמידי, על ארשת פנים דואבת. הן מוכרחות להפסיק לחיות כדי שכולנו נוכל להמשיך, כי כל עוד יש מי שמתחזק את הכאב הלאומי, אז למוות (או לשבי, או ליתמות ולשכול) יש משמעות.
את לא יכולה להמשיך עם החיים שלך
גם היום, 90 שנה אחרי ה"טוב למות בעד ארצנו" של טרומפלדור, הקונצנזוס הזה עדיין כאן. גם בלי להיכנס לשאלות פוליטיות על מלחמות אין ברירה, לא ניתן להתעלם מכך שערך המוות כאן לעיתים קדוש מערך החיים. קחו למשל דמויות לאומיות של נשים שעשו בדיוק את מה שכולנו מצפים מהן לעשות: תמי ארד, רונה רמון, לאה רבין ואפילו קרנית גולדווסר - כולן הפכו בן לילה מנשים אמיתיות, עם חלומות ושאיפות, לסמלים לאומיים חסרי עבר ועתיד, שכל תכליתם הקיומית הוא לשמש אנדרטה לנופלים. פעם-פעמיים בשנה, ביום הזיכרון או כשעיתון גדול מחליט לשים אותן על שערו, אנחנו מתאחדים עם הכאב הזה לרגע, מנידים בראשנו בהבנה וחמלה וממשיכים בחיינו.
מנגד, קמה דמות אחרת – דמות המורדת, שב"חטופים" מיוצגת על ידי נורית. לא לחינם אומרים עליה שהיא "בוגדת במדינה שלמה". על איזו בגידה מדובר? בסדרה, הכוונה היא לכך שבמקום לחכות 17 שנה לארוסה השבוי שיחזור, חי או מת, נורית המשיכה בחייה ובחרה להינשא לאחיו ולהביא עימו ילד לעולם. הפשע החמור הזה גורר אחריו עונשים חברתיים כמו הצמדת אות קלון וסלידה ציבורית שחווים היא ובני משפחתה. גרוע מזה, היא נאלצת להתמודד עם האכזבה שמפנים אליה שותפיה לצרה – טליה, שמשחקת את תפקיד הגיבורה הלאומית כל השנים, ואפילו אביו של אורי, שמפנה לה ולבנו השני יקי כתף קרה, וכל זאת למה? בגלל החלומות.
תראו לדוגמא את עמית פרקש, אחותו של תום פרקש, שהתפרסמה דווקא בנסיבות הטראגיות של מות אחיה הטייס. אחרי ש"מיליון כוכבים", השיר שכתב יפתי לאחיה הפך ללהיט ימי זיכרון גלגל"צי, כולם ציפו שעמית הצעירה תמצא את מקומה בהיכל התהילה של הזיכרון הלאומי. אבל לפרקש היו חלומות אחרים. אולי העובדה שמדובר ב"אחות של" ולא באלמנה שיחק כאן לטובתה, והיא, למזלה, הצליחה לצאת מהקונטקסט של אבל ושכול ופרצה ככוכבת ילדים ב"הייסקול מיוזיקל" ו"חצויה". אבל האם קריירת התקשורת של קרנית גולדווסר, למשל, תתקבל באותה ההבנה? רק ימים יגידו.
במקרה של נורית, החלום היה שונה, פשוט יותר. "גם אני רציתי ילדים!" היא מתריסה בתגובה לטליה. "מה רציתם ממני כולכם, שאני אשאר הרווקה של המדינה? להקריב את החיים שלי רק כדי שכולכם תרגישו טוב עם עצמכם? זה מה שהיה עושה לכם נחת?" התשובה היא, כמובן, כן.
לטליה יש תזכורת יומיומית לחיים שעליהם ויתרה – הבת שלה, דנה, שגם היא, כמו נורית, מורדת בקריטריונים המחמירים החלים על משפחת שכול שנמצאת בעין הציבור. דנה לוקחת את המרד רחוק יותר מנורית. היא בורחת מהבית, שוכבת עם זרים ועושה סמים, הכל כדי להרגיש כמו נערה נורמלית ולא כמו סמל לאומי. הזעם של טליה עליה לא נובע רק מדאגה אימהית ואכזבה, אלא גם מקנאה – דנה חיה את החיים בלי להתחשב בהשלכות ובמה שיגידו עליה כולם, בלי לשלם את המחיר הכבד ששילמה אימה במשך שנים, ובנוסף לכל, היא גם בזה לה.
גם אנחנו צריכות לזכור
ב"חטופים", כמו בחיים, אין שחור ולבן. שתי הנשים שילמו מחיר כבד על הבחירות שלהן – נורית בנידוי חברתי, ואילו טליה בשני עשורים כמעט של סגפנות ומלחמה יומיומית. בעימות ביניהן, טליה מודה שחלק מהכעס שהיא חשה כלפי נורית מקורו בקנאה פשוטה: "אולי את זאת שחזקה, ולא אני. מה בסך הכל עשיתי? חיכיתי?", היא מהרהרת. "את העזת לחיות את החיים. לא הסכמת שיסגרו אותך במסגרת שכולם רצו שתהיי בה". היא בעצם מכירה בכך שההחלטה להישאר בבית ולשחק את האלמנה האצילית הייתה הבחירה הקלה מבין השתיים.
עדיין נותרו בינינו כמה בנות מזל, שלא נאלצות להתמודד באופן יומיומי עם שכול ואובדן. לנו ניתנה הפריווילגיה לעצור רק יום אחד בשנה ולחשוב על אותן נשים שחייהן וחלומותיהן הופסקו בלי שיוכלו לומר מילה בעניין. אבל צריך לזכור שהן קיימות וחיות בינינו גם ב-364 הימים האחרים; לזכור שגם הן חיות בשבי, בכלא שאנחנו יצרנו, ושעליו אנחנו שומרים יום וליל; לזכור שהן לא חייבות לשמש לנו מודל להזדהות, בדיוק כמו שאנחנו לא מחויבות להזדהות איתן בכל רגע, וטוב שכך; לזכור שרק ההבנה שלאבל יש יותר מצורה אחת, תוכל לשחרר אותן לחופשי.