חיילת (צילום: jupiter images)
אנחנו מצדיעות לכל מי שעושה אותנו יפות|צילום: jupiter images

 ישראל היא מעבדה מפותחת ומשוכללת של המצאות גאוניות. אנחנו הכרנו לעולם את הבמבה, את הטאקי ואת העוזי, והעולם קיבל אותם בזרועות פתוחות. ולא רק, יש גם לא מעט המצאות שהפכו את החיים של נשים בארץ ובעולם להרבה יותר יפים, והביאו לנו לא מעט ריספקט לאומי. כמו סופט אנד איזי, למשל, מכשיר להסרת שיער ביתי שהציל נשים שעירות רבות משעווה וסכין גילוח, או עגבניות שרי, שהפכו לנשנוש הנשי האולטימטיבי. אז בחרנו שמונה דברים ארצישראליים שהפכו את היומיום שלנו להרבה יותר עשיר ומפואר. ואם נוסיף לזה את ההצלחה הבינלאומית של כולם, הרי שביום עצמאות זה, אין גאות ומאושרות מאיתנו. אנחנו מתכבדות להציג לכן, בנות ישראל, רשימה שמתייחסת באותה רצינות לעגבניות שרי כשם שהיא מתייחסת ליאיר לוטן. מה גם שאפשר בכיף לשלב בין השניים.

אין תמונה
המציל נפשה של בחורה אחת, כאילו הציל פיגורה ומלואה. שניצל טבעול

בשם הטופו: טבעול
תדמייני את עצמך חוזרת הביתה מורעבת מעוד יום עבודה מרתק שבמסגרתו טחנת בלי הכרה מרוב שהיה מרתק. תדמייני איך את אומרת לעצמך שתאכלי משהו קליל כזה, ואיך לא תשאבי את כל מה שלא דבוק אל המדפים של המקרר. תדמייני את עצמך פותחת את המקרר. אין שום דבר על המדפים. נו, מזל שהפריזר שלך עמוס בשניצלים טבעול, חטיפוני ברוקולי, המבורגר לייט טבעול, ארוחות במחבת טבעול, חזה עוף בצ'ילי מתוק טבעול, ובמנת הבנות האולטימטיבית – כל דבר שהוא עם נגיעות גבינה. כן, גם בחורה שמגדירה את עצמה כפמיניסטית שלא מאמינה בהבדלים בין גברים ונשים, מוכרחה להודות שיש דבר כזה אוכל נשי. יכול להיות שאת מכירה בחורים שמעדיפים להזמין סלט עלים וטוסטוני גבינת עיזים במסעדה ואוספים קוטג' 3 אחוז בסופר. אנחנו לא. כמו שאנחנו לא מכירות בחורים שניזונים מאחת ההמצאות הישראליות שנשים בארץ ללא ספק צריכות לבנות להן מקדש קטן ולסגוד להן: טבעול. מפעל, כבר לא כזה קטן, בקיבוץ לוחמי הגטאות שהחליט לפני הרבה שנים שמה שחסר לנו בפריזר זה ארוחה, שהיא גם נשנוש וגם הפתעה - עם שמות חמודים כאלה כמו שניצלונים או חטיפונים. מאז הרבה חטיפונים עברו לנו בבטן, וטבעול לא מפסיקה לעשות חיל בחו"ל, להמציא לנו את הגלגל מחדש ולהציל עשרות אלפי פרות ותרנגולות ברחבי העולם.

בשם העור: מוצרי ים המלח
פייר, יש הרבה יותר מדי חברות שגוזרות קופון על משאב הטבע המרהיב והעוד מעט לשעבר שלנו מכדי שנדע להבחין ביניהן. מינרל קר, פרימייר, DSM, וכמובן – AHAVA, שבהחלט ניכסה לעצמה נישה נאה מעבר לאוקיינוס. אנחנו גם לא לגמרי מאמינות שהסגולות התרפויטיות של המינרלים שחיים בשפע בים המוות באמת יכולים לעשות לנו משהו פנומנלי לעור, משהו שאיזה קרם-על של לנקום או אסתי לאודר לא יכול. מצד שני, למה לא ליהנות מגאוות חינם? אם הגויים פשוט חולים על זה, אז מי אנחנו שלא נשתכשך בתהילה שלנו מעבר לים? אנחנו אפילו לא צריכות להאמין במוצר. מספיק שאלפי קנייניות בחו"ל מתלהבות מהשיק האותנטי, ומאות חולי פסוריאזיס (וסתם כאלה שחושבות שבוץ זה טוב לצלוליטיס) הופכים לגוש חום-אפור ומתקשה. כי אין דבר ישראלי יותר מאשר ללכלך על הבית, אבל להתגאות בו בחוץ.
ואם להיות כנות, אז הסיבה היחידה שאנחנו לא משתמשות במוצרים האלה באופן קבוע זה לא כי הם לא איכותיים, אלא כי הם מפה, ואילו אנחנו מעדיפות דברים משם. כי בתכלס, את רוב המוצרים של AHAVA שדגמנו אהבנו מאוד (כמו גם יתר העולם), ואם הם יצליחו לעשות לנו עור כמו של קריסטין דייוויס, אתם בהחלט עלולים למצוא אותנו מחייכות מאוזן לאוזן בתוך מסכת בוץ קשיחה, בצנעת ביתינו, כמובן, אף אחד לא צריך לדעת מזה.

אין תמונה
כריסטין דייוויס מנהלת סיפור אהבה עם ים המלח של ישראל


בשם הרגליים: אפיליידי
שנים של חתכים מסכיני גילוח, זיפים שצומחים תוך יממה או מריטות בגוש סוכר דביק או שעווה קשיחה - זה מה שנשים נאלצו לעבור עד שהמכשיר הביתי הראשון להסרת שיער יצא לשוק. ואז בא המוח היהודי הצברי ועלה על חתיכת רעיון: בואו נמנע מבנות ישראל הענוגות לצעוק בכאב אצל המורטת של השכונה, בואו נפתח להן מכשיר שיתפוס את השערות מהשורש ויתלוש אותן בעוצמה עד שכל בחורה ובחורה תבקש את נפשה למות בביתה שלה. בואו נקרא לו "סופט אנד איזי".
הרעיון היה מקסים, הביצוע קצת פחות. איזה סופט ואיזה איזי? המוצר, שפותח על ידי יאיר דר ושמעון יהב ב-1986, פעל באמצעות קפיץ סלילי אשר נמתח והתכווץ תוך כדי סיבוב. מי ש"זכתה" להתנסות תעיד שהיא מעדיפה ברזילאי קומפלט. אבל עם רעיון טוב לא מתווכחים - המוצר זכה להצלחה מסחררת ושמו הוחלף לאפיליידי. עם השנים הסליל הפולשני והתולשני עוצב והותאם מחדש לגוף האישה ולרף הכאב שלנו, וכיום הוא נמכר ברחבי העולם. הרגליים נותרות חלקות למשך ארבעה שבועות והלב מתמלא בגאווה פטריוטית בכל פעם מחדש. על זה שנשים כבר לא צריכות ללכת למישהי זרה שתתעלל בהן - הן יכולות להתעלל בעצמן. על זה שאין יותר חתכים על הרגליים - רק אדמומיות מגרדת על כל השטח הפנים. על זה שהצלחנו להפוך משהו שנראה כמו כלי עינויים מהאינקוויזיציה למוצר חובה בכל בית. על זה שישראלים - וגם ישראליות, שמכורים לכאב ולסבל, לא צריכים בכלל לצאת מהבית בשביל לקבל את הפיקס שלהם. ותראו לנו גויים שיכולים לעשות כזה דבר. 

עגבניות שרי (צילום: Aradan, Istock)
החטיף הבריא בשעת צפייה בטלוויזיה. עגבניות שרי תוצרת הארץ|צילום: Aradan, Istock

בשם הבריאות: עגבניות שרי
מה זה קטן, עגול ואדום? לא כדורית דם אדומה, אבל בחלט משהו שעושה אותנו קצת יותר בריאות. שלא לומר קלות. אנחנו מדברות על עגבניות שרי, המצאה ישראלית וגאווה מקומית עוד מאז שנות התשעים. אומרים שהגודל קובע? ובכן, פרופסור נחום קידר ופרופסור חיים רבינוביץ' מהפקולטה לחקלאות של האוניברסיטה העברית ברחובות הוכיחו שהם מאמינים מספיק בגבריות שלהם כאשר יצרו את העגבנייה המוקטנת – הכלאה של מספר זני עגבנייה שונים עם עגבניות בר קטנות. טעמן מתוק, צורתן סימטרית והן החטיף הכי בריא בשוק. שמן הראשון היה "עגבניות טלוויזיה" שכן נחשבו כמטעם תזונתי לאכול מול הטלוויזיה ולימים, הוחלף השם לעגבניות שרי, בשל צורתן הדומה לדובדבן. וגם כי זה ככל הנראה הרבה יותר קליט. מכל מקום, עגבניות שרי עבור נשים הן מתת אל. במקום לחטוף במבה (עוד המצאה ישראלית, חסרת תקדים ומשמינה), ערימת ופלים או פיתה עם חומוס-צ'יפס-סלט, אנחנו יכולות לספר לעצמנו שאנחנו מתענגות על נשנוש בריא שמעלה רוז' בלחיינו, ממלא את קיבתנו באושר אך לא מעמיס אותה בשומן. אז מה אם רגע אחרי שחתכת כמה עגבניות שרי שהשפריצו לך על כל החולצה את מתעצבנת ויוצאת למסע נקם במקרר? 

נטלי פוטרמן בשמלות של אלבר אלבז ללנווין (צילום: Sean Gallup, GettyImages IL)
נטלי פוטרמן במחווה של צבעי הקשת לאלבר אלבז. מעריצה צמודה|צילום: Sean Gallup, GettyImages IL


בשם הסטייל: אלבר אלבז
אופנה ולא סתם אופנה, אלא הוט קוטור, תמיד מרחיבה את הלב הישראלי. כי לצד כל הקסטרות והרנוארים, אין דבר שחסר יותר במדינה שלנו כמו סטייל, אפילו כזה שאנחנו לא יכולות לממן. גם להתסכל זה חשוב. אלבר אלבז הוא חולוני לשעבר שהצליח להגשים את החלום שלנו. אחרי שסיים לימודי עיצוב אופנה בשנקר שברמת גן, החליט שיותר מתאים לו ניו יורק. זה לא שיש משהו רע ברמת גן, טוב האמת אולי רק קצת. מכל מקום, אחרי שעבד אצל מעצב האופנה ג'פרי בין, עבר לגי לרוש, איב סאן לורן, קריזיה, עד שהפך לשם דבר בעצמו והמעצב הראשי לבית האופנה לנווין. ולא סתם ראשי- אלבז עשה ללנווין מה שמארק ג'ייקובס עשה ללואי ויטון - הפיח בו רוח רעננה ומלאת שיק. בין הנשים שהלביש: ניקול קידמן, קייט מוס, נטלי פורטמן וסופיה קופולה וב-2007 נבחר לאחד מ-100 האנשים המשפיעים על פי מגזין טיים. האם יש משהו יותר מעורר כבוד מאיש שהגיע מחולון להידוק המחוך של ניקול קידמן? כן, כולנו מכירות אנשים שנסעו לחו"ל להצליח שם. לרוב זה נגמר בדוכן מכירות של מוצרי ים המלח או שירות לימוזינות. אלבז, שד מוכשר, נתן לנו את האפשרות הדי נדירה (בכל מה שקשור למעצבי אופנה), ללכת בעולם ולהגיד "הוא משלנו". אז מה אם הוא לא משתין עלינו ולעולם לא נוכל להרשות לעצמנו לרכוש את יצירותיו? 

כסאות אדומים בסניף ארומה בניו יורק (צילום: צ'לסי)
הפוך קטן בתפוח הגדול. תודה לך ארומה|צילום: צ'לסי


בשם הקפאין: ארומה
אחרי השופינג, נשים אוהבות לשבת על קפה. זהו חלק מהגנטיקה המגדרית שלנו. נולדנו עם רחם שנועד להביא ילדים לעולם ועם פה שנועד לדבר וללגום כוס קפה מהביל. אנחנו יכולות לעשות את זה במשך שעות על גבי שעות. דבר לא יעצור אותנו, מלבד אולי שירות מחורבן ומחירים מופקעים. אבל לא זאת הסיבה שרשת ארומה תורמת למין הנשי. למעשה אנחנו די מתעבות את הרשת הישראלית ונשתדל לא להיתפס בה אלא אם כן תרד פצצה על הארץ ותחריב את כל בתי הקפה הקיימים.
אבל אז הגיעה ההצלחה בחו"ל, ואיתה רגשות חדשים ומעורבים. מה, אנחנו נלכלך על משהו שיצא מאצלנו, ועוד כזה שנמצא בסוהו המגניבה שמנהטן? ויותר מזה - ניסית פעם למצוא קפה נורמלי בניו יורק? אם את לא פושטת את רגלך על לאטה מחריד של סטארבקס, את נאלצת לשתות את הקפה האמריקאי הדלוח שיש בכל דיינר ודלי בפינת רחוב. פייר, עדיף קפה נמס עלית. אבל מעבר למחירים נוחים, ושיק ארצישראלי, ארומה בעיקר נתנה לניו יורק קפה איכותי (יחסית). וזה משהו שבהחלט מעורר אצלנו גאווה. כי לרוב האמריקאים הם אלה שנותנים לנו דברים - כסף, טילים, פרוטקשן. סוף סוף אנחנו יכולות להישיר מבט ולומר - אנחנו הענקנו למעצמה הכמעט גדול בעולם את מה שהיא הכי צריכה: הזכות למנה הגונה של קפאין עם חלב מוקצף היטב. 

אין תמונה
תכלס, כי את באמת הכי יפה כשנוח לך. נעלי טבע נאות

בשם הנוחות: טבע נאות
הכל התחיל ב-1942. אז, יש להניח, חשבו פרקטיקה. רצו לייבש את הביצות, להקים מדינה, להגן על האדמה, להביא את כל היהודים לארץ ישראל, להילחם באויבים. סטילטו עדין עם קריצה אופנתית היה הדבר האחרון שבנות ישראל היו צריכות ליד מכנסי הזלמן. עם זאת, היה צריך לכסות איכשהו את כפות הרגליים העובדות. כך יצא שחברי קיבוץ נאות-מרדכי הקימו את נעלי טבע - נעל שמיוצרת עם מדרך אנטומי שהופך אותה לגמישה, רכה, ונוחה לאללה, אם את צריכה לעבוד שעות בשדה.
עם השנים, הצליחו נעלי טבע לחצות גבולות תחת השם NAOT ולהפוך להרבה יותר נאות. כי גם אם רפידה אורתופדית היא לא כוס הסטייל שלך, את חייבת להודות שיש כמה דגמים נאים ושגם לך היה פעם זוג כזה (ואם לא כזה, אז בטח חטאת בבירקנשטוק שנראות כמו נעלי טבע). וחוץ מזה – אמא שלנו תמיד אמרה שנעליים קונים בחוכמה, או לא קונים בכלל. ובזכות הנעליים האלה, אנחנו עומדות זקוף, עם ראש מורם וגאה. אז נכון שהן לא זולות במיוחד, גם לא במחירי סוף עונה, אבל תמיד נזכור משפט נוסף שאמא אמרה: "נעליים קונים ביוקר או לא קונים בכלל". אז הנה, אמא – יש עלייך 400 שקל לכפכף?

אין תמונה
עיניים כחולות קטנות, חיוך ממזרי ומבט מסתורי. הישראלי החם של הוליווד ושל אשדוד גם יחד. לוטן


בשם החרמנות: יאיר לוטן
אומרים שיאיר לוטן הוא הישראלי החם בהוליווד. אנחנו אומרות שהוא גם הישראלי החם בתל אביב ובאשדוד ובחיפה והקריות. זה נכון שיש יפים, גבריים ומסוקסים ממנו, אבל מה שבכל זאת עושה לנו את זה כל כך אצל יאיר, סליחה, אצל ג'ונה לוטן, הוא המבט המסתורי והאטיטיוד שכאילו אומר: אני בסך הכול רוצה לשחק. ובמקרה נפלתי על סדרות כמו "24", "CSI" ו"דור מזויין" שבהן אני מרוויח אלפים. זה לא אשמתי שאני עד כדי כך טוב. האמת? צודק.
לוטן נולד בגבעה הצרפתית ונדד כל חייו בין ירושלים לניו יורק. אחרי שהשתתף בכמה תפקידים בארץ ("כסף קטלני", מנחה ב"זאפ לראשון" למען השם!), החליט ללמוד תואר שני במשחק בלונדון ומפה לשם, הגיע עד לידיו של ג'ק באואר. בין ביקורי הבזק שלו בארץ לחיים בגבעות הוליווד, לוטן מקפיד לשמר היטב את הלוק הדיסקרטי, זה שחרד כל כך לפרטיות שלו, הקשה להשגה מהסוג המסוקס ביותר: גם יפה, גם אינטליגנטי וגם שומר את כל הקלפים לעצמו. לא בטוח שהיינו רוצות להתחתן עם אחד כזה, אבל מי בכלל מדבר על חתונה? קוויקי מיוזע בטריילר שלו יספק אותנו לחיים שלמים.