אני אגלה לכן סוד קטן: אני סוחבת על עצמי חמישה קילו מיותרים. מאז ומתמיד סחבתי על עצמי חמישה קילו מיותרים. בכלל לא משנה כמה שקלתי – תמיד רציתי להוריד חמישה קילו. גם בתקופות הרזות ביותר שלי, רציתי לרדת עוד חמישה קילו. טוב נו, תפסתן אותי, זה לא כזה סוד, אני לא מכירה אף בחורה שלא רוצה להוריד לפחות חמישה קילו. אולי חוץ מחברתי ורדי, אבל היא מהטיפוסים האלה ש"שוכחים לאכול". אולי אני באמת צריכה לשקול את המשך קשריי איתה.
עכשיו אני אגלה משהו שהוא בכלל לא סוד – נמאס לי. נמאס לי מזה שתזוזה של חצי ק"ג לכאן או לכאן יכולה להרוס לי את היום. נמאס לי מזה שאני מתייחסת לגוף הבריא והנהדר שלי בכזאת כפיות טובה. נמאס לי מזה שאני ממש מעריצה נשים שמסוגלות לא לאכול כדי להיות רזות. נמאס לי מזה שאני מתייחסת לכל נגיסה באוכל טעים – וכשאני אומרת אוכל טעים אני לא מתכוונת לסלט, לחזה עוף בגריל וגם לא למרק יקרות – כאל חטא.
אבל בתקופה האחרונה פתאום התחלתי להרגיש רוחות קלילות של שינוי, לא ממש רוחות, בסדר, משהו כמו בריזה פתאומית ביום קיץ דוחה במיוחד. כשטיירה בנקס אמרה לכל מי שהזדעזע מהצילומים שלה בבגד ים שהוא יכול לנשק בתחת השמן שלה, עודדתי אותה במרץ, you go girl! בכל זאת, מדובר באחת הנשים החזקות ביותר בטלוויזיה האמריקאית ובמי שנבחרת שוב ושוב לאחת הנשים הכי יפות וסקסיות בתעשייה, כך שברור שלא מדובר באישה שעובדת היותה פחות רזה מעידה על חוסר משמעת עצמית או כישורים.
גם העובדה ששתיים מהזמרות הכי פופולריות ומצליחות בארץ לא ממש שדופות גרמה לי לקפצץ בעליזות. אם קרן פלס ומירי מסיקה יכולות להצליח ככה בלי להיכנע לדרישות היופי המעוותות, בטוח קורה כאן משהו חיובי. לזה אפשר להוסיף את ההצלחה הפנומנלית של נינט ומארינה מקסימיליאן בלומין, והנה, אפשר אולי להתחיל לנשום.
כנראה שמידה 40 זה כן אסון
התקווה שלי גם לא נולדה יש מאין: כולן נדרשו שוב ושוב לסוגיית המשקל בראיונות, וכולן אמרו שממש טוב להן עם עצמן. ממ"ב אמרה שהיא נורא נהנית להיות אישה גדולה ונשית. מסיקה ופלס אף הגדילו ואמרו שבהצגת מודל שונה של מראה יש אפילו סוג של שליחות חברתית. כולן הצטלמו להפקת אופנה של נשים במידות נורמליות. אצל נינט המשקל לא היה אישו, בכל זאת, בשיא גודלה היא הייתה חברה של רן דנקר, אז בטח יש בה משהו, לא?
אבל אני, טיפשה שכמותי, האמנתי להן. אני יודעת, זה לא מעיד עליי טובות, אבל באמת האמנתי להן. כל פעם שאחת מהן אמרה שהיא סבבה עם עצמה, ציפור קטנה התרוננה בתוכי. עוד קצת, ואולי הייתי מתחילה לחשוב שללבוש מידה 40 זה לא כזה אסון, ושגם אני יכולה להרגיש סבבה עם עצמי. אבל הן שיקרו, כולן.
שבוע אחרי שבוע הופיעו צילומי הפפארצי, שבהם כולן הלכו והתכווצו. קרן פלס נראית כמו גרסה מורעבת של עצמה, מירי מסיקה לא מפסיקה לרדת במשקל, ממ"ב, שבה באמת תליתי תקווה איבדה המון קימורים, ונינט הפכה את עצמה לאקורדיון אנושי – עולה ויורדת, עולה ויורדת. ואם זה לא מספיק, אז טיירה בנקס, האמא של הבוטילישס, האישה שבאמת התנהגה באומץ ובחירוף נפש מול הביקורות האכזריות על המשקל, הודיעה שהיא גילחה 14 קילו והיא מרגישה פשוט נפלא.
אני מבינה את הרצון שלהן לרזות, אני לא מכירה אף אישה (חוץ מחברתי ורדי) שלא הייתה רוצה לרזות קצת, אבל למה לשקר? למה לשאת דגלים של מחויבות חברתית במקום להגיד בכנות שהתחת שלהן מבאס אותן, ושהן מוכנות לעבוד ממש קשה כדי להיפטר ממנו?
כל כך שמחתי לראות נשים שמוכיחות שאפשר להצליח בענק בלי לרעוב. אבל הן שיקרו לי. כולן עובדות ועבדו ויעבדו מאוד קשה כדי להצטמצם, ואז הן יתראיינו ויספרו שהן עושות את זה בשביל עצמן, ושמה פתאום, אין כאן שום מסר חברתי. רק חבל שכשהן עולות טיפה במשקל, הן פתאום נזכרות שהן מהוות דוגמה.