נעליים מעבירות גברים ונשים על דעתם. כל אחד מסיבותיו הוא. טובי ההיסטוריונים והסוציולוגים מתענגים על נושא המחקר הזה כבר שנים. המשהו הקסום הזה הוא זה שמנפח שנה אחרי שנה את חשבון הבנק של מנולו בלאניק, מעלה את מחזור המכירות של ג'ימי צ'ו ומרוקן לנו, הנשים, את חשבון העובר ושב.
מי שמעוניין לתקוף את הנושא מבחינה אמפירית, מוזמן לעשות זאת בספרה של פרופ' עדנה נחשון, "Jews and Shoes". נחשון חקרה את הנעל כסממן היסטורי ופוליטי מעבר להיותה אביזר אופנה. תוכלו למצוא שם את הסיבה לחליצת נעליים בזמן שבעה, את ההיבט הפטישיסטי של הנעל ומקומה בספרות הארוטית פורנוגרפית, מפרויד ועד דרידה, את דמות האישה המפתה בעקב הסטילטו החד, האישה שמלקקים את נעליה, הרקדנית או הזמרת שמנעליה שותים שמפניה, וכמובן את סינדרלה עם הנעל הקטנה שנחשבה לאידיאל היופי הנשי, בימים שבהם גורל ומעמד נקבעו לפי מידת נעל.
אחרי שנגענו בקצרה בצד הפילוסופי של הנעל, כיף לקחת ליד את הספר "The Seductive Shoe" (הנעל המפתה) של ג'ונתן וולפורד, שהוא בבחינת גן עדן לחובבי הנעליים. וולפורד סוקר את 400 השנים האחרונות מבחינת סגנונות הנעליים השונים. הוא מסביר איך עיצוב הנעל השתנה בעקבות אירועים היסטוריים, בעקבות שינויים חברתיים ובעקבות טכנולוגיות. אפשר לעמוד על ההבדלים לפי ציר הזמן ולפי המיקום הגיאוגרפי, והשפעת התרבויות והלאומים השונים על עיצוב הנעליים. מזרח מול מערב. נעליים מחודדות שהפכו לעגולות ועוטרו בחרוזים וברקמות, עקבים עבים ופלטפורמות משנהב שהוחלפו בעקבי סטילטו דקים ומחודדים, ושושני סאטן שהוחלפו באבזמים בוהקים.
את נעלי הפיפ טואו, שכל כך עכשוויות ונכונות ל-2009, אפשר לאתר בספר אי שם בשנות ה-30 של המאה הקודמת. את המגפיים הגבוהים מהעור הרך ופיתוחי התחרה, הטרנד הכי חם בחורף שלנו, אפשר למצוא ברובריקה של שנות ה-20. האופנה משחזרת וממחזרת את עצמה לדעת לאורך מאות שנות היסטוריה, ובכל זאת ממשיכה לרגש אותנו בכל פעם מחדש. אולי גם לעובדה, שגם אם נוסיף 15 קילו למשקלנו, מידת הנעליים שלנו תישאר באותה מידה, יש תרומה לאובססיית הנעלים שכולנו או רובנו נגועים בה.
"Jews and Shoes", עורכת פרופ' עדנה נחשון, ברג; "The Seductive Shoe", ג'ונתן וולפורד, טמס אנד האדסון. להשיג בחנויות הספרים.
