דמי ורומר (צילום: רויטרס)
היא בטח קיוותה לקבל את האחוריים של אמא שלה. רומר וויליס ודמי מור|צילום: רויטרס

 כשהייתי בת 7, אמרו לי שיש לי את הגנים של אמא שלי, וכדאי מאוד שכבר מעכשיו אתחיל לעבוד על תרגילי ישבן אלא אם כן אני ממש חפצה להפוך לכבדת אחוריים כמו האישה שילדה אותי. אני זוכרת את העלבון הצורב. הייתי ילדה די דקיקה עם אגן ירכיים צר למדי, והמחשבה שהאחוריים שלי ייראו כמו עכוזה של אמי העבירה בי צמרמורת. אהבתי את אמי אהבת נצח, אבל חיבבתי את ישבנה פחות.

היום אני יודעת הרבה יותר מה טוב. בעידן שבו ביונסה היא המלכה האם של העכוזים, אני מבינה שלאמא שלי יש אחלה בוטילישס. עסיסי ורך, אולי עסיסי מדי, אבל היי, היא כבר לא פרגית בת 20, ומה אפשר לעשות כשחפיסת שוקולד קוראת לך באמצע הלילה? להתכחש לה?

יחסים של אם ובת הם יחסים סבוכים לרוב. היא לעד תרצה שתהיי מה שהיא לא הייתה, או מה שהיא יכלה להיות או דווקא מה שהיא הייתה. ואת, מעצם היותך בת, תמיד תידרשי למרוד, לצאת נגדה, לגנוב את בעלה, לצקצק בלשונך ולהמרות את פיה. ואז כשתהיי בת 30 או אמא בעצמך, את תביני הכול. התמונה תתבהר ופתאום תתפסי את עצמך נרדמת על הספה בדיוק כמוה, שותה את הקפה הבהיר האהוב עליה כשהוא רכון על בטנך ומתעניינת בכל מבצע ונפש חיה בסופר.

אני מגלה אישה שאפשר לדבר איתה על הכל

אבל אצלנו הסיפור הוא מעט שונה. ייתכן שזכרוני מתעתע בי, אבל לעולם לא תפסתי את עצמי כמורדת אמיתית. מלבד כמה חולצות גזורות ורכישות עלובות בשוק הפשפשים שהרתיחו את דמה של אמי, חובבת הבגדים. עד גיל די מאוחר, היינו הולכות לקנות בגדים ביחד ובשובנו הביתה, מיהרתי לגזור את הצווארון כי הוא חנק לי. והיא כמובן הייתה ככה קרובה לחנוק אותי. וכן, הייתי ילדה של אבא. אבל לא כזו שמתריסה נגד אמא. טוב, אולי רק קצת.

 אמא שלי תמיד נראתה לי כמו ליאורה מ"קרובים קרובים". סוג של אישה שאומרת לי יותר "לא" מאבא שלי. יותר חוששת, יותר היסטרית. בדיעבד, לא היה שם דבר שבאמת היה משותף לליאורה, מלבד אולי התלתלים. אבל ככה אני זוכרת אותה. בדיוק כמו העובדה שהיא תמיד זכורה לי כבת 36, גם כשהיא חוצה את 50. לכו תבינו.

בגיל 18, ביקרתי את אמא שלי בעבודה ושם ראיתי אותה לראשונה כישות עצמאית. שהיא לא רק אמא. חברה אחת שלה אמרה שהיא הכי אוהבת את אמא שלי כי היא תמיד יודעת להקשיב. אחרת אמרה שהיא משתגעת על הצחוק המתגלגל ששומעים כבר מהכניסה למעלית. השלישית, שאף אחד בחברה לא אוהב, מתחברת רק לאמא שלי. ואני זוכרת שזה מילא אותי גאווה ענקית. שאמא שלי היא האישה שמטפחת נשים לא מקובלות ויודעת לצחוק עם הכי פופולאריות. ויש לה כאמור גם אחלה ישבן.

ילדה לובשת את נעלי אמה (צילום: Jane norton, Istock)
מה שלא יהיה, יום יבוא ותגלי שאת בעצם היא|צילום: Jane norton, Istock


היום כשאני נושקת ל-30, האסימונים מתחילים ליפול. ואחת לכמה זמן, הם מכים בי בראש מכה עזה. 30 שנים של שיחות נפש עמוקות עם אבא, פרצופים זועפים סביב ארוחת שישי ומלתחה של פריקית דמיקולו, ואני לומדת להכיר את אמא שלי הרבה מעבר להתמכרות שלה לבגדים ולשוקולד, ולחוסר מחויבות שלה לחדרי כושר וחוגים, להירדמות שלה על הספה, לעובדה שכל משפט, היא תתחיל ב"לא" ומשם תמשיך הלאה.

אני מגלה באמא של היום שהיא אישה שאפשר לדבר איתה על הכל והיו בטוחים שהיא גם תרצה לדבר איתך על הכל – החל מאיך היה היום וכלה ב"נו, אז מתי את מבייצת. תשמעי, ד"ר שפירא אמר שחשוב לבדוק את הנושא. גם ביררתי לך". אין סייגים. אין גבולות. מצד שני, אפשר להשתיק אותה בקלות.

 האמא שאני מגלה היום היא אישה שיודעת לסלוח, שאפשר לצחוק עליה ואיתה ושהיא מיד תצטרף לחגיגה, אחת שתעשה הכל למען הילדים שלה לפני שתעשה לעצמה. היא אישה שאולי נרדמת מול הטלוויזיה בשעה שמונה, אבל עד שזה קורה, אין ערנית ממנה. היא האישה שצבעה לי את השיער בגיל 17 וזו שתמשיך לקחת אותי לכל גחמה מיותרת שארצה. היא אישה שאיבדה אחות ואבא ונשארה כל כך חזקה, שאוהבת את אמא שלה עד מוות, שמייחלת לנכד או נכדה או משהו. היא האישה עם הצחוק הכי רועם שהכרתי. והיא אישה שאני סקרנית לגלות עוד כל כך הרבה דברים עליה. אבל עד שזה יקרה, תרשי לי רק לומר לך שאני אוהבת אותך גם ככה. עם קצת סודות כמוסים מעברך ורגעים שאת שומרת לעצמך. מותר לך. לעד, לנצח, עם עננים והכל.

 ואיך נראות האמהות בהוליווד? גלריית תמונות של מפורסמות ובנות 
ואם את כבר פה, אולי תבחני את עצמך: האם את בת טובה?