"את מוכנה כבר להיסגר על עצמך?! קצת פוקוס ובהירות לא יזיקו". המנהל הראשון שלי לא אמר זאת במפורש אבל זה עלה מכל משפט, מילה וצליל שלו. להיסגר על עצמי. שנים הסתובבתי עם הקושי "להיסגר על עצמי". איך בכלל אפשר להיסגר על עצמי? ואם אפשר, מדוע לעזאזל אני נכשלת בכך שוב ושוב ושוב?
העובדה שסביבי כולם היו מפוקסים לא תרמה לתחושת הבלבול. נשים וגברים שידעו בדיוק אבל בדיוק מה הייעוד שלהם. קינאתי באלו. במובן מסוים, בהירות מביאה איתה נחמה. נחמה שרציתי בה אני.
בהירות הפכה חזות הכל. פיתחתי כלפיה אובססיה קלה. חתרתי לבהירות בכל כוחי. הכל לפי הספר. תואר ראשון, חתונה, שלושה ילדים, תואר שני, בית בפרברים. כמה שיותר בהירות, כמה שפחות אי וודאות.
הסיוט הגדול ביותר שלי היה הרעיון של "נאום המעלית": פגשתם במקריות במעלית אדם שאתם מעריצים, יש לכם שלושים שניות עד דקה לספר לו מי אתם ומה אתם עושים. פשוט, מהיר וקולע. אז זהו – שלא, לא עבורי בכל אופן. אצלי הלוא הכל מפוזר, קופצני ולא סגור על עצמו.
השאיפה האולטימטיבית הייתה לצמצם עצמי לכדי טייטל ברור ונטול נספחים. זה לא עבד לי. לא לאורך זמן. בכל תקופה הגדרתי עצמי באופן שונה. כיצד מגדירה עצמה מי שהיא מנהלת מיתוג מעסיק בחברת הייטק/ יוצרת תוכן/ פודקאסטרית/בעלת קהילת אינסטגרם תוססת/ מובילת טרנד של מינימליזם צרכני ועוד אי אלו סלאשים? מדוע ובעיקר כיצד היא אמורה להיסגר על עצמה?
כמנהלת מיתוג מעסיק בטאבולה אני משתפת את ה-DNA שמייחד את החברה דרך פלטפורמות הסושיאל השונות ועוסקת גם בניהול אירועים, כנסים, מיטאפים והאקתונים; כמייסדת ומנחת פודקאסט "מתלבשות על זה" אני מייצרת שיח סביב אופנה, תרבות וחברה; כמנהלת קהילת אינסטגרם אני חולקת עם אלפי נשים את האופן בו נכנס המינימליזם לחיי, וככותבת אני משחררת את הנפש שלי לחופשי. בין סלאש לסלאש אני אמא לשלושה, שזה סלאש בפני עצמו, לא?
מעולם לא זקפתי לזכותי את יכולות הג'ינגול בין עולמות התוכן. מאז ומתמיד חגו סביבי קולות רקע: מה הבעיה להתמקד בתחום אחד ולהתמקצע בו? מה פשר העקצוץ האינסופי, הרעב התמידי וחוסר הסיפוק? ככל שעברו השנים השלמתי עם העובדה שאני יודעת (ואוהבת!) לקפץ בין תחומים שונים, אך למרות ההשלמה העדר ההגדרה העיק עליי. "אני גם וגם", "אני הכל מהכל", "אני קצת מכל דבר".
למצות את מלוא הפוטנציאל זו זכות
לפני כמה שבועות, לראשונה בחיי, נתקלתי במונח סלאשרית. סלאשרית מלשון סלאש/לוכסן. סלאשרית, מסתבר, היא אישה שמג'נגלת בין כמה וכמה תחומי עניין. אני זוכרת היטב את תחושת ההקלה כשנתקלתי במינוח הזה. פתאום יש לי מקום. פתאום בוסט של אוויר. בגיל 37 נדמה שחתיכת הפאזל החסרה הושלמה. אני סלאשרית.
התפנית הגיעה כשהכרתי סלאשריות אחרות. שם זה הכה בי בעוצמה. פתאום חזיתי בנשים כמוני שחגות סביב כמה נושאי עניין ותוכן, רק שהן, בניגוד אליי, לא מבולבלות, לא מתנצלות ולא מבקשות נחמה בבהירות. להיפך. הן הבינו את מה שלי לקח עשרים שנה להבין: לא לקפוא על השמרים זו זכות. לפתח אפיקי מחשבה שונים זו זכות. למצות את מלוא הפוטנציאל זו זכות.
שאלתי עצמי לא אחת האם סלאשריות היא תכונה נשית. האם נשים מעצם קיומן מתפקדות בכמה מישורים בו זמנית? מדוע ההגדרה קרצה (שלא לומר ניחמה) נשים הרבה יותר מאשר גברים? נדמה שלגברים המעבר בין התחומים מאוד טבעי, מתבקש וקליל; נשים, לעומת זאת, נטו להצניע את היותן סלאשריות. חלקן בשל הפחד מלתפוס מקום גדול במרחב, חלקן חששו להיתפס כמוכשרות יתר על המידה והרגישו צורך להתנצל על כך. חזיתי בסיטואציה מוכרת: גברים "שנולדו מוכנים" אל תוך סיטואציה ומתנהלים בה בטבעיות, ונשים שעדיין מחפשות הכרה ואישרור. סלאשריות היא אולי לא תכונה בלעדית לנשים, אך משהו בתכתיבי החברה מאלץ יותר נשים לפתח את שריר הג'ינגול, שריר הסלאשריות. אמהות, קריירה וכל הג'ז מסביב.
הסלאשריות שהכרתי גרמו לי לחשב מסלול מחדש. התחושות האפורות הפכו ורודות. המנהל הראשון שלי הוא דינוזאור מבחינתי. שוק העבודה צועד קדימה ובמהירות. סט כישורים ותחומי עניין שונים הופכים למצרך מבוקש, ליתרון הוליסטי ויצירתי, כזה שמוסיף בהירות לארגון ולא גורע ממנה.