"שמעתי כמעט כל יום 'אף אחד לא ירצה אותך, את זונה ואת אפס'"

זה התחיל פתאם יום אחד כשריקי (כל השמות בכתבה בדויים) הלכה לבקר את אבא שלה. "בעלי חזר הביתה מהעבודה ושאל אותי מה עשיתי היום, וסיפרתי לו שהלכתי לבקר את אבי. הוא הפסיק לאכול, הסתכל עליי ושאל – 'הלכת לבקר את אבא שלך בלי לבקש רשות?'".

ריקי, בת קרוב לשבעים היום, חשבה עדיין בשלב הזה שבעלה צוחק. "זכותי ללכת לבקר את אבא, מי צריך לבקש רשות? וזו הייתה הפעם הראשונה שהוא הרים עליי יד. עד שהתחתנו הוא היה נופת צופים. מקסים, מלא חוש הומור. מאותו רגע לא ידעתי איפה אני, מה קורה פה, מה קורה לי? מאז זה חזר על עצמו כל הזמן. היינו יושבים במסעדה, ישב מולנו בן אדם והוא היה מתחיל – 'למה הסתכלת עליו? את מתחילה איתו?' ואחר כך מגיעים הביתה ואני חוטפת, שבועיים-שלושה הוא לא היה מפסיק לטחון ומכות כל הזמן. פעם היינו באירוע, עמדנו עם חברים מהעבודה, וכשחזרנו הביתה הוא שאל אותי – 'למה צחקת? הוא יחשוב שאת מתחילה איתו'. במפגש הבא כשהתחלתי לצחוק הוא סימן לי עם העיניים במבט מאיים לא לצחוק".

את הסיפור הזה ריקי מספרת בקבוצת תמיכה לנשים שחוו - ושחלקן עודן חוות - זוגיות אלימה. בפגישה אליה הצטרפנו נכחו תשע נשים, הצעירה ביותר בת פחות מארבעים והמבוגרת מעל שבעים, כולן חולקות פצע כואב ומוכר מאוד. המשתתפות בקבוצה הזו מופנות אליה דרך קווי הסיוע של מסל"ן (מרכז הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית ואלימות בנגב) והרשתות החברתיות; הן מוזמנות להצטרף למפגשים שבועיים באופן קבוע, כשהקבוצה מוגדרת כ"קבוצת רכבת", אליה ניתן להצטרף ולנשור לפי קצב ההתקדמות וההחלמה.

ריקי, שחברה בקבוצה כחודש וחצי ועבורה זהו ההליך הטיפולי הראשון, הייתה נשואה לבעלה במשך 15 שנה. "הייתה אלימות פיזית, אלימות מילולית. מילים כמו 'אף אחד לא ירצה אותך, את זונה ואת אפס' שמעתי כמעט כל יום. התגרשתי לפני 30 שנה ולא עברתי שום טיפול מאז. הגעתי לקבוצה כי רציתי לעבד דברים שגורמים לי להתנהגויות שמפריעות לי עד היום, כמו למשל רתיעה מסביבת אנשים עצבניים. קשה לי לעמוד מולם".  

צועק, מאיים, משפיל, מכפיש, מקטין

הכניסה למסל"ן בבאר שבע מעוטרת בשילוט סולידי. המרכז פועל מזה כעשרים שנה בחסות איגוד מרכזי הסיוע ונותן מענה לסוגים שונים של מצבי אלימות, בין אם במשפחה, במערכות יחסים ועוד. מפגשי הקבוצה הם בגדר פעילות אזרחית שאינה קשורה לרווחה או למשטרה, ומטרתם תהליך של לקיחת אחריות אישית, שיקום והתמודדות משותפת עם הקשיים שבדרך - מעין ניסיון משותף של הנשים המשתתפות להבין מה הוביל אותן לזוגיות כזו ואיך הן מתקדמות לעתיד שונה וטוב יותר.

"כשילדתי ביקשתי בביה"ח להישאר עוד יום ועוד יום והם השאירו אותי כמה שאפשר עד שאמרו לי שזהו, אני צריכה ללכת. אבל אף אחד לא שאל למה אני לא רוצה לחזור הביתה"

"הגעתי לקבוצה כי הרגשתי צורך. אני כמעט שש שנים גרושה, אין לי זוגיות חדשה והייתי בחרדות עמוקות, קושי לנשום, פוסט טראומה מהזוגיות שהייתי בה", מספרת עדי, בת פחות מ-40 החברה בקבוצה מזה כשנה וחצי, "היינו יחד 12 שנים ויש לנו ילדים. הוא היה צועק, מאיים, משפיל, מכפיש, מקטין. הייתה גם אלימות פיזית".

מתי הבחנת בזה לראשונה?
"הרגשתי את זה כבר בהתחלה. הוא לא רצה שאלמד לתואר ראשון והעדיף שאעבוד בניקיון. היו לו רגעים של שליטה מופרעת. הבכור נחשף לכל זה מאוד, ראה את כל הצעקות והמלחמות. אני בטוחה שזה השפיע עליו, עד היום הוא רגיש ובוכה מכל דבר, קשה לו לעמוד על שלו והוא מפחד".

גם ריקי מזכירה את הפגיעה בילדים. "אחרי שנתיים נישואים החלטתי שזהו ועזבתי. המשפחה התערבה וניסתה לעזור, עשינו הסכמים, הוא הבטיח הבטחות והסכמתי לחזור, והכל חזר להיות אותו הדבר. נכנסתי לייאוש כי ידעתי שניסיתי לעזוב ולא הצלחתי, אז פשוט הפכתי לבובה על חוט, ידעתי שלא כדאי להתווכח, הייתי בטוחה שהוא יהרוג אותי. שגרת החיים שלנו הייתה כזו שכולם נכבים כשהוא חוזר הביתה בערב. השנים עברו ככה, עד שהוא היכה את הבן שלנו, ריסק אותו לגמרי ואז החלטתי שזהו. גם קודם הילדים היו חשופים לאלימות הזו והיה לי מאוד קשה לי עם עצמי, כי לא משנה כמה עטפתי ולא בכיתי לידם, הם כולם פגועים מזה".

ריקי עזבה, ומספרת על הקלה גדולה. "פרחתי, אפילו שלא היה לי שקל. שמחתי, הייתי בעננים. הוא עוד העז לומר לי שאני צבועה כי כל החיים לא אמרתי לו כלום, כאילו זה לא היה הוא שאילף אותי לשתוק. אבל אני שמחה שעזבתי ומודה על איפה שאני נמצאת עכשיו".

לידו לא אכלתי ולא נשמתי

מאשה, בת 45, מגיעה למפגשי הקבוצה כעשרה חודשים. היא שרדה מערכת יחסים מתעללת של כעשור, שבה לא הייתה אלימות פיזית – אבל הייתה התעללות רגשית קשה מאוד. "הייתי אשמה תמידית. המשפחה אהבה אותו מאד, כל החגים היינו יחד ואני הייתי בסבל ומצוקה. בשבתות הייתי לוקחת את הילדים והיינו נעלמים מהבית כדי לא להיות לידו. התעתוע בקשר היה מאוד גדול, לא היה ברור מי הנורמלי. הוא טען שאני משוגעת, עם הפרעת אישיות ובדיכאון. לאט-לאט התחלתי לקרוא ולהבין מה זה נרקיסיסט, היו לו את כל המאפיינים. היום אני מבינה את כל ההתנהלות, מה הוא יכול היה לעשות בידיעה שאסלח, וגם יודעת לזהות מניפולציות של הפחדה ושליטה. כשהגענו לרבנות הוא קילל אותי, אבל כבר הצלחתי להפוך את התמונה ולהבין שהוא משקף לי את עצמו, שהוא המסכן והפצוע".

את זוכרת רגע ספציפי של התפכחות?
"כן. יש את הפרסומים האלה, 'איך תדעי שגם את נמצאת במערכת יחסים אלימה'. יום אחד הבת שלי יצאה מהמקלחת ואמרה לי שהיא מבינה שאבא עשה לי את כל הדברים האלה. כביכול מדובר באדם רוחני ברמת תפקוד גבוהה, איש מאוד כריזמטי. רק בראייה לאחור הבנתי שאת הרעל הוא פיזר לא רק בתוך הבית אלא גם מול אנשים אחרים, שלמזלי הבינו בדיוק מה הבעיה וידעו למקם אותי בצד הנכון".

"המון שנים לא נפל לנו האסימון, חיינו בחלום בלהות. ואז, כשהוא סוף-סוף נפל, הבנו כמה נדושים ופאתטיים הדברים שאמרו לנו וכולנו אכלנו את השטויות האלה והתגמדנו לגודל אפס"

הסיפור של מאירה, עולה ותיקה מדרום אמריקה, דומה. היא חברה בקבוצה מזה כחצי שנה: "מההתחלה הוא לא לי נתן ללכת לעבוד, הייתי בסדר עם זה אבל הרגשתי שמשהו לא תקין, חשבתי שאולי זה קשור לזה שהוא נפצע בצבא, לא ידעתי על מה לשים את האצבע. לאט-לאט זה הפך לגידופים והשחרה יומיומית, הוא האשים אותי שאני משקרת כל הזמן והיה מקלל בלי סוף, מטיח בי שאני מכשפה ושהוא רוצה עוד אישה ושמותר לפי הדת עוד אישה. היו לי קשיי שפה והתאקלמות, אז הוא היה כביכול המדריך שלי".

כמו מאשה, גם מאירה הבינה בשלב מסוים שהיא חיה עם אדם הסובל מהפרעת אישיות. "אחרי יותר מעשרים שנות נישואים קראתי באינטרנט מה זה נרקסיזים ומה זה גזלייטינג וראיתי שהוא עונה על המאפיינים אחד-אחד. היום אני מבינה שהייתי עיוורת. לא רציתי לספר למשפחה שנמצאת בחו"ל כדי שלא ידאגו".

היום היא חיה לבד ולדבריה מרגישה חופשיה. "קיבלתי אויר לנשימה, לידו לא אכלתי ולא נשמתי. עכשיו אני הולכת לסופר וקונה מה שאני רוצה, דואגת לעצמי. הוא אמנם היה מסכן וסבל בחיים שלו, אבל הרג אותי בדרך". 

בכל פעם שמי מהנשים בקבוצה מדברת, מרחבי המעגל נשמעים הנהוני הסכמה. גם מיכל, שנחלצה רק לאחרונה מזוגיות מתעללת, מתארת את תחושת אחדות הגורל. "המון שנים לא נפל לנו האסימון, חיינו בחלום בלהות. ואז, כשהוא סוף-סוף נפל, הבנו כמה נדושים ופאתטיים הדברים שאמרו לנו וכולנו אכלנו את השטויות האלה והתגמדנו לגודל אפס. לשמוע את זה מאחרות מוציא אותך מהמקום של הקורבן ופתאום הדברים נראים פחות מאיימים. יצאנו מהקורבנות. הבנו שהמציאות היא לא לחפש עזרה מהילדים שיגנו עלינו, אלא להגיב ולא לשתוק, או פשוט לקום וללכת. הכל בסדר". 

שליטה באמצעות סקס

כל הנשים בקבוצה מספרות על תיעול של שליטה באמצעות יחסי מין. "כל לילה במשך עשרים שנה אם לא הייתי שוכבת איתו הוא היה מטיח בי שיש לי בעיה", אחת המשתתפות משתפת, "זה הגיע למצב שהייתי משתדלת ללכת לישון מוקדם. כשכן היינו שוכבים, כל השרירים שלי היו מכווצים". "כל אישה שחווה אלימות פיזית וכלכלית חווה גם אלימות מינית, כי לשכב עם מי שמתנהג ככה הופך לאמצעי שליטה מופרע, זה ממש לשחק במוח", אומרת משתתפת אחרת. עוסי"ת עדנה יפה, המנחה את הקבוצה, מסבירה שלנרקיסיטים יש אלמנטים מובהקים של שליטה באמצעות סקס, כמו סטיות, חוקים לא כתובים שנקבעים עבור האישה, איומים, ענישה, התעלמות ונטישה ריגשית דרך המין. שיטות התעללות נוספות הן גזל שינה דרך שיחות אשמה בלתי פוסקות אל תוך הלילה ו"ברוגזים" של ימים ארוכים.  

"הוא היה אומר שאני עוף קפוא, שלשכב איתי זה כמו לשכב עם אדם מת. אבל מה בדיוק הוא חושב שיהיה אחרי שהוא צועק ומשפיל כל היום?"

"מבחינתו כלום לא היה שייך לי, הכל שלו, כולל הגוף שלי", שיתפה מאשה, "קללות, השפלות ואז מתלונן למה אני לא שוכבת איתו. הגוף לא יכול לשתף פעולה במצב כזה, עולה לך תחושה של הקאה תוך כדי סקס, הגוף לא מגיב". 

"הוא היה אומר שאני עוף קפוא, שלשכב איתי זה כמו לשכב עם אדם מת", מזדהה גם עדי, "אבל מה בדיוק הוא חושב שיהיה אחרי שהוא צועק ומשפיל כל היום? שכבתי איתו כדי לרצות אותו, לא כי רציתי". היום עדי מתבוננת על עצמה באופן אחר. "אני כבר לא אותה בחורה שהייתי קודם. אני לומדת איך להעמיד אותו במקום ולא לתת לו גישה למשאבי הנפש שלי, לא להאכיל את הטרול. מצד שני אני כן כועסת על עצמי, למה התחתנתי ולמה הבאתי ילדים להורים כאלה מרוחקים. זה כואב".

מיכל מוסיפה ומספרת על השינוי שחל בה בזכות ההשתתפות בקבוצה. "כשהגעתי למסל"ן בקושי דיברתי, הייתי קפואה. עברתי כאן תהליך חזק והיום יש לי זוגיות חדשה, בריאה ונורמלית. גבר שרק רוצה שיהיה לי טוב ושאעשה רק מה שטוב לי. זה תיקון שהאמנתי שיבוא. היום אני במקום אחר לגמרי".

יפה היא ככל הנראה המבוגרת מבין נשות הקבוצה ואחת היחידות שעדיין נשואה לבעל אלים. "באתי ממשפחה מאד פרימיטיבית, חונכתי להיות ממושמעת ושאסור להתגרש", היא מספרת. "סמוך לנישואים כבר הבנתי עם מי יש עסק, אבל המשפחה לא קיבלה את זה והתחתנו. האלימות נכחה כבר בשנים הראשונות. כשהייתי בהיריון ולא רציתי לשכב איתו הוא העיף אותי בברוטליות מהמיטה. כשהילדים היו חולים ומישהו מהם הקיא, הוא היה צועק עליהם ועליי שנהיה בשקט. הלכתי לפסיכולוג ילדים ולעורכי דין, ניסיתי להבין האם מדובר בעילה לקבל משמורת על הילדים והם אמרו שלא. תביאי הוכחות, הם אמרו לי. כשילדתי, ביקשתי בביה"ח להישאר עוד יום ועוד יום והם השאירו אותי כמה שאפשר עד שאמרו לי שזהו, אני צריכה ללכת. אבל אף אחד לא שאל למה אני לא רוצה לחזור הביתה".

כמו בסיפורים של החברות האחרות, גם אצל יפה מי שפקח את עיניה היו הילדים. "אני זוכרת את עצמי בורחת לבית העלמין ובוכה בקבר של ההורים שאני כבר לא יכולה יותר. הבן שלי כבר מתחנן שנתגרש: הוא פתח את האינטרנט והקריא לי מה זה פסיכופט ומה זה נרקיסיסט, ואמר לי 'תראי עם מה את חיה'".

את בקבוצת סיוע, ועדיין נשואה לאותו גבר? 
"אני כבר לא אתגרש, זה מאוחר מדי. בזכות הקבוצה הוא התחיל לפחד ממני. יש לי היום כוח ואני עומדת מולו. קיבלתי גב מהקבוצה. הוא מבין שאני לומדת פה דברים, וכשאני באה אליו עם הדברים האלו הוא מבין את החוזק ושלא כדאי לו. גברים אלימים מאד מפחדים להתגלות ואיך הם נתפסים בחוץ. אני עדיין שם, אבל אני כבר ממש לא רוקדת לפי החליל שלו והוא מבין שיחסי הכוחות השתנו. מה שהיה כבר לא יהיה".