במבט ראשון, רבים יטענו שלהיות מושפעת מדמות קולנועית או טלוויזיונית מפוברקת, ולנסות לחיות כמותה זה אקט שטחי לחלוטין. אבל את יודעת בדיוק כמונו, שלפעמים החיבור עם הגיבורה על המסך כה עמוק שאנחנו אפילו מרגישות שהיא קצת חברה שלנו, שלא לומר קצת אנחנו. ליקטנו חמש דמויות ששינו לנו את החיים, מברנדה מ"בוורלי הילס" ועד רייצ'ל ברי מגלי: מהשמלה ועד הפוני.
הפכתי עולמות כדי להשיג את הסקייטים של הת'ר גרהאם
"כשהייתי בת 18 קניתי משקפיים עגולים כמו שמרכיבה דריה. עשיתי בהם שימוש בדיוק פעם אחת. גם הריי באן וויפראר השחורים שאני מרכיבה היום הם פרי של מארק רונסון - דמות תרבותית אהובה. אבל הפריט שאני הכי גאה בו הם הסקייטים של הת'ר גרהאם כ"רולרגירל", הדמות הכי נוגעת ללב בסרט המופלא "בוגי נייטס", אותו ראיתי משהו כמו מיליון פעם. אתם לא מבינים כמה חיפשתי כאלה בדיוק: כל הדרך שעשו המתגלגלים מהיבשת הרחוקה אמריקה לישראל, בה מתברר לא מייצרים סקייטים במידות שלי, הייתה שווה ולו רק בשביל הפעם היחידה הזו שהחלטתי לנעול אותם, בשביל סט תמונות שמפאר את עמוד הפייסבוק שלי. הם ניצבים בגאון בחדר שלי, מכריזים על האהבה הקולנועית הרבה שלי לסרט הזה, ומחממים לי את הלב בכל פעם שאני מביטה בהם".
(מעין רודה)
התחלתי לשיר בזכות רייצל ברי מ"גלי"
"תמיד אהבתי מוזיקה, ומילות שיר מיוחדות היו יכולות לגעת בי מאז ומעולם. אבל לעשות את זה באופן מקצועי או אפילו סמי חובבני היה נראה לי רחוק ומאוד לא מעשי. לאחר צפייה בפרק הראשון של Glee (שגרם לי ישר לקפוץ לעוד חמישה פרקים ברצף), נחשפתי לרייצ'ל ברי, יהודייה שאפתנית, עם מראה רגיל למדי, שמתחברת ומתרגשת ממוזיקה כמוני. הקלות הזו בסדרה, שבה הדמויות פשוט עוצרות את השגרה כדי להיות חלק מקבוצה ששרים בה ועושות את זה מתוך תשוקה, גרמה לי לייחל למשהו דומה כאן בארץ. כשראיתי בפייסבוק הצעה להקים קבוצת "גלי" ישראלית, מיהרתי להצטרף. וכעת - כל שבוע מחדש אני שרה, מתרגשת, ומוכיחה לעצמי שמוזיקה היא גם נחלתן של סטודנטיות בנות 28, ולא רק של תיכוניסטיות שחולמות על ברודווי"
(רותם צומעי)
לבשתי חליפות לבית ספר בגלל לויס ליין
"מה אתן לבשת כשהייתן בנות 16 וצעדתן לתיכון? ג'ינס וטי שירט, אני יכולה להניח. ובכן לא אני. כי אני התאהבתי בדמות של לויס ליין מ"לויס וקלארק" (וגם קצת בזאת של סופרמן ) – אז הפכתי את שיערי הבהיר לקארה שחור וקצר ממש כמו של טרי האצ'ר דאז, קניתי מלאי של חליפות מחויטות עם חצאיות, וככה הלכתי לבית ספר. כן, נערה בת 16 בחליפה. לא הנוף הארצישראלי הכי נפוץ. אתן יכולות לשער שנראיתי די חריגה בנוף התיכוניסטי, ועדיין - לקחו לי כמה שנים טובות כדי להפוך לחיה אחרת לגמרי – ולצבוע את השיער לבלונדיני,. היום אף אחד בחיים לא יוכל לנחש שהדמות שהכי השפיעה עלי בחיים היא דווקא של אותה עיתונאית חמורת סבר ורצינית".
(מיכל גולדשטיין)
אין על הפוני של ברנדה
"כשראיתי לראשונה את ברנדה וולש, הנערה ממינסוטה שהפכה לאושיית אופנה מחוספסת, החלטתי שאני רוצה להיות כמוה. אמנם הייתי בסך הכול בת 6, אבל ידעתי שיש לה משהו שאי אפשר לקנות ברודיאו דרייב – קוליות. אז ביקשתי מאמא "תספורת של ברנדה" והתהלכתי כטווס ברחבי בית הספר עם פוני שובב והבעה של רומנטיקנית, א-לה ברנדה. בגיל ההתבגרות הפוני התארך והפך לזיכרון ישן, אז במקום התחברתי לסטיילינג של ברנדוש – הייתי נוהגת לקחת שמלות ישנות של אמא וסבתא והוספתי להן אביזרים. אמי הייתה חוטפת חום בכל פעם שהייתי יורדת לקומת הכניסה באיזה אאוטפיט משונה שאלתרתי זה עתה. לפני כשנתיים החלטתי להחזיר עטרה ליושנה ועשיתי קאמבק לפוני הישן והמוכר. ברנדה תישאר חקוקה בלבי כמלכת האופנה האמיתית של ווסט בברלי עד קץ הימים".
(הילה יחימוביץ')
התספורות שהשפיעו לנו על הפריזורה
הייתי חייבת שמלה כמו של סאמר
"500 ימים עם סאמר" הוא סרט אינדי קטן וחמוד שעושה פירוק והרכבה מחדש של ז'אנר הקומדיה הרומנטית – הגיבורה לא מאמינה באהבה, והבחור נשאר שבור לב. זואי דשאנל מגלמת את סאמר, מסוג הבחורות הבלתי מושגות שכל הבנים רוצים, וכל הבנות רוצות להיות כמוה. לאורך כל הסרט סאמר לובשת רק בגדים כחולים, על גווניו השונים. פה ג'ינס כחול וחולצה מחמיאה, שם שמלת וינטג' תכולה. ברגע שראיתי את הסרט, חשקתי בכל המלתחה של סאמר. היא הוכיחה שגם מלתחה של צבע אחד יכולה להיות מגוונת, מחמיאה ומסעירה. באחד מרגעי השיא סאמר מגיעה לחתונה בשמלה כחולה ומתוקה בסגנון רטרו. הרגשתי שאני חייבת כזאת שמלה, היא הרי תהיה מושלמת לאירועים. אבל כל החיפושים ברשת העלו רק חיקויים עלובים וזולים למראה, שמשווים מראה של תחפושת לפורים, ולא שמלה לאירוע. כנראה שהשמלה המושלמת תישאר רק בגדר פנטזיה".
(מירי פרקס)
ביקשתי תספורת מעבר בדיוק כמו של לליינה
"הייתי בת 15 כשהבנתי שאני מאוהבת בוינונה ריידר. יותר נכון בלליינה – הדמות שגילמה בסרט של דור ה-X: "המציאות נושכת". ראיתי את הסרט 4 פעמים בקולנוע. שזה המון למתבגרת נטולת עבודה שצריכה לבקש מההורים כסף לסרט. לשמחתם, אני מדברת על ימים בהם כרטיס עלה 11 שקל. ופופקורן שבעה שקלים. אהבתי את כל מה שקשור בה: המבט התמים, הניסיונות המבדרים בראיונות העבודה, מערכת היחסים הנרקמת עם בן סטילר לצד האהבה האמיתית והנושכת עם השותף אית'ן הוק. צוטטתי כל מילה ומילה, רכשתי את פס הקול, ומהר מאוד "לליינה" הפך להיות הכינוי שלי בתקופת הצ'טים. אך ההשפעה האמיתית שלה הייתה על סגנון הלבוש שלי, ובעיקר על הפריזורה: חיפשתי מכנסיים מחוייטים גדולים ומאוד לא מחמיאים, קניתי חולצות מכופתרות, והייתה לי אפילו שמלת תחרה אחת שנראתה כמו מפית. ולגבי התספורת? בואו נודה בזה, כל הסרט לליינה מסתובבת עם תספורת מעבר: כבר לא קצרה, אבל לא ארוכה מספיק. נאלצתי לעבור שלושה ניסיונות כושלים עד שהגעתי לתוצאה המושלמת. הספר חשב אז שאני מאוד מוזרה שאני רוצה פריזורת ביניים לא ברורה, אבל היי – הייתי בת 15. הוא בטח חשב שאני מתמרדת במישהו. או במשהו"
(לילי שרצקי אלמליח)