שני בערב. היום האחרון של אוגוסט מגיע לקיצו, ואני מתענגת על דקות ההפסקה האחרונות שהקצבתי לעצמי לפני החזרה למכבש הדדליינים. עוד פרק של מחוברות נגמר, וגם הערב, כמו בכל ערב בשבועיים האחרונים, אני הולכת לשבת מול המחשב ולנהל מרתון מחיקה-הקלדה עד שהעייפות תכריע אותי. אני שולחת מבט אומלל לאמא, שיושבת בספה הסמוכה, ופולטת אנחת ייאוש. היא, מצידה, מזפזפת באי שקט בין הערוצים. אני מכירה את האישה הזאת כבר 22 שנה – היא רוצה להגיד משהו אבל מתאפקת.
"תגידי", היא שואלת לבסוף, "היית מסוגלת לעשות דבר כזה?".
"לעשות מה?".
"לצלם את עצמך ככה. לחשוף את החיים שלך בפני כל עם ישראל".
"לא יודעת. נראה לי שכן", אני זורקת בלי הרבה מחשבה. אמא נראית מזועזעת. "או שלא", אני מהססת, "לא יודעת. זה נראה לי ניסוי מעניין, אני חושבת שהייתי שמחה לצלם איזה יומן וידיאו יום אחד. בשביל עצמי, כאילו".
"ואז להראות אותו לכל העולם? גם במחיר הפרטיות שלי ושל אבא?", היא מתפלצת.
"זה לא בדיוק לפלוש לכם לחיים, את יודעת. זה רק להציג אתכם דרך העיניים שלי. כמו לכתוב, רק במדיה אחרת. כל בנאדם שכותב מכניס לתוך הטקסט קצת מעצמו, קצת מהמשפחה שלו. מה ההבדל?".
"ההבדל הוא שדרך המצלמה אין חוכמות. מה שרואים – זה מה שיש. לא משנה אם זה דרך העיניים 'האומנותיות' שלך או לא, זה חושף את הפרטיות בצורה טוטאלית", היא חורצת.
"אמא, תרגיעי. דורון צברי לא בדיוק מחכה לי מחוץ לבית עם מצלמה וחוזה".
"אז לא היית עושה את זה?".
"לא."
"נו", היא מתרצה, "אז לא חבל על הוויכוח?".
שיחות עם אמא זה כמו לכבס חוטי חשמל
הרבה שיחות ניהלנו בסלון הזה בחודשיים האחרונים. בתוך המקום הכי ציבורי בבית (והכי אינטימי בכל קנה מידה אחר), פרצה סערה יומית מאז שנכנסו המחוברות לחיינו. התנגשויות בין דעות ותפיסות, התערבבויות של רעיונות, החלפת וידויים והעלאת זיכרונות מהבוידעם של הנפש – כל אלה הפכו לעניין שבשגרה. השיחות האינטנסיביות עם אמא, אלו שתמיד מדגדגות את קצה סף הרגישות שלי, שינו פתאום את התדר. משהו נקי ומרענן נכנס לדיאלוגים שלנו, ואם להיות קונקרטית – משהו עם מצלמה ביד, פה גדול ואמת בהירה עד כאב. זה אולי נשמע נדוש, אבל המחוברות חיברו אותי מחדש לאמא.
למען הסר הספק, אני ואמי תמיד היינו קרובות. קרובות מדי, אפילו. מתישהו לקראת הגיוס שלי הסימביוזה הזאת הפכה לחומר נפץ. זה לא היה באשמתי או באשמתה. זה פשוט דבר כזה שקורה לבנות בגיל מסוים: יום אחד את מגלה שאת לא רוצה לגדול להיות אמא שלך, למרות שהיא האישה שאת הכי מעריצה בעולם. וכך, עם הפיכתי לבגירה על פי חוק, גם אני מעדתי לקלישאת הנעורים הקלאסית: אמא דפקה לי את החיים. המשבר הזה נמשך בדיוק שנתיים. ברגע שהתעופפתי לחפש את עצמי בטיול ארוך ביבשת השחורה, נזכרתי כמה אני מתגעגעת אליה. דווקא שם, בינות לראסטות ג'מייקניות ועדרי זברות צנומות, הרגשתי שהיא האדם שהכי הייתי רוצה לשבת איתו לקפה.
הצרה עם השלב הזה, שלב הפיוס, היא העיתוי שלו: אנחנו תמיד נזכרות שבא לנו על אמא דקה אחרי שאנחנו מתנתקות ממנה, אחרי שעזבנו את הקן, הפסקנו לחכות לאישור שלה בענייני גברים וקריירה ולמדנו להסתדר בלי המכונית שלה בסופי שבוע. ואז, כשהיחסים כבר זורמים על מי מנוחות, תראו לי את הבחורה שתעז ליזום שיחת נפש צפופה. כי לא משנה כמה שלדים יש בארון המשותף שלכן, את לא תכניסי את עצמך לשטח הדמדומים הזה: שיחות עם אמא זה כמו לכבס חוטי חשמל. כלומר, המתכון המושלם לקצר.
"זה ממכר החרא הזה, זה ממכר"
לפני כחודשיים, עם שובי מאפריקה לבית הורי, נפלתי במקרה על סדרת המופת של דורון צברי. פרק אחד בלבד הספיק כדי להפוך אותי לקמפיין מהלך. "את חייבת לראות את זה", דחקתי באמא, "זה ממכר". היא, שהייתה צמודה באותה תקופה לשידורים חוזרים של האנטומיה של גריי, נראתה ספקנית. "מה אני צריכה את זה, לצפות בחמש נשים שמתלוננות על החיים שלהן?", נימקה. כעבור שלושה ימים היא חזרה אלי מוארת. "ראיתי", היא הודתה כממתיקה סוד, "וצדקת".
מצחיק איך שסדרה מינורית מצליחה לחלחל ככה לתוך מנגנון ותיק ושחוק כמו יחסי אם ובת. אבל בדיוק ככה, אחרי כמעט חצי שנה שלא התראינו, מצאנו אני והיא שפה חדשה-ישנה משותפת. מדי כמה ימים (ותודה לאל על ה-V.O.D) היינו עורכות טקס לא רשמי שהפך למסורת: כוס בירה צוננת, משהו מלוח בצד, ועל המסך הנשים שהפכו לסם האסקפיזם שלנו.
המחוברות, כל אחת בתורה, פתחו את מגירות הקרביים הכי נעולות שלנו: נישואים, שאיפות, אשמה, אמהות, בגידה, ילדות, סקס, מוות. בכל פעם שנפתחת מגירה כזו, למדנו להרפות את האחיזה הקפוצה במפתח; לתת למילים, לדעות, ולפעמים גם לכעס להשתלח החוצה, להציף ולעטוף.
פייר, אף פעם לא חשבתי שאני ארצה לשמוע על החיים שהיו לאמא לפני אבא, ואני די משוכנעת שגם היא לא בדיוק ערגה לפירורי מידע על היחסים שלי. אבל הנה, זה קורה. פתאום אנחנו מדברות: שתי נשים, לא רק אמא ובת. וכמו שליאת אמרה באחד הפרקים, "זה ממכר החרא הזה. זה ממכר". תוך כדי הצפייה נדמה שהפערים המובנים מאליהם מטשטשים בתוך בועת הזמן הקצרצרה הזאת. ולמרות שלא פעם התעוררו ויכוחים (הפרק שבו זרוב ותום מחפשים צלע שלישית למיטה), נפרצו סכרים (הפרק על האמהות), והתעוררו תהיות לגבי העתיד שאני סוללת לעצמי (הפרק שבו דנה כותבת טור), היה משהו כל כך נעים בסאשן היומי הזה.
הצליחו לחדור לנו מתחת לעור הפיל
הסדרה הזו, כך הבנתי בדיעבד, עשתה יותר מלסגור לנו כמה פינות ביחסים. היא העניקה לנו אישור להסיר לזמן מה את התפקידים המסורתיים והמגבילים של אמא ובת. במשך 30 דקות מדי ערב יכולנו לדבר זו עם זו בלי פילטרים: בלי ביקורת, בלי ציפיות, בלי מטענים. להניח בצד את העובדה שלא הדחתי כלים כשהיא ביקשה ממני, ואת זה שהיא שכחה לשאול איך היה לי בעבודה היום. דף נקי, חצי שעה של חסד.
וזו, בעיניי, הגדולה האמיתית של "מחוברות": בלי להתאמץ הן הצליחו לחדור לנו מתחת לעור הפיל שהצמחנו. יום אחד הן פשוט קפצו למסך, היממו אותנו בקלוז אפים חפי איפור וצנזורה, וחשפו אמיתות שהזכירו לנו איך להקשיב – לא רק לשמוע. הן לא דרשו מאיתנו שום דבר אחר בתמורה. הן הפכו לחברות, אמהות ואחיות. התחלנו לחכות להן. ועכשיו, כשהן מכבות את המצלמה, נקווה שהרמונט שהם עשו לנו בנשמה יחזיר אותנו למקומות שבאמת עושים לנו טוב: שיחה עם חברות, לילה לבן עם בן הזוג, וקפה ארוך ארוך עם אמא.