החיים לימדו אותי לאהוב את הלא נודע. הסיפור שלי הוא סיפור על דרך לא ידועה, עם סוף לא צפוי, שלימד אותי שכשאנחנו נותנים למציאות להוביל אותנו ולומדים לתת בלי לצפות לקבל בחזרה, לפעמים החיים מעניקים לנו בתמורה את האושר הכי גדול שיש.
אף פעם לא תכננתי שיהיו לי ילדים. באיזשהו מקום תמיד חשבתי שהחיים כל כך קשים, שזה כמעט לא מוסרי להוסיף עוד נשמה לעולם. כשהייתי ילדה, אימא שלי סיפרה לי שבאתי לעולם בעקבות היריון לא רצוי. זה דבר משונה לדעת על עצמך, ועוד מגיל צעיר. לאחר חמישה ילדים, אימא שלי באמת לא רצתה להביא אותי לעולם. היא סיפרה לי שסבא שלי, אבא שלה, איים עליה שאם תפיל, הוא לא ידבר איתה לעולם, אז היא נבהלה ושמרה על ההיריון. כילדה חיזרתי אחרי האהבה של אימא שלי, שתמיד הייתה מדודה ותלויה בכל כך הרבה דברים, אבל הייתי משכנעת את עצמי שזה בסדר, ושאולי אם הפעם אסדר את הבית ואנקה את המטבח ממש-ממש טוב, היא תהיה מרוצה ואולי אפילו תאהב אותי חזרה.
מה שאנחנו חווים בבית ממשיך איתנו כל החיים, ומצאתי את עצמי משכפלת את מערכת היחסים הזו שוב ושוב. היו לי המון אהבה ורצון לתת, אבל אף פעם לא הצלחתי למצוא קשר שיהיה הדדי ומאוזן. כשהכרתי את בעלי, היה לו חלום לפתוח מסעדה, ואני הצטרפתי אליו להגשים איתו את החלום. עזבתי את העבודה שלי והתחלנו לעבוד יחד בכל הכוח. הקמנו מסעדה בתל אביב והעבודה סביבה גבתה מאיתנו תשומת לב ומאמץ 24 שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע. השקענו את כל-כולנו במסעדה. נתנו את כל מה שהיה לנו לבייבי המשותף.
וכל הזמן הזה אימא שלי, שלדעתי רצתה שאתחתן כבר בגיל שלוש-עשרה, שאלה אותי: מה עם ילדים? מה קורה? אני זוכרת את תחושת הלחץ האין-סופית בכל שיחת טלפון ובכל פגישה, אבל הייתי שקועה לחלוטין בעבודה במסעדה, ולמרות כל הלחצים אמרתי לה בפשטות שאני לא רוצה. העבודה במסעדה הייתה תובענית ושואבת. נדרשו לנו שלוש שנים כדי לייצב את העסק ולבנות את החיים שלנו. בסופו של דבר העסק שגשג, אבל הזוגיות שילמה את המחיר.
לתקופה מסוימת עברתי לגור לבד. זו הייתה תקופה קשה ומבלבלת. ידעתי שאני רוצה לאהוב וידעתי שאני רוצה לתת ולהרגיש, אבל לא ידעתי מי יוכל להכיל את כל האהבה שהייתה בי, שרק רצתה לצאת החוצה, לעולם.
יום אחד, כשהייתי אצל חברה שגרה סמוך אליי, הסתכלנו שתינו מבעד לחלון ופתאום עברו מולנו ארבעה ילדים אפריקאים, שלושה בנים ובת, בגילים שונים, שצעדו לכיוון האוטובוס לבית הספר. אני לא יודעת למה, אבל משהו בחבורה הזו משך אותנו להמשיך ולהסתכל בהם. הם צעדו באותו קצב, כקבוצה מלוכדת, ובלטו ברחוב. ארבעה ילדים בגבהים שונים, מהקטן לגדול.
לאחר כמה זמן סיפרה לי החברה שהיא הציעה לילדים, שהמשיכו לחלוף מדי יום מול חלונה, דברים שונים שהיא חשבה שאולי הם זקוקים להם. פעם זוג נעליים חדשות, בפעם אחרת צעצועים. יום אחד היא העניקה להם זוג עגילי זהב, כדי שייתנו במתנה לאימם. אני יודעת, זה נשמע משונה, אבל מדובר באישה מיוחדת ונדיבת לב, מסוג האנשים שיכולים להגיש לקבצן שטר של מאה שקלים, גם כשאין להם הרבה בעצמם.
באופן לא מפתיע, כשהעגילים הגיעו לאימא, היא ביקשה לדעת מי זה שנותן לילדים שלה את כל המתנות. חברתי הלכה לבקר את המשפחה וגילתה שלאם יש ילדים נוספים, ובהם תינוקת. הייתי סקרנית להכיר את המשפחה וביקשתי ממנה שתזמין אותי להצטרף אליה כשתבקר אותה שוב. כשחברתי סיפרה לי שלמשפחה אין טלוויזיה, פעלנו במהירות והצלחנו להשיג טלוויזיה משומשת. בעשר בלילה הבאנו את הטלוויזיה לדירתם.
אני זוכרת כל רגע בערב ההוא, 18.6.2012. את הדלת פתחה לנו אמנדה, אישה אצילית עם חיוך צחור שיניים שנמתח מאוזן לאוזן. היא החזיקה בידיה תינוקת יפהפייה. מאחוריה עלה רעש, בלגן של בית. בעשר בלילה הסתובבו בבית שישה ילדים ערניים וצחקנים, ובתוך כל ההמולה הזו המבט שלי התמגנט אל העיניים הגדולות והשחורות של התינוקת שהחזיקה אמנדה. לא הצלחתי לנתק את מבטי ממנה. אמנדה הזמינה אותנו להיכנס, והתינוקת חייכה אליי. "איך קוראים לה?" שאלתי והצבעתי על הקטנה. "קים", ענתה לי. הסתכלתי לתוך עיניה של התינוקת וראיתי בתוכן אגם שקוף, טהור ונקי. הרגשתי שהכול מסביב נעלם. לא שמעתי כלום, לא ראיתי כלום, כאילו רק אני והיא, תינוקת בת חצי שנה, נמצאות שם ומסתכלות זו על זו. מעולם לא הרגשתי תחושה כזו. זו הייתה אהבה ממבט ראשון.
באנגלית הקטועה שלה סיפרה לנו אמנדה כמה היא בודדה כאן, ולמרות החיוך על פניה הבנתי שהיא במצוקה אמיתית. אמנדה סיפרה שהגיעה לארץ ממולדתה באפריקה בעקבות בעלה, חייל או"ם שהוצב בצפון המדינה. בארצה, כשאישה יולדת – סיפרה לנו – כל השבט נמצא סביבה, וגם העזרה בתשלום זולה מאוד, בעוד שכאן היא לבדה, עם שבעה ילדים, אינה מכירה את המקום ולא את השפה ובקושי מסתדרת מבחינה כלכלית.
הרגשתי שנוצר בינינו חיבור מיידי. שאלתי אותה איך אפשר לעזור. אמנדה הצביעה על שעון הקיר בסלון ואמרה לי: ""you see this clock? you can come every hour – תבואי בכל שעה. ידעתי שאבוא שוב. לא יכולתי לחזור לשגרת החיים שלי ולהתעלם ממה שראיתי. כשנכנסתי לדירתה של אמנדה לא ראיתי שוני, ראיתי דמיון – ביני ובינם. ראיתי לב של אנשים, שכנים שלי, שנמצאים במצוקה. הרגשתי את בדידותה של אמנדה, ראיתי את הילדים שהסתובבו בבית בלי שמישהו יכוון אותם. וכשרואים שכן שזקוק לעזרה, אי אפשר להפנות את המבט. נשארים ועוזרים. אין ברירה אחרת.
חזרתי שוב ושוב לבקר את אמנדה ואת ילדיה ועזרתי בכל מה שיכולתי. לפעמים סידרתי את הבית, לפעמים השכבתי את הילדים לישון. בכל פעם שהגעתי, מצאתי את קים שוכבת בסל-קל בסלון. היא ישבה בו במשך ימים שלמים, מול הטלוויזיה, כדי שתהיה בשקט בזמן שאחיה קופצים מסביב. בסל-קל גם אכלה וישנה. בכל פעם שהגעתי הושיטה לעברי את ידיה בקריאות שמחה "אה! אה!" – כאילו הגיע המושיע שבעוד רגע ירים אותה על הידיים וישחק איתה.
אמנדה הייתה אסירת תודה. היא בישלה וניקתה, אבל לא הצליחה להתפנות – פיזית ורגשית – לילדים. גייסתי שכנים נוספים לעזרה. הכנו פנקייקים לילדים, לקחנו אותם לים וללונה פארק, מילאנו להם בריכת מים בחצר הבניין וקנינו להם בגדים ונעליים. הרגשנו שזה הכי טבעי בעולם, וכמו שקורה כשנותנים – זה מילא גם אותנו בשמחה ובמשמעות. ככל שנקשרנו אליהם, לא היינו מסוגלים לנטוש. פחדנו שאם נעזוב את אמנדה להתמודד לבדה, הכול עלול להידרדר. כנראה גם לאמנדה זה נראה טבעי ומובן, ואולי אפילו הזכיר לה את החיים בשבט באפריקה. כולם בשביל כולם.
הרגשתי שאני נקשרת למשפחה ומתאהבת בה, ויותר מכולם חדרה לליבי קים התינוקת. כמעט מדי יום ביומו רחצתי והאכלתי אותה. כשאימא שלי שמעה על הקרבה שלי למשפחה ולתינוקת, היא הזהירה אותי: "בסוף היא תחזור לאפריקה והלב שלך יישבר. תשמרי על עצמך!"
אבל ידעתי שאני לא יכולה לעזוב. הדבר שאנחנו הכי מפחדים עליו הוא הלב שלנו. כשמתעורר בנו רגש, זה כמו סדק בחומות ההגנה שלנו על עצמנו, ואנחנו מתחילים לחשוש שאולי ניפגע ונתאכזב. באותה תקופה החלטתי לשים את כל הפחדים בצד ולתת לעצמי להיות שם, לעזור ולהתקרב, בלי לחשוש שאולי יום אחד הכול ייגמר.
באחד מביקוריי אצל אמנדה היא ביקשה שאקח את קים לעשות לה חורים באוזניים. באפריקה, סיפרה לי, נהוג לנקב את אוזני התינוקות ולקשט אותן בעגילים. אני, שפוחדת מזריקות, רציתי לשמח את אמנדה, אז הסכמתי. לאחר שביצעתי את המשימה, חזרתי עם קים לביתי והיא נרדמה שם. היא ישנה במשך שעות רבות. מדי כמה זמן בדקתי את נשימתה, לראות שהכול בסדר. בסופו של דבר, התקשרתי לאמנדה ושאלתי אותה בדאגה למה הילדה ישנה כל כך הרבה. "בבית שלה קשה לה להירדם, כי תמיד יש פה רעש", ענתה לי, "פה גם אין תמיד מי שישמור עליה. תשאירי אותה אצלך".
"אצלי?" נחרדתי, "אבל הבית שלי לא ערוך לתינוק. אין לי חיתולים, אין לי אמבטיה מתאימה". "יהיה בסדר", הרגיעה אותי אמנדה, "קחי את קים אלייך". וכך, מאותו יום קים בילתה בדירתי במשך שעות רבות ולפעמים גם ישנה אצלי בלילה. קניתי לה חיתולים ואוכל, רחצתי אותה בכיור והרדמתי אותה בשקט לידי. פתאום קלטתי שאני מגדלת תינוקת בת חצי שנה.
מדי יום ביומו ביליתי שעות בשיחות עם אמנדה. בעזרת אנגלית מקרטעת ותנועות ידיים זכיתי לחברת נפש, כך פתאום, באמצע החיים. סיפרתי לה על החיים שלי, והיא נפתחה וסיפרה לי על עצמה. הרגשתי את הכאב שלה על כך שהיא איננה מצליחה להקדיש את תשומת הלב הנחוצה לכל אחד מילדיה. שמעתי ממנה על ההיריון הקשה עם קים, שהיא לא רצתה בו, על הלידה המסובכת שהסתיימה בלידת פגית בניתוח קיסרי, על התינוקת שהרבתה לחלות ואימה לא ידעה איך להקל עליה. הרגשתי שאני משננת לעצמי את סיפור החיים של קים עד לנקודה שבה פגשתי אותה, ותוך כדי כך מתחילה להרגיש אותו בתוכי, כאילו חוויתי את זה יחד איתה.
אומרים שהתאהבות משחררת במוח חומרים שמזכירים חומרים ממכרים. כך באמת הרגשתי – התמכרות. כל ביקור בביתה של אמנדה היה כמו שאיפה מהחומר הממכר הזה. לא הצלחתי להיגמל ולא הצלחתי להתנתק. אמרתי לעצמי שאני עוזרת להם, ובאמת הצורך שלהם בעזרה היה אמיתי, אבל בתוך-תוכי הרגשתי שאני הולכת ומתמסרת לאהבה לילדה אחת קטנה וחווה תחושות שלא הכרתי מעולם. אני, שנולדתי בעצמי מהיריון לא רצוי, מצאתי את עצמי נותנת בית ולב לילדה שהגיעה גם היא לעולם בלי שמישהו ירצה בה במיוחד.
"אני צריכה לספר לך משהו", קידמה יום אחד אמנדה את פניי, והמשיכה: "ישראל היא מדינה טובה, אבל לא בשביל זרים. אנחנו לא מסתדרים פה. עם כל העזרה שלך ושל השכנים האחרים, אני צריכה את המשפחה שלי, את השבט שלי באפריקה. החלטנו לחזור לשם ואני לוקחת את קים איתי".
לא עיכלתי את דבריה. "ברור שתיקחי אותה", עניתי לה, "היא הרי הבת שלך". אמנדה הסתכלה עליי ובהיגיון שכנראה לא אבין אמרה לי: "חשבתי להשאיר לך אותה, אבל המשפחה שלי באפריקה ראתה תמונות שלה וכולם רוצים לראות אותה". התשובה שלה הצחיקה ובלבלה אותי. "אמנדה, את חייבת לקחת אותה", אמרתי, "היא הבת שלך".
יש רגעים שמגלים את הכוח בקלישאות. ברגע ההוא, למרות תחושת הבלבול שתקפה אותי, אמרתי לעצמי שמה שצריך לקרות יקרה ושהגורל יכתיב לקים, לאמנדה ולי את ההמשך. לא אפשרתי לעצמי להתעצב וגם לא לפחד, כי ההחלטה של אמנדה נראתה לי כהחלטה הטבעית והנכונה ביותר עבורה.
בבוקר יום הטיסה, הכנתי את קים לקראת הנסיעה. קניתי לה בגדים חדשים ונעליים קטנות בצבע תכלת, סידרתי את שערה כמו שמסדרים כלה. התעלמתי מהידיעה שבעוד רגע אפרד ממנה. היא הייתה אז בת תשעה חודשים, ואני זוכרת איך היא ישבה מולי על הספה בבגדים החדשים שקניתי לה לנסיעה, וכנראה משהו מהתחושות שלי עבר אליה. היא הסתכלה עליי בעיניים גדולות ושחורות כאילו שואלת אותי: מה, לא תבואי איתי?
הסעתי את קים במכוניתי לשדה התעופה, שם הושטתי אותה לאמנדה והרגשתי שבעוד רגע אני מתפרקת בבכי. ברגע אחד התחוור לי כמה נקשרתי לילדה הזו, שעכשיו נוסעת ממני, כנראה לתמיד. בפנים שטופות דמעות אמרתי לה: "אני צריכה ללכת, אני לא יכולה ללוות אתכם בתוך השדה". סובבתי את גבי והלכתי.
כל הדרך חזרה לביתי הרגשתי שהלב שלי נמצא מחוץ לגוף. זה היה ערב ראש השנה. בבתים מסביב אנשים חגגו את תחילת השנה, ואני הרגשתי שאולי הגעתי לסוף. ניסיתי לשכנע את עצמי שזה כנראה לטובה, שמי יודע מה זה בכלל חיים טובים, ושאולי באפריקה, עם שאר המשפחה, יהיה להם טוב באמת. חזרתי הביתה ולא ידעתי מה לעשות עם כל הצער והבלבול הזה שבתוכי. הילדה שאהבתי והתרגלתי לחיים איתה כבר לא הייתה איתי.
בתוך ראשי שמעתי את קולותיהם של האנשים סביבי, שכל הזמן הזהירו אותי ועכשיו אמרו: "את רואה, הנה, נתת והתאכזבת, אהבת ונפגעת, למה היית צריכה את זה?" אבל למרות הכול, הרגשתי שעשיתי את הדבר הנכון כשפתחתי את הלב שלי לקים.
לאחר שבוע התקשר אליי ג'ו, בעלה של אמנדה. "קים חולה", סיפר לי, "היא מסרבת לאכול ולא מפסיקה לבכות. היא מחפשת אותך". בלי לחשוב פעמיים אמרתי לו: "אני באה". "לא, לא, לא", נבהל, "עוד לא התאקלמנו, עוד לא מצאנו דירה. נדבר בעוד שבועיים". "מה פתאום שבועיים?" נבהלתי, "איך אפשר להשאיר את קים במצב כזה? אני חייבת לבוא!"
סיימתי את השיחה, נכנסתי לאינטרנט והתחלתי לקרוא על הארץ שאליה התכוונתי להגיע: אבעבועות שחורות, רצח עם, אונס נשים, יתושים שמעבירים מלריה. איך אספר לאימא שלי שאני, שלא יצאתי לקורס מ"כיות כדי לא להיות בשטח, נוסעת לאפריקה? כל הלילה לא הצלחתי להירדם. הפחד, החרדות והספקות לא נתנו לי מנוח. "מה את צריכה את זה?" אמרתי לעצמי, "תמשיכי לחיות את חיי הנוחות שלך. יש לך פה חיים שלמים, עבודה, דירה. מה את צריכה את כאב הראש הזה? מי יודע איזה סכנות מחכות לך שם? ובשביל מה בכלל את נוסעת, כדי שבסוף תיקשרי עוד יותר ויישבר לך הלב?" ואז העיניים של קים הופיעו מולי והרגשתי איך האהבה שלי אליה מנצחת את כל שאר הרגשות – את הכאב, את הפחד ואת הספק. החלטתי ללכת בעקבות האהבה, לנסוע לאפריקה ולעזור לקים להתאקלם. שמתי את כל הפחדים שלי בצד ושכנעתי את עצמי שאם ליבי נקי ואני מגיעה בכוונה אמיתית לעזור, לא יקרה לי דבר.
שיתפתי בתוכניותיי את אימי, שאמרה לי, כמובן, שהשתגעתי לחלוטין. בעלי עמד לצידי והתגייס לעזרה. קיבלתי חיסונים, חמישה בבת אחת, והתחלתי לארוז. ארבע מזוודות עם חיתולים, מזון לתינוקות ומתנות לילדים. קניתי כרטיס לכיוון אחד בלי לדעת מתי אחזור – בעוד שבוע, בעוד חודש, בעוד חצי שנה. כל מה שידעתי הוא שאני נוסעת לעזור לקים להתאקלם בבית החדש שלה.
במשך השבועיים שקדמו לטיסה הלב שלי דפק על 300. בלילה, ביום. מה יהיה? מה יהיה? כדי לא להיכנע לקולות שניקרו בראשי, העסקתי את עצמי כל הזמן. עשיתי הכול כדי לא לחשוב ולא לספר דבר לאף אחד. פחדתי שאנשים יגידו לי: "תשכחי ממנה, תישארי בארץ, תאמצי כאן ילדה". אבל אני לא חיפשתי לאמץ. התאהבתי בילדה אחת, מסוימת, וכששמעתי שהיא במצוקה, ידעתי שאני חייבת לבוא לעזור לה ולהיות איתה.
אני חושבת שההתרגשות מחקה לי חלקים שלמים מתוך יום הנסיעה. אני זוכרת שקניתי בדיוטי-פרי שקיות על שקיות של ממתקים לילדים. אני זוכרת את ההוראות של סוכנת הנסיעות, שהסבירה לי שאנחת בקיגאלי, רואנדה, ושם אמתין בלאונג' היפה עד לטיסת ההמשך בבוקר. טסתי לאיסטנבול וממנה לרואנדה. נחתי בקיגאלי באחת לפנות בוקר, בשדה תעופה שנראה לי מאולתר. בזמן שהמתנתי לארבע המזוודות שלי, כשבידיי כל השקיות עם הדברים שקניתי בדיוטי-פרי, ניגשו אליי כמה בחורים מקומיים שאמרו לי שאני לא יכולה לעבור עם השקיות ושאני צריכה לזרוק אותן לפח. "אני לא יכולה לזרוק את זה", ניסיתי להסביר להם, "זה צ'יפס וממתקים לילדים". אבל רק לאחר שהוצאתי את אחת משקיות הצ'יפס, הם עזבו אותי לנפשי. את הלאונג' המובטח לא הצלחתי למצוא. אף אחד לא הבין על מה אני מדברת.
המתנתי לבדי בשדה התעופה, על הרצפה, בין ארבע המזוודות שלי, לטיסת ההמשך. פחדתי לזוז ממקומי. לא קמתי לאכול וגם לא לשירותים. ניסיתי להדוף את הקולות שעלו במוחי: "מה את עושה כאן? מה חשבת לעצמך כשהחלטת לטוס לבד לאפריקה?" אבל העיניים של קים שוב הופיעו מולי, והן מילאו אותי בכוח. הזכרתי לעצמי שאני נוסעת למען מטרה שהיא גדולה וחשובה ממני – לעזור לילדה שאני כל כך אוהבת להתחיל את החיים החדשים שלה.
בשש בבוקר קמתי סוף-סוף ממקומי והלכתי לדלפק הצ'ק-אין, שם גיליתי שממש מעליי נמצא הלאונג' האבוד, שאליו אפשר להגיע רק לאחר שעוברים את הבידוק. עליתי על מטוס שנראה יותר כמו אוטובוס ישן של "אגד". שעה אחר כך כבר נחתי בארצה של קים, שם קיבל את פניי שבט שלם. אמנדה קפצה עליי בשמחה: "סיגל! הנה סיגל מזונגו!" (מילה המתארת אדם זר שבא מתרבות של שפע). היא ערכה לי היכרות מהירה עם כל האנשים מסביב והמבט שלי נע במהירות מאחד לאחר. "אבל איפה קים?" שאלתי. "בבית", ענו לי.
יצאנו לדרך, אל הכפר שלהם, במרחק שעתיים של נסיעה. כל הדרך האף שלי היה צמוד לחלון. הרגשתי כאילו מישהו הסיע אותי במכונית זמן כלשהו לעבר. נסענו על דרך עפר בין כפרים ישנים עם בתים רעועים, חלקם מלבנים פשוטות וחלקם מבוץ ומקש. הדרכים היו מלאות באנשים שצעדו, בלי נעליים או בנעליים מרופטות, כשעל ראשיהם סלים עם פירות ובידיהם ג'ריקנים, כדי להביא מים ממרחקים ארוכים. רבים מהם נשאו, על הראש או על היד, כמו חנויות מהלכות, דברים למכירה – חגורות, תכשיטים, נעליים, מנגו. הנשים היו לבושות בבדים צבעוניים ופשוטים, שערן נאסף בתסרוקת גבוהה ועל גבן נקשרו תינוקות. לאורך הדרך, לצד מטעי הבננות, ישבו אנשים, שנראָה שבמשך שנים לא זזו ממקומם, כאילו צמחו מתוך האדמה.
כשהגענו לבית המשפחה, קיבלה את פניי – בחיוך מאוזן לאוזן – אימא של אמנדה, וסובבה אליי את גבה. עליו, בתוך מנשא, ישבה קים. היא הניחה אותה על הספה מולי, והתינוקת הקטנה הזו, עם העיניים הגדולות שבערו לי בראש במשך שבועות, הסתכלה עליי, המומה, לא מבינה איך הופעתי פתאום. הסתכלתי עליה חזרה ולא הצלחתי להפסיק לבכות. במקום התינוקת השמחה והעגלגלה שהכרתי ראיתי מולי תינוקת כחושה עם מבט אטום. "זאת אני! זאת אני!" בכיתי והיא הסתכלה עליי באדישות ולא הגיבה. חיבקתי אותה, נישקתי אותה והמשכתי להגיד לה, "זאת אני, סיגל", עד שמבטה החל להשתנות, כאילו חלחלה בה ההבנה, והיא חזרה בהברות מקוטעות על שמי.
אמנדה, שעמדה והסתכלה על שתינו מהצד, ניגשה אליי, לקחה את ידי ואמרה: "אני לא יכולה להתעלם מהרצון של הילדה שלי. אני הבאתי אותה לעולם, אבל היא בחרה אותך להיות אימא שלה. את חוזרת איתה לישראל. היא שלך".
לא עיכלתי את דבריה של אמנדה, וגם לא הייתי בטוחה שהיא אכן מתכוונת אליהם. החלטתי להישאר שם עד שקים תתאושש ותחזור לעצמה לחלוטין. במשך שלושה חודשים גרתי בביתם. כל יום, בזמן שאמנדה יצאה לעבוד, נשארתי בבית, יחד עם הסבתא, עם קים ועם שלוש מאחיותיה. הכנתי אוכל יחד עם הסבתא ותוך כדי כך טיפלתי בקים ושיחקתי איתה. בשעת הצהריים השתרך מחוץ לבית טור של ילדים, שהריחו את הריח שעלה מהסירים. עוד ועוד ילדים נאספו ונכנסו לאכול, ולמרות סירי הענק שהכנו, לא הצלחתי להאכיל את כולם. הסתכלתי על הסבתא בייאוש והיא חייכה אליי ואמרה: "ככה זה – אפריקה".
החשמל והמים הופיעו לסירוגין. התרחצתי בגיגית עם מים חמים, אכלתי במשורה. איבדתי שבעה קילוגרמים ממשקלי. בכל פעם שרציתי להכניס משהו לפה, ראיתי לפניי אנשים שאין להם מה לאכול. כל לילה, לפני השינה, שיננתי לעצמי: "סיגל, כשתחזרי לארץ, לא תתלונני יותר לעולם על מה שאין לך". חלקתי מיטה אחת עם אמנדה, קים ואחותה בת השנתיים. הסבתא, שישנה על מזרן נפרד באותו חדר, התפללה במשך שעות עד ששכבה לישון.
כך עברתי שם יום ועוד יום, שבוע ועוד שבוע, מתוך ידיעה שהנוכחות שלי עוזרת לקים להתחזק. לא ידעתי מה יקרה. התרגלנו לחיות מתוך ציפייה למשהו שיקרה בעקבות מעשינו, אבל באפריקה למדתי שיעור חשוב. הבנתי שאני יכולה להשאיר את הציפיות שלי במזוודה, כי החוקים שם אחרים לחלוטין. למדתי לתת בלי לצפות לדבר בתמורה. הלכתי עד הסוף, עשיתי כמיטב יכולתי, וגיליתי שיש בי יותר כוחות משאי פעם ידעתי. לא תמיד אנחנו יודעים מה הטוב ביותר שאנחנו מסוגלים. הוא נובע מאיתנו בלי שנתכנן.
היום אני יודעת לומר שהתקופה הזו באפריקה הייתה הקשה ביותר והטובה ביותר שהייתה לי בחיים, ואני יודעת שהיא שינתה אותי. דווקא במקום הכי זר שבו הייתי אי פעם – עם כל הקושי הפיזי והנפשי והאי-ודאות לגבי העתיד – הרגשתי הכי אהובה ורצויה שהרגשתי בחיי. גדלתי עם הורים שתמיד ביקרו ושפטו אותי ואף פעם לא היו מרוצים. באפריקה מצאתי את עצמי מוקפת בשבט שלם של אנשים שלא שפטו ולא ביקרו אותי, אלא בחרו לראות רק את הטוב שבי.
לא ידעתי אם אמנדה התכוונה באמת למסור לי את קים, ואם כן – איך בדיוק היא מתכננת לעשות את זה ומתי. לאחר כחודשיים אמרה לי אמנדה שג'ו עומד לחזור ולקחת את קים לישראל, שם היא תגדל איתי. היא לא ידעה להגיד לי מתי בדיוק הוא יגיע. עוד חודש עבר עד שג'ו הגיע והתחלנו במסע ביורוקרטי מתיש כדי להבין מה נדרש לנסיעה של שלושתנו לישראל. כשהייתי ילדה, כל שינוי היה מזעזע את עולמי. הייתי צריכה לדעת איך ייראה היום שלי ולשלוט בכל פרט כדי להרגיש בטוחה ויציבה. מיעטתי ליזום שינויים בעצמי. פתאום החיים שלי השתנו מרגע לרגע. כל יום נראה אחר מקודמו והרגשתי שאין לי באמת שליטה על שום דבר. מצאתי את עצמי שוב בטלטלה פיזית ורגשית. שוב ארזתי מזוודות, הפעם לקים ולי, והכנתי את עצמי ללא נודע, הפעם בארץ שלי. רציתי מאוד לחזור כבר הביתה והתרגשתי לקראת המסע הצפוי לקים ולי.
לאחר שבועות של סידורים ביורוקרטיים, מצאתי את עצמי שוב בשדה התעופה, הפעם עם קים, והפעם השבט הגיע כדי להיפרד משתינו. אמנדה חיבקה את קים ואותי ובאצילות מופלאה לא בכתה ולא הראתה כל קושי, אלא רק חייכה והפגינה אהבה ואושר. כל כך הערצתי אותה באותם רגעים, ואני מודה לה על הפרידה היפה הזו עד היום.
בישראל הבנתי שאומנם חזרתי הביתה, אבל המסע שלי רק מתחיל. עורכי הדין שאליהם פנינו בבקשה שיעזרו לנו לאמץ את קים כחוק, אמרו לנו שאין להם ספק שהיא תוחזר להוריה באפריקה. שירותי הרווחה הודיעו לנו שאם קים לא תוחזר להוריה, אני מסתכנת בשלוש שנות מאסר בגין חטיפה. הסבירו לי שאני לא יכולה לאמץ ילדה על דעת עצמי. יש תהליך, יש סדר ויש רשימה של אנשים שמחכים בתור.
הבנתי שאני יוצאת למלחמה על הזכות לאהוב. בלילות דמיינתי את עצמי, אין-סוף פעמים, נפרדת מהילדה הקטנה שלי, מאהבת חיי. דמיינתי ובכיתי. הבטחתי לעצמי שאלך עד הסוף, שאעשה את הכול ולא אתן לאף אחד להפחיד אותי או לרפות את ידיי.
שנה רדפה שנה. במשך ארבע שנים התייצבנו בוועדות ובדיונים בבית המשפט, ובכל פעם נתקלנו בחומות של חוקים ותקנות. לאט-לאט החלה לחלחל המחשבה שאם בכל זאת ניכשל וקים לא תוכל להישאר איתנו כאן, אחזור לאפריקה ואגור איתה שם, העיקר שלא יפרידו בינינו שוב. שופטים ועורכי דין טענו שאני פועלת בניגוד לחוק. באחד הדיונים הקשים – קים הייתה בעגלה לידי ואביה נכח באולם – ישבו מולי שתי עורכות דין, נציגות של פרקליטות המדינה ומשרד הרווחה, והטיחו בי שאלות קשות: "למה לקחת את הילדה? מאיפה אנחנו יודעים שלא שילמת עליה? אולי קנית אותה מההורים?" הבטתי בהן בייאוש ושאלתי: "האם עזרה לאדם שנמצא במצוקה זו עבירה פלילית? אם מישהו דופק לי על הדלת ומבקש את עזרתי, אטרוק לו אותה בפנים?" והן ענו לי בפנים אטומות: "כן, תטרקי לו את הדלת, כי המעשה מנוגד לחוק".
אני זוכרת את עצמי יושבת מול השופט ומחפשת את המילים להסביר, לשכנע, שבכלל לא חיפשתי לאמץ. פתאום, באמצע החיים, נפגשתי עם משפחה במצוקה. עמדה מולי אימא שביקשה את עזרתי, ובאמת לא סירבתי. כי החיים – בניגוד לחוקים – אינם פועלים תמיד בצורה הגיונית ומחושבת מראש, ולפעמים חוקים אינם מצליחים להתמודד עם מה שמביאה איתה המציאות. ניסיתי להסביר שקים היא זו שהצילה אותי. מעצמי, מהבדידות שהייתה חלק בלתי נפרד מחיי. היא זו שנתנה לי אפשרות לאהוב ולתת כמו שחלמתי תמיד. ניסיתי להסביר להם איך בעקבות עזרה למשפחה שכנה הגיעה אליי אהבה, שלא ציפיתי לה ולא ביקשתי אותה לעצמי. אבל אהבה היא טיעון לא קביל בבתי המשפט, כי עוד לא נכתב החוק שכולל בתוכו את המילה אהבה, ואין אף עורך דין או שופט שיכול להכריע: רגע, מה עושים במקרה של אהבה?
אלו היו ארבע שנים של מהמורות, מפחי נפש, כאבי לב ובעיקר אי-ודאות, שבהן לא נתתי לעצמי להתמסר לחלום שקים תגדל כאן איתי, בארץ. לילות של בכי, שבהם שיננתי לעצמי שאסור לי לקוות, כי אני עלולה להתאכזב.
ואז, יום אחד, הגיעה שיחת טלפון. "שלום, זו יעל מהשירות למען הילד. אתם מוזמנים לפגישה לקראת אימוץ". הצלחנו להכניס תקדים לחוק הקיים, ובאישור מיוחד קיבלנו אישור לאמץ ילדה שאיננה יהודייה, שלא דרך עמותה.
היום קים ואני חיות יחד, בארץ, ואני מגדלת אותה בשותפות עם אביה, בעלי לשעבר, שאוהב אותה אהבת נפש.
אנחנו לא מסתירים מקים דבר. היא מכירה היטב את סיפור חייה, יודעת שיש לה משפחה כאן וגם שם. קים מכירה את ההורים שלה. הם משוחחים בטלפון ובפייס-טיים.
אני באמת מאמינה שקים בחרה אותי, בחרה בי להיות אימא שלה, וזו בחירה שאני משתדלת להצדיק בכל יום מחדש. אני משתדלת לחזק אותה ולטעת בה תחושת ביטחון ויציבות, נפשית ופיזית. לפעמים אני חושבת שהאחריות שאני מרגישה כלפי קים גדולה אפילו יותר מהאחריות שכל אימא מרגישה כלפי הבת שלה, כי זה לא רק אני מול קים, אלא גם אני מול אימה הביולוגית, שסמכה עליי ונתנה לי את בתה. אמנדה ואני בקשר צמוד עד היום. היא כמו אחות עבורי, ואני יודעת שהיא סומכת עליי במאה אחוז.
שאלו אותי, איך אם יכלה לוותר על הבת שלה, אבל אני יודעת שאמנדה לא ויתרה על קים, להפך. היא הקריבה את הלב שלה, כדי לתת לקים הזדמנות לחיים טובים יותר מאלה שהיא הייתה יכולה להבטיח לה, והיא בחרה בי ללוות אותה בדרך שלה. אני מודה לה על האישה שהפכתי להיות בזכותה ובזכות הלב הרחב שלה. החיים הפכו אותנו לשתי אימהות שותפות ואוהבות לילדה אחת. שתי נפשות תאומות עם לב אחד.
הסיפור שלי הוא לא המלצה ולא מוסר השכל לאף אחד. הוא הסיפור הפרטי שלי, שלימד אותי לשים בצד היגיון, פחדים ודעות של אנשים אחרים ולתת למציאות להוביל אותי. למדתי לבחור באהבה. גם אם אני מפחדת, חוששת להתאכזב או מלאת ספקות בעצמי, אני בוחרת באהבה מעל לכול ואיתה אני יוצאת מדי יום ביומו לפגוש את העולם.
רובנו מחפשים שליטה. אנחנו רוצים לדעת לאן אנחנו הולכים ולקבל הבטחה שלא ניפגע ולא נתאכזב לפני שאנחנו פותחים את הלב. אבל אני למדתי שגם אם ננסה לאלף את החיים להתנהל על פי רצוננו, הם תמיד יביאו איתם הפתעות ומפגשים חדשים. אז עדיף לאהוב את הלא נודע ולראות איך אפשר להפוך את המציאות לכזו שטוב לנו בתוכה. לחיות את הרגע ולפעול מתוך אהבה. אין לדעת איזה אור יכול להיוולד מתוך זה.
***
המשימה שהפכה לאפשרית
אימוצה המאולתר של קים לא עמד בשום קריטריון של חוק האימוץ. על פי החוק, האימוץ מחו"ל נעשה רק באמצעות עמותות מסודרות. מעבר לכך, בני דת אחת אינם יכולים לאמץ קטין בן דת אחרת. בתחילת הדרך המדינה התקשתה לקבל את גרסתם של סיגל ובעלה והאשימה אותם בסחר בילדים. ג'ו, אביה הביולוגי של קים, אומנם התייצב בבית המשפט והודיע שהוא מוכן שהם יגדלו אותה, אבל ישראל אינה מדינת עולם שלישי שבה הורים מוותרים על בתם ומוסרים אותה לידי אחרים.
בפרקליטות ובלשכת היועץ המשפטי לממשלה התקיימו דיונים כדי למצוא פתרון לתפוח האדמה הלוהט שהונח על שולחנם. מה עושים בתקופה שבה עובדים זרים מגורשים מהארץ, עם ילדה זרה, נטולת אזרחות, שנמסרה להורים ישראלים? איך מוצאים פתרון לבעיה הנקודתית מצד אחד, בלי ליצור תקדים מצד אחר? לאחר שהובהר מעבר לכל ספק שקים לא נחטפה ולא שולם דבר תמורתה, עיקר העבודה שלי היה לשכנע את הרשויות שבשורה התחתונה יש כאן ילדה שגדלה באהבה. האם אפשר להעלות אותה על מטוס ולשלוח אותה לבדה בחזרה לאפריקה, להוריה הביולוגיים שאינם רוצים אותה? לזכותם של מקבלי ההחלטות, במקרה זה, ייאמר שטובתה של הילדה היא שהנחתה אותם. הם הבינו שטובתה היא להישאר אצל זוג שאוהב אותה וקיבל אותה, בתום לב ובנאיביות, בזרועות פתוחות. בסופו של דבר, לאחר מאבק קשה וממושך, לשכת היועץ המשפטי לממשלה היא זו שאישרה את ההחלטה, ובית המשפט אִשרר אותה והתיר את האימוץ.
כמה חודשים לאחר שאימצו את קים, החליטו הוריה להיפרד. הם שבו אליי בבקשה שאעזור להם גם בצעד הזה. עברתי איתם תהליך גישור, שבסופו הם התגרשו בידידות ונותרו הורים אוהבים ומסורים לקים. הם גרים בשתי דירות סמוכות באותו בניין, כדי שקים תוכל לדלג בקלות בין שני בתיה והוריה.