השבוע זה קורה. זה בטח יתחיל בטקס הקבוע בחצות עם שיר במתנה מאחת החברות הסלולריות, מחווה מתוקה מהראשונה שתצליח להקדים את כולן וקולה יבקע מהמשיבון עם ברכות מזל טוב עליצות. בבוקר אתעורר לקולה של אמא שתאחל לי במלוא אנרגיות "אושר ועושר ונשיקות. גם מאבא". קצת אחר כך אתרגש מסבתא, שתדבר למזכירה ותנתק כהרגלה עוד לפני שתסיים את האיחולים. ואז תמר תתקשר, וכמו בכל שנה מאז שהיינו בנות 8 היא תשאל אותי: "נו, אז את מרגישה שונה היום?"
והיו כבר כמה שהסבירו לי שהשנה זה אחרת והמתנה צריכה להיות יותר מיוחדת, כי בכל זאת, אירוע שכזה לא מתרחש כל שנה. ובערב אני אשב בערב במסעדה עם הבן זוג, וננסה ללכוד רגע של רומנטיקה שמגיע רק באירועים מיוחדים מעל איזה פסטה פסטו או משהו בסגנון. וקצת לפני חצות, יתקשר זה שנזכר ברגע האחרון, והשנה במיוחד לא רוצה לפספס, כי אם הוא ישכח את היומולדת הזה אני בטח לא אשכח לו את זה כל החיים. או משהו.
אבל בניגוד לכל מה שהאכילו אותי בספרים, בטלוויזיה ובכל מקום אחר, האמת היא שגיל 30 ממש לא נוחת עליי עם שק של תחושות מיוחדות מכל יומולדת אחר. אם נתייחס לקלישאות הלעוסות, הרי שעליי לחוש כבדות, מעט עצבות, דיכאון קל, אולי תסכול. אני אמורה לנבור בתוך לעצמי ולחשוב במה מילאתי את השנים שחלפו, איך הזמן עבר לי, איך הגעתי לשלב של שינוי קידומת, החלפת עשור, איך שעון החול הזה שלי מקבל תאוצה בלתי נשלטת לכיוון ההפוך והלא רצוי מבלי שבכלל הספקתי למצמץ. אבל אני לא מרגישה כלום. לא עצובה ולא מדופרסת וגם לא שמחה וסופר נלהבת. מרגישה רגיל.
לא כזאת דרמה, אבל אל תוותרו על מתנות
וזה לא שהכל טוב. ברוך השם וטפו טפו טפו, יש תלונות. הסדקים מסביב לעיניים מתעמקים, הצלוליט מתפזר, הציצי ירד מפלס, האגן מעט התרחב, השקיות התעבו, הקונסילר עובד שעות נוספות. כל פחמימה מורכבת נתקעת הרבה יותר מזמן המדף המותר בחוק, הדיאטה זוחלת, המרדף אחר הכסף נמשך, החיפוש אחר הקידום בשיאו, בני 20 נראים לי ילדים פושטקים, אני פתאום מבינה את ההורים שלי, היי – אני מדברת כמו אמא שלי. אני קונה 300 גרם פסטרמה על האש רק כי יש מבצע ממש טוב במחלקת הנקניקים, יש לי פנקס צ'קים, יש לי שני שמות משפחה, אני מפתחת שיחות עם אנשים מבוגרים מדי בקופות חולים, אני כל כך שם. הכי בשנות ה- 30 שאי פעם אהיה.
אבל האם העובדה שאני כביכול עמוק בתוך חוקי המשחק, ונמצאת ב"מקום טוב בחיים" - נשואה ובהריון - מאפשרת לי להגג על זה שאני די אדישה כלפי הגיל הזה? אז זהו, שבשיחות נפש עם כמה רווקות בנות 35 ומעלה, אני מגלה שגם הטיעון הזה הופך לפאסה. למעשה, היום אנחנו חכמות יותר. יודעות טוב מה אנחנו רוצות ועל מה לא נרצה להתפשר. אותן בנות 35 גם הגדילו לומר שאם הן היו מתחתנות עם אותו חבר של גיל 29, הן היו עושות טעות חמורה, וכמה כיף שהן לא תמימות כמו פעם.
אז מה הפך את גיל 30 לנון אישו? נדמה לי שזה מתחיל מזה שהכל כבר לא כמו פעם. בעידן שבו כולם אוהבים להצהיר ש-50 הוא ה-60 החדש, ו-40 זה הגיל לחיות בו, הרי שגיל 30 הוא רק עוד גיל. אפילו לא תחנת מעבר. אנחנו מתים מאוחר יותר, חיים נכון יותר, אנחנו נראות בוודאות הרבה יותר טוב מפעם, מתחתנות מאוחר יותר, ובדרך כלל גם יולדות בהתאם. אנחנו נופשות יותר, מטיילות יותר, רוצות לאכול את כל העוגה בלי נקיפות מצפון ולחכות קצת עם כל הילדים והשגרה, בלי התנצלויות. העבודה חשובה לנו יותר מפעם, הקידום גם, הכסף בהחלט. ובגדול - אין לנו לאן למהר. גיל 30 הוא כבר ממש לא אותו משבר גיל העמידה הראשון. הוא עוד מספר. רק שהוא עגול יותר מ-26, למשל, מה שממש לא מצדיק את כל תשומת הלב שהוא מביא עימו. בטח ובטח שלא את יחסי הציבור הגרועים שזכה להם.
כל זה ממש לא סותר כמובן את העובדה שאשמח למתנות מושקעות ומיוחדות ויוצאות מגדר הרגיל. כאלה שהשקיעו בהן המון המון מחשבה וים של כסף. אם אני בכל זאת צריכה לרכוב על הגל הזה, אז זה המקום. אחרי הכל, אני בת 30. קצת יחס, בבקשה.
עוד דברים לחגוג עליהם ב-mako נשים:
מה, לא מגניב ליפ גלוס? מה גברים לא אוהבים שאנחנו שמות על עצמנו, הטרנד באיפור כלות - זוהר הוליוודי, המאפרת ורד ספיבק מראה איך, נשים מספרות על המקומות הכי מוזרים לעשות בהם סקס, אפשר להפסיק לרעוב! הקימורים חוזרים לאופנה.