דף האמצע של "ידיעות אחרונות", עם תמונתו של שר האוצר לשעבר אברהם הירשזון והכתבה על מסעות הקניות שעשה בשנים האחרונות, כיסה חצי משולחן המטבח. בחוץ ירד גשם, ואני פנטזתי על מגפיים של פראדה שמפאת מחירן לא רצוי לדלג איתן באף שלולית. רק 3,500 שקל (אחרי הנחת סוף עונה). לפנטז זה בחינם.
תדפיסי כרטיס האשראי של הירשזון שהוגשו לבית המשפט כללו בתוכן שורות ושמות של חנויות שכולנו היינו שמחות לעשות בהן קניות מדי פעם, או לפחות לדעת שאנחנו יכולות. רבות מאיתנו היו ודאי שמחות לדלג בין השדרה החמישית למדיסון ולדגום את הקולקציה של שאנל, גוצ'י, סאקס פיפט אבניו וארמאני. במובנים האלה, הירשזון בסך הכל מימש במקומנו כמה פנטזיות, מין אחוות מפנטזים שכזו. הבעיה האמיתית מתגלה כשאני מנסה לעשות את ההקבלה בין סכומי הכסף האגדתיים שהירשזון חשוד שגנב מכספי הקופה הציבורית כדי לכסות על הקניות האלה, לבין טעמו הצפוי מידי והתמכרותו המביכה למותגים. כי עם כל הכבוד, כשאתה מוציא 27,000 שקל בקנייה אחת בחנות בפריז, זאת חייבת להיות החנות של ורסאצ'ה? הייתכן כי כל הסכום הזה הלך על פיג'מות סאטן ומשי עם עיטורי זהב ושושנים? יש חטא גדול מזה?
בלי שום סטייל, עם הרבה נובורישיות
הירשזון, במקרה הטוב, ניחן בטעם של פריז הילטון. ולא, זאת לא מחמאה. עם כל הכבוד ל- Kookai, ול- bebe, רשימת הקניות שלו הולמת יותר את הפקאצה המדלגת בין הזרקת הבוטוקס החודשית לבניית ציפורניים פלוס פרנץ' בכיכר המדינה. מי עשה לו את רשימת הקניות, אני תוהה. הייתכן כי "דודה עדה", אותה דודה נדיבה שלטענתו נידבה מכספה כדי לכסות על השופינג של האחיין האהוב עליה, הייתכן כי היא אחראית על רשימת הקניות המביכה הזאת? איך תסבירו רשימה מפוהקת כל כך שכל דרדק קניונים שנולד אחרי 1990 יודע למלמל גם מתוך שינה. רשימה שאין בה שום חזון אופנתי, ואין בה ולו קמצוץ אחד של טעם אישי מגובש או עדות לסטייל כלשהו, רק עדות לנובורישיות מהזן הגרוע. כתב האישום של הירשזון לא כולל סעיף אחד שנשכח, ולשם כך אנחנו פה: סעיף הטעם הטוב. כשאתה מבזבז סכום כזה של כסף, לפחות תדע על מה. כשמוציאים 5,000 שקל על חזיות ותחתונים, עדיף לעשות את זה ב-Chantal Thomas ולא אצל Victoria's secret.
אני מפצירה בכן, הניחו רגע לעכבר ולמקלדת והצטרפו אלי לדקה של דמיון מודרך: השדרה החמישית, ניו יורק. בוקר אביבי. מוניות צהובות. חנויות כלבו מפוארות. כרטיס אשראי שחוק ומותש. ולפתע, דמות מאושרת מדלגת מחנות לחנות כשעל זרועותיה תלויות ומתנדנדות עשרות שקיות לוגו ענקיות, צבעוניות, נוצצות ומלאות בכל טוב, חיוך מרוח על פניה, והיא מפנטזת על ארוחת פירות הים המשובחת שתאכל הערב במסעדת היוקרה במלון "סבוי", מרחק קפיצה קטנה לציריך.
מה יצא לכן? ג'וליה רוברטס ב"אישה יפה", נכון? טעות! זהו הירשזון, שר האוצר (לשעבר) שלכן, בנות. הוא ולא אחר. החיוך אותו חיוך, אבל זה לא ריצ'רד גיר שמשלם את החשבון, אלא אנחנו. הבטתי שוב בהירשזון, חיוך קטן ומפונק נח על שפתותיו, זקנקנו מסופר למשעי וכולו נינוחות. ואיך לא ירגיש נינוח? חליפה מחויטת (הוגו בוס, אני זורקת ניחוש קטן ושובב) עניבה אלגנטית בגוונים סולידיים (ארמאני, אברהם? זיהיתי נכון?) חולצת כפתורים צחורה מכותנה מעורבת בלייקרה, אני בטוחה שהירשזון לא מתפשר על פחות.
ואז אני מרשה לעצמי ללכת עוד צעד אחד קדימה ולהפליג במחשבות על תחתוני היוקרה שבהם פיזז בין כלבו לכלבו, כובש את השדרה החמישית ואת מדיסון, את רחובות פריז וברצלונה, את חנויות היוקרה בקאן ובמונקו. אני ממש מקווה בשבילו שמדובר בתחתוני בוקסר משי של ורסאצ'ה, ולא בחוטיני מהקולקציה האחרונה של Victoria's secret. הלב של דודה עדה לא יעמוד בזה, אברהם. וגם שלי לא.