לפני כמעט 20 שנה הייתה רות וסרמן לנדה עוזרת שגריר ישראל במצרים. היא הייתה אישה רווקה בת 28, וסביבת העבודה היומיומית שלה כמעט שלא כללה נשים פרט אליה. "כדי להתאקלם למדתי ערבית עם שני מורים פרטיים במשך ארבעה חודשים. בכל פעם בה נפגשתי עם ראש המודיעין הכללי של מצרים, הוא שאל אותי אם כבר התחתנתי. תהיתי לעצמי האם הוא חושב שאמצא את בעלי במצרים", היא מספרת היום. "פעם אחת, כשאודי סגל הגיע לקהיר לסקר ביקור של ראש הממשלה המנוח שרון, הוא אמר לי: 'אני בהלם איך בלונדינית צעירה מתקתקת את העניינים מול כל אנשי הביטחון המצרי, ועוד בערבית מצרית רהוטה'".
זו אמירה די סקסיסטית ומקטינה, לא?
"לא מקטינה בכלל. בלטתי במראה ובאופי לעומת האחרים".
התקופה הכי סוריאליסטית בחיי
לנדה וסרמן, היום חברת כנסת מטעם כחול לבן, נולדה באשדוד לזוג הורים עולים מליטא, ובכתה ג' היגרה המשפחה לדרום אפריקה. "התנגדתי נחרצות להחלטה ושכנעתי את כל בני הכתה שלי להגיע להפגין", היא מספרת על הימים הראשונים שלה כאקטיביסטית, "וכך כל כיתה ג' מבית ספר ארזים הגיעה לרחוב קרן היסוד בשעות הצהריים. המשפחה שלי התגוררה בקומה השמינית וספק אם הוריי שמעו את ההפגנה, אבל משפחת זלמן התגוררה בקומה הראשונה ומר זלמן מאוד כעס ששלושים ילדים הפגינו לו מתחת לחלון".
בגיל 17 חזרה ארצה לבדה מתוך שליחות ציונית. היא שרתה כקצינה במודיעין ולאחר מכן התקבלה לקורס הצוערים של משרד החוץ. המסלול יוצא הדופן שלה הביא אותה להתמודד כאישה צעירה בעולמות גבריים לחלוטין: במשך השנים הייתה מעורבת ביחסי החוץ של ישראל עם מדינות ערב ובטיפול בבעיית האלימות בחברה הערבית, והיא נפגשת באופן קבוע עם אנשי דת ומנהיגות מהחברה הערבית בישראל ומחוצה לה. "השהות שלי במצרים הייתה התקופה הכי סוריאליסטית בחיי", היא נזכרת, "בימי שישי הייתי לומדת סלסה עם מורה מצרי בבית הקפה של מלון הילטון, וכל מי שישב שם היו רק גברים מצריים. יום אחד רקדנו והתאמנו, והבחנתי שבקצה בית הקפה יושבים שני גברים מאוד גדולים עם עיתון ומשקפי שמש שלא הורידו ממני את העיניים. נלחצתי, הבנתי שהסיבה שהם יושבים שם היא אני. באיזה שהוא שלב הם קראו למורה לסלסה לגשת אליהם והחלו לתשאל אותו מה לעזאזל הוא עושה עם היהודייה. במשך שלוש השנים שלי שם נתפסתי כמרגלת".
כיום היא אם לשלושה ילדים, אבל בשנת 2010 הייתה בחודש התשיעי להיריון הראשון שלה, וביקשה להתראיין לתפקיד ראש האגף הבינלאומי בשלטון המקומי. "נכנסתי לחדר עם תשעה גברים, כלומר הבטן הענקית שלי נכנסה ואפשר לומר שאני הגעתי עשרים דקות אחריה. היה פיל בחדר, תרתי משמע. הדבר הראשון שאמרתי לוועדה היה 'טוב, כולנו מודעים לזה שאני בחודש תשיעי. זה יכול להיות טוב כי דווקא נשים, אימהות, יכולות להיות הפנים היפות של השלטון המקומי'. הרגשתי שאין סיכוי בחיים שאקבל את המשרה הזאת, ולא בגלל שאין לי את הכישורים והנתונים הנדרשים אלא רק כי אני סוחבת איתי מטען עודף". וסרמן מונתה לבסוף לסמנכ"לית קשרי חוץ של המרכז לשלטון המקומי, ויצאה לחופשת לידה מיד כשקיבלה את העבודה.
כשנענתה לבקשתו של גנץ להצטרף לרשימה שלו לכנסת, בחרה להתחיל במקום המוכר לה ביותר – בגיוס החברה הערבית להצביע עבורה. היא החלה לתור את הארץ ולעבור בין ערים וכפרים בהם פגשה את האוכלוסייה המקומית. מאחר ולא נהוג שאישה תסתובב לבדה, צירפה אליה גברים שילוו אותה. "היות ואני אישה נשואה זה לא היה ראוי שאעביר שעות ברכב לבד עם גבר אחד, לכן צירפתי אלי שניים - האחד בדואי והשני מהחברה הערבית המסורתית. בשלב מסוים הבנתי שאני מסתדרת היטב לבדי ואין לי צורך בליווי גברי, ושחררתי אותם. הבנתי שכאשר את באה בכבוד לאנשים – את מקבלת כבוד בחזרה, וככה היה: התקבלתי בחיבוק ובכבוד".