"התחלתי לעבוד בזנות. לא הייתה לי שום אפשרות אחרת. לא היה לי מה לאכול. בזנות היה כסף. היה אוכל וגם גברים שהיו גדולים ומנוסים ממני‚ היו מביאים לי סמים שיוכלו לזיין אותי. הרגשתי שאני אוויר‚ שאני כלום. כל רגע הרגיש נצח. הרגשתי שהגוף שלי הוא לא שלי. שזה גוף של אחרים‚ שזה גוף של כולם. הרגשתי שאני בכלל לא בן אדם‚ שאני חריגה בעולם הזה. ראיתי‚ הרגשתי את הרוע שקיים".
את הטקסט המטלטל הזה כתבה אורית (שם בדוי), שלפני שנתיים הצליחה להיחלץ אחרי שנים רבות בזנות. בקורס צילום בו היא לומדת הגישה אורית תרגיל, בו ניסתה לעמוד על הפער בין מה שחושבים בחברה על זונות – לבין מה שהיא חוותה על בשרה בעולם המפוקפק הזה. התמונות אותן צילמה מטלטלות, והטקסטים שהצמידה להן כואבים מאוד.
"ניסיתי לענות בכנות על כל השאלות ששואלים אותי. כששומעים על זנות חושבים שנשים נהנות. שואלים אותי כל מיני שאלות אידיוטיות ואני אומרת לעצמי 'מה, זה לא ברור?'. אחותי, למשל, שאלה אותי איך זה יכול להיות ששתינו גדלנו אותו בית, לאותם הורים, באותה שכונה - ואני יצאתי זונה והיא בתואר שני. אני באמת מבינה את השאלה, אף אחד לא מבין איך אישה יכולה להגיע לזנות. אבל אני יודעת שכמעט כל מי שהייתה בזנות נפגעה מינית, ואחותי לא עברה את זה. לא בגיל שש ולא בגיל 11, כמוני. אז ברור שהיא ושאר האחיות שלי יצאו אחרת".
לצד תמונה המדמה חצי-אישה-חצי-קולב היא כותבת: "לא הרגשתי שאני אישה. הרגשתי חפץ. ולא רציתי להיות אישה. איך אפשר להיות אישה כשרק רוצים לזיין אותך? איך אפשר לתת לנשיות שלך לפרוח? שכל היום שלך מלא בזרע, בתועבה. אישה עלק, יותר נכון בובה, בלי רצונות ובלי רגש. הגוף שלי קפוא. לא מרגישה כלום".
"אישה.
כל כך הרבה שנים ניתקתי את עצמי, מהנשיות שלי מהזהות שלי.
הרגשתי חפץ. שבכלל לא אמורים להיות לי רצונות.
להיות אישה יפה וסקסית היה שווה לסכנת מוות.
לאונס, לתשומת לב מיותרת.
קברתי אותה, עמוק עמוק."
המצלמה הייתה כרטיס היציאה מהזנות
אל הצילום הגיעה אורית באמצעות קורס שלקחה ב"מכללה", ארגון הפועל לשיקום תעסוקתי לנשים היוצאות ממצבי זנות ואלימות, ולדבריה הוא השיב לה את הרצון לחיות. "הצילום זה הדבר היחיד שנתן לי תקווה לחיים. הייתי עדיין בזנות, לא עניין אותי כלום, לא אהבתי כלום, לא רציתי כלום. המצלמה הצליחה לגרום לי להתאהב ברמה שהייתי מוכנה לוותר על הכל, אפילו על אלכוהול, ולא הייתי שותה והייתי סחית עם לקוחות שזה מוות – רק כי ידעתי שיום יבוא ותהיה לי תעודה ואני אוכל לצאת. המצלמה שגיליתי בקורס הייתה כרטיס היציאה מהזנות".
הלימודים ב"המכללה" מוצעים לשורדות הזנות בחינם. "היו דברים שרציתי ולא היה לי כסף לזה, למשל הייתה תקופה שרציתי קורס איפור ולקוח שלי שילם על זה, אז אני שלמתי בנפש. ב'המכללה' אומרות לך 'בואי בחינם, רק תלמדי. יש לך ים אפשרויות, רק תגידי מה את רוצה'".
"מרוקנת, אין בי כלום! גברים, צללים, מקיפים אותי. נאנסת, מושפלת שוב ושוב. אני שקופה? אני קיימת? זרה בעולם לא מובן!"
היא מספרת כיצד גם תהליך היציאה מהזנות לא היה קל: "חברה אמרה לי שזה כמו לידה, שזה כואב רצח, ולא הבנתי למה היא מתכוונת. יש לך כאב נפשי שאת לא מרגישה שנים כי את מדחיקה, ואז כשאת יוצאת מהזנות את מרשה לעצמך להרגיש. זה נוראי להרגיש אונס אחרי אונס, את מרגישה שזה תקוע בגוף אפילו שנה וחצי אחרי שיצאתי. זה כאב מטורף שמשתלט על הגוף פיזית, על השרירים והרגליים. כשאני ממש בהתקף חרדה אני יכולה להרגיש את החוויה של האונס וזה מתמקד ברגליים. אני צריכה להזכיר לעצמי שאני לא שם, שזו לא המציאות יותר".
הנשים ב"המכללה", לדבריה, הן שהעניקו לה את היכולת להתמודד. "נתנו לי את החום והאהבה שלא קיבלתי מהעולם הזה. למדתי להעריך את עצמי, להרים את הראש למעלה וללכת בלי פחד בחיים. ככה גם בעצם למדתי להעריך אנשים אחרים".
מחר, ביום שני 8.11, יתקיים ערב התרמה לעמותת המכללה באירוע מסיבת ריקודים בו תנגן יסמין מועלם ועוד. כרטיסים אפשר לרכוש באתר 