אני אוהבת את "חתונה ממבט ראשון". אני מוצאת את הפורמט הזה קסום: הוא מחבר בעיניי בין שני עולמות, החרדי והחילוני, ומוסיף על הדרך פיסת נוסטלגיה בגרסת מיינסטרים. הרי פעם תעשיית השידוכים הייתה תעשייה לגיטימית ואפילו מובנת מאליה. מצד שני, אני מוצאת בתכנית גם אכזבה גדולה מאד.
מדי פרק אני מופתעת מחדש נוכח העובדה שמעיניו של הצופה בבית והחתן הסקרן בחופה נחסכות נשים שמנות (או מלאות, אם אתם ממש מתעקשים על הפוליטיקלי קורקט). כל הכלות בתכנית נראות כאילו יצאו מאותו פס יצור שדוף – נשים במציאות לא נראות כך. לא רק כך, לפחות.
שאלתי מספר נשים במידות שלי אם הן היו הולכות לתכנית מהסוג הזה, וכולן ענו פה אחד שבשום אופן לא. "הייתי מפחדת לאכזב את החתן", אמרה אחת, והשנייה טענה ש"עדיף שהוא יצהיר קודם שהוא נמשך לשמנות". בין אותן נשים מצאתי גם שתיים ששוחחו עם המלהקות, אך ברגע ששלחו תמונה נדחו על ידן.
מצחיק. כבר כמה שנים שאנחנו לועסים את נושא שינוי אידיאל היופי, ונשים עדיין חושבות שהן עלולות לאכזב גבר רק בגלל שהן לא במידה 38. השאלה היא, למה גם המלהקים והמפיקים חושבים כך? האם הכל עניין של מראה? האם מישהו צריך להצהיר שהוא נמשך לשמנות בשביל להתאהב בי?
אני מבינה שיש אנשים חשוכים. ליבי איתם ואני מוכנה להלוות להם את המנורה שלי, כדי שיבינו שאישה במידה 44 לא פחות טובה או יפה מאף אישה במידה אחרת. אישה במידה גדולה היא לא פחות רלוונטית, חכמה, סקסית או ראויה לגבר טוב.
ולכם מפיקים יקרים, הגדילו ראש! הביאו אותנו לקדמת הבמה ולא רק כקישוט בשבוע האופנה או בהפקות למגזינים, לא רק כפרובוקציה או כגימיק אלא כייצוג אמיתי וקיים, שלא מתכוון להיעלם ולהתחבא יותר.