כשהייתי בת ארבע התחלתי לרקוד. בעצם, התחלתי ללכת לחוג ריקוד - לרקוד התחלתי הרבה לפני. המיתולוגיה המשפחתית מספרת על ילדונת חצופה בת שלוש שמתפרצת לרחבה באמצע הריקוד חתן-כלה, שמרקדת ושרה לעצמה ברחבי הבית, שהגוף שלה מתחיל לזוז אוטומטית כשנשמעת מוזיקה.
במופע הסיום של השנה הראשונה שלי צילמו תמונה שלי על הבמה במקומון, ובשבילי זה היה כאילו קיבלתי כתבת שער ב"לאישה". גזיר העיתון הזה התנוסס על המקרר של סבתא שלי עוד שנים ארוכות אחר כך. המשכתי גם לשנה הבאה. ולזו שאחריה. ואיפהשהו בסביבות גיל 10, כששאלו אותי מה אני רוצה להיות כשאהיה גדולה, התשובה נורתה לאוויר מיידית - רקדנית. אני רוצה להיות רקדנית.
בערך באותה תקופה, התחילו לקרות עוד שני דברים.
הראשון: נהייתי טובה. ממש טובה. המורות לא הפסיקו לשבח אותי, שובצתי תמיד בשורה הראשונה, מהר מאוד גם הקפיצו אותי לקבוצה מתקדמת יותר ובגיל 12 כבר רקדתי עם תיכוניסטיות. המסלול נהיה מאוד ברור - בית ספר, אולי קצת חברות, וריקוד. פעמיים, שלוש, ארבע פעמים בשבוע. רקדתי את כל הסגנונות אבל במיוחד אהבתי בלט קלאסי. משהו בנוקשות ובחדות של הדברים התיישב לי בול על הפרפקציוניזם והשאפתנות. בבלט אין חופש. יש דרך אחת לעשות תנועה נכונה. מי שאומרת שאין מושלם בעולם, כנראה לא רקדה אף פעם בלט. כי יש ערבסק מושלם. את צריכה פשוט להמשיך לעבוד, להמשיך לעשות מתיחות, למתוח את הגוף שלך עד קצה היכולת ואז עוד קצת - ובסוף תצליחי. בסוף הערבסק שלך יהיה מושלם.
כשמתארים את זה ככה, זה נשמע כמו סיוט לילדה קטנה. אבל אותי זה הרגיע. כשעמדתי ליד הבר בתרגילים, כל מה שהיה חשוב זה לרדת לפלייה הכי עמוק, לישר את הגב כמה שיותר, להאריך את היד, לנשום - אבל "מהצדדים", שלא יראו את הבטן עולה ויורדת. בדיעבד אני מבינה שהפוקוס הזה, ה"זון" הזה, כנראה היה מין מדיטציה בשבילי. עשיתי מיינדפולנס כשממש לא ידעתי מה זה ונהניתי מכל רגע. זה הפך למרכז העולם שלי, לדבר שאני הכי אוהבת לעשות.
המקצוענות הפכה למטרה מספר אחת שלי, לחלום הכי גדול שלי. צפיתי שעות ברקדניות בלט וחיקיתי אותן. כשלא התאמנתי על הקומבינציות בסלון, הרצתי אותן בראש. הסביבה של הסטודיו בפירוש לא היתה סביבה שבאים אליה לרקוד בשביל הכיף. יש תחרות בין הבנות כל הזמן. את כל הזמן מסתכלת על "הגדולות" שעולות על פוינט ומפנטזת להיות כמוהן. הנחישות שטפה אותי, התאמנתי בלי סוף, שוב ושוב, כמו שהמורה ומנהלת הסטודיו אמרו, ובכל שיעור חיכיתי בקוצר רוח לשבחים, וגם להערות. שאוכל להשתפר עוד. שאקבל את מדליית הזהב. שאגיע לערבסק המושלם.
היו התלבושות של כולן, והיו התלבושות של נטע. הגדולות
הדבר השני שקרה בשנים האלו היה שהגוף שלי התחיל להשתנות. התפתחות מואצת, גרסו הרופאים. גבהתי בקצב מסחרר (האגדה מספרת על ארבעה סנטימטרים בחודש), התעגלתי, התקמרתי, קיבלתי מחזור. נהיה לי גוף של אישה בגיל עשר. וגם התחלתי לעלות במשקל.
זה התחיל איפהשהו בסביבות כיתה ב', אבל בזיכרון שלי תמיד נראיתי גדולה, ומגושמת, ושמנה, ומוזרה, לא דומה בכלום לילדות שהצטופפו לצידי בסטודיו מול המראה הענקית, שרואים בה הכל. כשאני מסתכלת על תמונות שלי מאז, אני רואה ילדה שנראית לגמרי בריאה ושמחה. אבל אז הרגשתי ענקית. שנאתי כל סנטימטר בגוף שלי. שנאתי שאת התלבושות שלי למופע הסיום צריך היה לתפור במיוחד, וכולם ידעו - כשחילקו אותן בשיעור היו התלבושות של כולן, והתלבושות של נטע. הגדולות. ולא משנה כמה הצטיינתי, וכמה חזק בערה בי התשוקה להתמקצע בריקוד, משהו בי ידע שזה אף פעם לא יקרה. כי אני שמנה. ואין רקדניות שמנות.
"המנהלת אמרה שבשנה הבאה לא אוכל לעלות על פוינט כמו שאר התלמידות בקבוצה, כי הבהונות לא יישאו את המשקל שלי. היא מיהרה להגיד שאני יכולה לעשות דיאטה, להוריד את המשקל וכן לעלות על פוינט, או שאני יכולה גם להמשיך לרקוד בלי לעלות על פוינט. מה זאת אומרת לרקוד בלי לעלות על פוינט? מי שלא עולה על פוינט לא רקדנית טובה, ומי שלא רקדנית טובה, עדיף שלא תרקוד בכלל"
בגיל 14, אחרי 10 שנות ריקוד, המנהלת של הסטודיו קראה לי ולאמא שלי לשיחה. עברתי כבר כמה דברים בחיים שלי, ועדיין השיחה הזו היא אחד הזכרונות הכי איומים של חיי. היא הושיבה אותנו מולה בסטודיו הגדול, עם כל המראות, כמו באספת הורים, ואמרה לי שבשנה הבאה לא אוכל לעלות על פוינט כמו שאר התלמידות בקבוצה, כי הם חוששים שהבהונות לא יישאו את המשקל שלי וייווצרו שברי מאמץ. המנהלת מיהרה להגיד שאני יכולה לעשות דיאטה, להוריד את המשקל וכן לעלות על פוינט (ונתנה דוגמה של ילדה אחרת, יש לציין בת 17 ולא 14, שעשתה את זה "נורא יפה"), או שאני יכולה גם להמשיך לרקוד, פשוט בלי לעלות על פוינט, אם אני רוצה.
מה זאת אומרת לרקוד בלי לעלות על פוינט? מי שלא עולה על פוינט לא רקדנית טובה, ומי שלא רקדנית טובה, עדיף שלא תרקוד בכלל. עשר שנים הייתי הכי טובה בקבוצה, התאמנתי בלי הפסקה, פינטזתי בלילות על אורות זרקורים ו-וורדים שנזרקים על הבמה, רציתי לעשות קריירה - מה לא לעלות על פוינט? אין מצב. מלמלתי משהו, אני לא זוכרת מה, וברחתי משם בריצה. לא הסכמתי לנסוע עם אמא שלי בחזרה הביתה; הלכתי ברגל, וכל הדרך לא הפסקתי לבכות. זה היה בקיץ בין כיתה ז' ל-ח'. ובכיתה ח' הודעתי חגיגית שאני מפסיקה לרקוד.
הפסיכולוגית שלי תמיד אמרה לי שכשאחזור לרקוד היא תדע שהחלמתי
אבל לא הפסקתי רק ללכת לסטודיו; הפסקתי לרקוד בכלל. הפסקתי להזיז את הגוף שלי. ובמין מזוכיסטיות קשוחה עבדתי קשה בלהוכיח לעצמי שכל מה שאמרו לי המורות לספורט, והדיאטניות, ורופאות המשפחה, והכתבות בטלוויזיה, ושלטי החוצות - הכל נכון. אני שמנה, ולכן אני לא יכולה לעשות ספורט. ובגלל שאני לא עושה ספורט אני שמנה. והמעגל הזה ממשיך וממשיך ולוכד אותי בתוכו, אבל אני, כמובן, אשמה בזה. אם היה לי מספיק כוח רצון, אם הייתי מחליטה לסתום את הפה כמו שהחלטתי להגיע לערבסק המושלם, כל החלומות שלי היו מתגשמים. אני אשמה. אני כישלון. אני שמנה. אני אף פעם לא אהיה רקדנית.
עד היום כשאני צופה במחול, כשאני רואה את הנערות הדקיקות והגבעוליות מרחפות בחינניות על הפרקט, כל הגוף שלי בוער בכמיהה. אני כל כך רוצה לקום מהספה ולחקות אותן. למתוח עוד פעם את היד עד קצות האצבעות ולהביט הרחק מעליה. להושיט שוב את הרגל בפוינט הכי חזק והדוק שאני מצליחה להפיק. לקפוץ שוב הכי גבוה, להסתובב הכי מהר. להיכנס שוב לשקט הנפשי המוחלט הזה שמשתלט עליי כשאני רוקדת. לפעמים אני חושבת שעמוק בפנים החלום האמיתי שלי הוא עדיין להיות רקדנית.
רק ממש בחודשים האחרונים אני מתחילה לתפוס את עומק התיעוב העצמי שלי בשנות הילדות והנערות. עם התודעה הפמיניסטית נפקחו לי העיניים לכל המנגנונים החברתיים שמשמרים ומנציחים את השנאה הזאת, והקיום שלי כאישה שמנה במרחב הפך להיות ההצהרה המחאתית הכי גדולה שלי. פאק יו ענק לכל מי שמסתכל עליי. דווקא אני אהיה שמנה. דווקא אני אלבש צמוד ואלך עם ביקיני. דווקא אני לא אתנצל. זו עמדה אידאולוגית שאני משמרת בקנאות, מחזיקה אותה באוויר בכל הכוח, בדיוק כמו את הרגל בערבסק, ומזיעה ומתנשפת ומתאמצת. אבל פתאום הבנתי שמתחת לכל האש האקטיביסטית הזאת, איזהשהו חלק בי עדיין יושב בסטודיו הזה, באחר צהריים קייצי של החופש הגדול, ושומע את המילים שכבר אמרתי לעצמי אינספור פעמים נזרקות לאוויר - את לא תהיי רקדנית. כי את שמנה. ולשמנות לא מגיע לרקוד. ואני מנסה לקבור את הילדה הזאת מתחת להתפלפלויות האידאולוגיות, אבל היא עדיין שם, והיא קורעת לעצמה פתח מתוך הבטן שלי כל פעם שאני רואה מישהי אחרת רוקדת, ורוצה גם, ומחליטה שלא.
הפסיכולוגית הראשונה שלי תמיד אמרה לי שכשאחזור לרקוד היא תדע שהחלמתי. עדיין לא חזרתי לרקוד, לא באמת. וכשישבתי אתמול מול "רוקדים עם כוכבים", ראיתי את הדוגמניות וכוכבי הטלוויזיה היפים והנכונים עולים בזה אחר זה על הרחבה וביקרתי אותם בחדות ובאכזריות כמו שביקרתי פעם את הצעדים של עצמי מול המראה, ואז עלה לרחבה אחד, אוראל צברי. כוכב רשת. חקיין מחונן. איש באמת שופך מצחוק. ושמן. וכשהוא התחיל לרקוד כל הגוף שלי רעד.
הוא לא דומה בשום צורה לרקדן מקצועי, אבל התנועה שלו מכשפת, תמרוני הרגליים לא פחות ממרהיבים, המוזיקליות והקצב מסונכרנים לחלוטין, אבל יותר מהכל, הוא מחייך. רואים שהוא נהנה. למרות שבתיעוד החזרות שהוקרן קודם לכן, איש לא טרח לטשטש את הקושי הפיזי שנלווה לקפיצות הללו, שנראו כל כך קלילות על המסך. הקושי הזה, כמובן, הוא נחלתם של כל הרקדנים; כל החוכמה בריקוד היא להיראות כאילו הכל בא לך נורא בקלות כשבעצם בא לך למות. אבל כשהוא רוקד הוא נושא עליו משקל הרבה יותר כבד ממשקל הגוף. הוא נושא את משקל מאות השנים של מסורת המחול, של התרבות הפופולרית, של תעשיית הדיאטות והמחקרים הרפואיים ושברי המאמץ ורופאי המשפחה וכל המורות לספורט בעולם, כל מי שאי פעם אמר לו, במפורש או בעקיפין, שהוא לא יכול לרקוד. אני אומרת את זה בכזה ביטחון כי אני מכירה את המשקל הזה היטב. אני נושאת אותו עליי כבר עשור.
בכל רחבי האינטרנט ניטשים וויכוחים חוצבי להבות על שאלות של ייצוג במדיה. הליברלים אומרים שזה חשוב, השמרנים אומרים שזה שטויות, ואנשים באמצע מנסים להחליט איפה עובר הגבול בין קידום חיובי של גיוון ייצוגים על המסך לטרלול פרוגרסיבי שהחליט שלשחקנית לא יהודייה אסור לגלם את גולדה מאיר. ואתמול כשראיתי את אוראל צברי רוקד, כשהקטע הטלוויזיוני הקטן הזה הכניס לי כזה אגרוף בבטן, נזכרתי למה ייצוג הוא כל כך חשוב, ולמה אנחנו ממשיכות להתעקש עליו למרות שכבר מתיש לריב עם הטרולים באינטרנט.
כי כשהייתי בת 14 נגזלה ממני מה שהיתה אז האהבה הגדולה של חיי. כי לא ראיתי בחיים רקדנית שמנה. חשבתי שאין דבר כזה. כל העולם אמר לי שאין דבר כזה. אני יכולה להיות או רקדנית, או שמנה. ובמקום להילחם בגוף שלי בחרתי לוותר על הריקוד. ועד היום אני לא מצליחה לחזור אליו באותה חדווה שהייתה בי בהתחלה.
ואולי, רק אולי, אם הייתי עכשיו בת 14 ולא בת 24, והייתי צופה באוראל צברי מפזז בקלילות כזו על הרחבה ומקבל מחמאות מהשופטים ואחר כך גם מתלוצץ על המשקל שלו בלי לעשות ממנו עניין, צוחק על הפיל בחדר שאני ניסיתי לשווא להחביא ולהסתיר ולצמצם ולהצניע מול מראת סטודיו שלא השאירה לי סיכוי, אם הייתי רואה את הקטע הזה אז, אולי חלק קטן בי היה אומר לעצמו, "הנה. יש רקדנים שמנים. אולי גם את יכולה".
המסע שלי לריפוי הילדה שיושבת בסטודיו רק התחיל. עכשיו אני בעיקר מתאבלת עליה, ועל כל החלומות שריסקו לה, או שהיא ריסקה לעצמה. ומתוך האבל הזה אני רוצה לייצר עולם טוב יותר לילדות אחרות. להוסיף עוד ועוד ייצוגים כאלה במדיה. שהן יראו אותם בכל מקום. שלא ישנאו את עצמן כמו שאני שנאתי. שלא יפסיקו לרקוד.