לנגב להם את הדמעות: כשבראד פיט מתייפח

 אנחנו אוהבות אותם כשהם גבריים, עם מעט זיפים, כשהם נוהגים מהר, כשהם יודעים דברים שאנחנו לא יודעות. אנחנו מפנטזות עליהם כשהם משחקים עם הכלב שלהם, כשהם זורקים את התינוקת שלהם באוויר, כשהם מבולבלים וצריכים את עזרתנו. אבל הגברים הכי יפים, יפים יותר כשהם מזילים דמעה. זה השבר הסופי, הרגע שבו הם מתחברים לאני האמיתי שלהם, השנייה שבה הם נחשפים לפנינו לחלוטין, ואנחנו נמסות.

למה גבר מתייפח עושה לנו את זה כל כך?

אנחנו מתות על זה. הדמעות האלה מביסות אותנו. בין אם זה קורה בגלל משהו עצוב: כי פגענו בהם, כי נפרדנו מהם, כי מישהו יקר להם מת, או בגלל משהו משמח ומרגש: הסכמנו להתחתן איתם או שאולי הבאנו לעולם את ילדם הראשון. מה יש בגבר המתייפח ששובה את ליבנו כל כך? בין אם הוא נשבר על כתפינו או ממרר בבכי שקט, האקט הרטוב הזה חושף את הגבר שלך במערומיו, מוכן לבכות בשבילך, בגללך או לידך.

בהוליווד, כרגיל, עושים את זה מרגש יותר. הסקסיים שבגברים נשברים מול המצלמה כשהילד שלהם חולה, הכלב שלהם מת או הרעיה שלהם מבותרת מול הפנים שלהם. אלה שמתרסקים על ערש הדוויי של אביהם או של המאהב שלהם אפילו יותר מעניינים – אולי הם פחות נגישים לנו, אבל ממש לא פחות סקסיים. 

הצלמת סאם טיילור ווד החליטה לעשות מזה פרויקט (ועל הדרך כסף), וצילמה את כל גברברי הוליווד ההורסים כשהם מתייפחים, ואנחנו ריכזנו כמה מהבוכים המוצלחים ביותר על המסך הגדול, מי יתן ויום אחד הם יזילו אחת גם בשבילנו. 

בראד פיט: שבעה חטאים

יחסית ללסת הגברית והריבועים המעוצבים, בראד פיט בוכה המון בסרטים. הוא מזיל דמעה ב"רוחות של תשוקה", ב"ההתנקשות בג'סי ג'יימס", וב"ראיון עם ערפד", אבל לרגש אותנו באמת הוא מצליח רק בסרט אחד, "שבעה חטאים".

בסצינת הסיום של הסרט (למי שלא ראתה: זהירות, ספויילר), ג'ו, בגילומו של פיט, מגלה שהרוצח הסדרתי שהוא מכוון אליו אקדח, שלח לו עם שליח את ראשה הכרות של אשתו האהובה בקופסה. במהלך הרגעים האלה מובאת לידיעתו גם העובדה שאשתו היתה בהריון ברגע הרצח, משהו שהוא לא ידע קודם לכן.
רגע האמת: פיט נאבק כגיבור טרגי בין כעס לעצב, בין הרצון לנקום את מות אשתו לבין ההלם מהעובדה שהוא היה אמור להיות אבא. הוא בוכה בכי קטוע, לפרקים מגוחך, לפרקים מנסה להשאר מפוכח.
למה שלפנו טישיו: כי פיט, הגבר הכי יפה בהוליווד, מבכה בסצינה הזו את האישה שלו ואת התינוק שלו שטרם נולד, כשכולנו יודעות שלא תהיה מי שתחבק אותו ותנחם אותו לאחר מעשה. במבט לאחור אנחנו יודעות שהוא חוזר הביתה לאשתו ולששת ילדיו, שבוודאי גורמים לו לבכות לא אחת, והוא בטח יזדקק גם שם לאיזה חיבוק.

ויל סמית': אני אגדה

ויל סמית' הוא מצחיקן חתיך במיוחד שבשנים האחרונות התגלה כשחקן אופי מוערך מאוד, וככזה הוא גורם לנו לבכות בקלות רבה. אבל לא בכל הסרטים הוא גם פוצח בדמעות בעצמו, ולא כל מטרה מצדיקה שסמית' יבזבז עליה מי מלח. עם זאת, ב"אני אגדה", סמית' מגלם את רוברט נוויל – מדען שהוא האדם היחיד שנותר בניו יורק אחרי נגיף קטלני. ולא רק שהוא זכה לראות את מות אשתו ובנו, הרי שהחברה הכי טובה והיחידה שנותרה לו היא כלבתו האהובה והנאמנה סם. וזה לא רק שהיא מתה, זה איך היא מתה: אחרי שהיא מצילה את חייו הוא נאלץ לסיים את חייה כדי להמשיך להגן על עצמו וכדי לגאול אותה מייסוריה.
רגע האמת: רוברט, הגיבור, נוכח שכלבתו האהובה נדבקה במחלה שתביא לסופה ולסופו, ומחליט לגאול אותה. הוא יושב איתה על הרצפה בביתו והורג אותה באהבה, תוך כדי בכי.
למה שלפנו טישיו: גבר הורס, כלבתו האהובה, מעשה גבורה בלתי נמנע, בדידות, ריבועים. מה לא ברור?

ג'ים קארי: המופע של טרומן

בדרך כלל הוא מצחיקן מטופש, אבל ג'ים קארי יודע להיות רציני כשהוא צריך, וב"המופע של טרומן" הוא מה זה רציני. רציני עד דמעות. סיפורו של טרומן שמלידתו "אומץ" ככוכב על ידי תוכנית ריאליטי שרק הוא לא יודע עליה, ומנסה במהלך סרט שלם לגלות לאן הוא שייך, הוא סיפור עצוב ולא קשה להזדהות איתו. אבל בסצינה האחרונה (עוד פעם: לא ראית, פדיחה שלך, אנחנו עם ספויילר) של הסרט, טרומן נשבר בדמעות כשהוא מבין שהוא יוצא באמת ובתמים לחופשי, ושכל מה שהוא חשב למציאות הוא למעשה שקר.
רגע האמת: טרומן מפליג בסירה על פני הים המזויף, ומגיע לסוף סט הצילומים. שם הוא מטפס, בדמעות, על המדרגות המובילות אל העולם האמיתי. הוא המום, הוא נרגש והוא כמו ילד שצריך הכוונה בעולם החדש שמצא.
למה שלפנו טישיו: כי כשקארי בוכה, הוא חתיך בטירוף. כי הוא נראה כמו ילד שרוצה וצריך חיבוק, וכי אנחנו יודעים שבצד השני של הדלת מחכה לו אהובתו האמיתית, שהרחיקו ממנו במשך שנים, ושהיא כבר תתן לו את החיבוק הזה.

 הית' לדג'ר: הר ברוקבק

כל מה שקשור להית' לדג'ר מעלה לנו דמעות בעיניים. כנראה שככה זה כשאחד השחקנים המבטיחים בהוליווד מוצא את מותו הרבה יותר מדי מוקדם ובנסיבות כאלה. רוב הזמן הוא דווקא שיחק אותה קשוח, או מטורלל. אולי חוץ מאשר ב"הר ברוקבק", סרט הבוקרים ההומוסקסואלים, שם הוא נפתח ונשבר בכל כך הרבה דרכים שונות. סיפור האהבה הוא חזק ויוצא דופן, וטרגי במיוחד לאור העובדה שהגיבורים מבינים את העוצמה של הקשר רק אחרי שהוא נגמר.
רגע האמת: לדג'ר מגלה את דבר מותו של מאהבו, ופוצח בבכי. הבכי, כיאה למעמד, הוא גברי ומאופק ובכך שובר לב עוד יותר.
למה שלפנו טישיו: כי גבר הורס שמוכן לבכות למרות המאצ'ו שבו, במיוחד על מותו של מאהב, הוא לא יסולא בפז. וגם כי הוא מת. הוא באמת באמת מת.

מל גיבסון: לב אמיץ

קשה לנו באמת להתייחס למל גיבסון בחיבה אחרי התקפי הזעם האחרונים שלו בחייו הפרטיים, אבל נשתדל לשמור על מקצועיות שכן גם גיבסון הוא יבבן רציני בסרטים. הוא מתבכיין ב"נשק קטלני", הוא מייבב ב"פטריוט", הוא מזיל דמעה ב"כופר", הוא מנוזל ב"סיינס", ועוד הזרוע נטויה. אבל הסרט שגורם לכולנו לבכות ביחד איתו הוא לב אמיץ. קודם כל כי בסרט הזה גיבסון עדיין לא הפך לפתטי שהוא היום. והוא מגלם גיבור. וויליאם וואלאס שמו, שמאוהב במורון היפהפייה. כשהגברת מותקפת על ידי אויביו (אנחנו לא מזהירות, את כבר יודעת לבד), שבנוסף לכל מחליטים למלוק את צווארה, וואלאס יוצא למלחמה, לא לפני שהוא מוחה דמעה כואבת על מותה של אהובתו.
רגע האמת: וואלאס רוכן מעל גופתה עטופת התכריכים של האישה שהוא אוהב עוד מילדות. הוא מזיל דמעה שקופה ובוכה בכי נעלם.
למה שלפנו טישיו: כי אין כמו סיפור אהבה במימדים שייקספיריים, שבו שני נאהבים מנותקים בעל כורחם בגלל נבל עם אג'נדה. וגם – מי תחבק את וואלאס אחרי שינצח במלחמה על סקוטלנד?

עוד גברים שווים ומזילים

למזלנו, כל שחקן שמכבד את עצמו מנסה לייבב בסרט רציני ומאפשר לנו לחבב אותו גם כשהוא לח ומלוח. בין המוצלחים הנוספים תמצאו את ג'ייק ג'ילנהל הכובש ב"מייל לאור ירח", הבוכה על כתפיה של מרדית' גריי (אלן פומפאו).
את ריבר פניקס ז"ל, שבוכה לאור המדורה ב"איידהו שלי", אחרי שזה הצליח לו כל כך ב"אני והחבר'ה שנים קודם לכן.
טום קרוז היה מלוקק אך מוצלח ב"מגנוליה", שם הוא מתייפח על מיטת אביו הגוסס.
אפילו ג'וני דפ עשה את זה, ב"נער שוליים", בתפקיד קאלט שאיפשר לו להזיל דמעה כל פעם שהתרגש. 

>> אם כבר בהוליווד עסקינן: מה למדנו מהצעות הנישואים של צ'נדלר, ג'ים ופאם ושרלוט והארי?