ממש עם הכתוביות התחילו הגניחות. גניחות ברורות, בוטות, חד משמעיות. הגניחות הפכו תכופות יותר ויותר ואז, השבח לאל, מיה דגן וליאור אשכנזי גמרו. ביחד, בטח שביחד. כך נפתח לו הפרק הראשון של "אבידות ומציאות", ובמהלכו התברר שהגניחות הן הדבר הכי פחות וולגרי בסדרה - במשך 40 ומשהו דקות ראינו את תמרה (מיה דגן) מתנהגת כמו בהמה, את מיה (שרה אדלר) מתנהגת כמו כל דמות אחרת של שרה אדלר - מנותקת ורחפנית, ואת נורית (שירי גולן) מתנהגת כאילו תקוע לה מטאטא עמוק עמוק בתחת, ומדובר בציטוט מהסדרה.
אחד הדברים שבחורות נורא אהבו לעשות בעידן "סקס והעיר הגדולה" היה לנסות להחליט למי הן הכי דומות מבין הרביעייה. "אבידות ומציאות" יכולה לגרום לנו לעשות בדיוק ההיפך - כל אישה שתצפה בסדרה תחפש בציציות אחרי כל מה שמבדיל אותה מן הנשים האיומות האלה שמתרוצצות על המסך. הרי אף אחת לא רוצה להיות תלותית והיסטרית עם ג'ורה במקום פה כמו תמרה, פלגמטית ומשתרכת כמו מיה או קרצייה אנאלית כמו נורית. למעשה, מיד כשנגמר הפרק, מצאתי את עצמי תוהה מי הן הנשים האלה. האם הן אמורות לייצג איזושהי אישה ישראלית? האם ככה אנחנו נראות?
מורכב זה מורכב מדי
בפרק הראשון של "חמישה גברים וחתונה" של ערן קולירין אין יותר מדי נשים. הדמות הנשית המרכזית היא איה (לירון ויסמן), שאמורה ממש בקרוב להתחתן עם בן זוגה מזה שנים רבות יאיר (יחזקאל לזרוב). ואם יש בנמצא אישה ישראלית שעומדת להתחתן, למה לחסוך מהצופים ולו סטריאוטיפ כלה מהגיהינום אחד? אז ויסמן לחוצה, מלחיצה, שתלטנית, נוזפת באהובה שמפזר גרביים בכל מקום, מכריחה אותו לוותר על הכלב האהוב שלו ואפילו לא ששה להזדיין. היא טיל מונחה מטרה: תנו לה טבעת ושמלה מהממת - והיא מסודרת. גם פה הדיוקן מאוד לא מחמיא, אבל מי מבינינו שלא מזהה פה את עצמה, מכירה לפחות מישהי אחת שהייתה או תהיה כזאת.
גם ב"משמורת", הסדרה של עירית לינור, הדמויות הנשיות הן לא נופת צופים. אבל הן לפחות נשים סבבה, כאלה שהיית רוצה להכיר. שיכולות היו להיות חברות שלך. לפאני (אורלי זילברשץ) למשל, יש פה מלוכלך ולב של זהב, בת שבע (הילה פלדמן) היא טיפוס דווקאי כזה למרות שרואים שהיא בסדר ושירן (ענת ברזילי) היא פרחה שרק רוצה אהבה. אבל כאן נשאלת השאלה: נשים שהן סבבה ובסדר כאלה, זה מספיק? הן אמנם לא איומות כמו ההיצע ב"אבידות ומציאות" אבל גם כאן משתוללים הסטריאוטיפים. האם זה באמת אנחנו? חלקנו אולי מאוד לחוצות חתונה ורובנו באמת מסתירות נשמה טובה מתחת לחזית דוקרנית, אבל מה עם קצת מורכבות? לא מגיעה לנו מורכבות?
עוד סדרה שמרדדת אותנו כמו בצק פריך היא "האקס המיתולוגי", שמושתתת כולה על רווקה המחטטת בנבכי חייה כדי למצוא את האחד שברח. מאוד חיובי, בכלל לא נואש. לולא נבחרה טלי שרון המחוספסת לגלם את הדמות הראשית, היא בכלל הייתה נראית כמו גרסה מעט מטופחת של גולום, היצור של "שר הטבעות" שרודף באובססיביות אחרי, ובכן, טבעת. וכמעט על אותה המשבצת בדיוק מתיישבת "אולי הפעם", שמצליחה לתעתע אמנם בהיותה קומדיית דייטים קלילה שאין לקחת ברצינות רבה מדי, ובכל זאת – תסכול חיי הרווקות של כל הדמויות הנשיות ניכר כמעט בכל סצנה.
המוקצנות שבהן יוצאות לדייטים סדרתיים, מסננות גברים לפי גובה המשכורת ומנסות בכל הכוח לעמוד בדדליין גיל הנישואין שהציבו לעצמן. המתונות עדיין מתעקשות שהן מחפשות אהבה, ובכל זאת מטלטלות עצמן מגבר אל גבר במטרה ברורה למצוא את "האחד". אהבה? כל אישה בטח תוותר עליה תמורת בן זוג עם הרבה אפסים בתלוש ופוטנציאל קידום. משום מה, לטלוויזיה הישראלית אין בעיה עם זה שאת קלישאה של אישה, כל עוד את מתוחה ואטרקטיבית כמובן.
אחרונות גיבורות הפעולה
אפשר לטעון שהסדרות האמורות קצרות. כולה 13 פרקים, כמה זמן כבר יש להם כדי לבנות דמות מורכבת? אבל זה פשוט לא יהיה נכון. קחו לדוגמה את הנשים של "מתי נתנשק". הנה חבורה שכן מציעה אישיות יותר עגולה מדי פעם. כבר מהפרק הראשון שירה (עדי עזרוני) מתעצבת כאבטיפוס של אישה יפיפייה, אולי קצת רדודה, שנורא מתבאסת מזה שהדייט שלה (שוב ליאור אשכנזי) מוכר בחנות פרחים. בסופו, לעומת זאת, היא מתגלה כמישהי שחוסר הביטחון שלה כל כך עמוק, עד שהיא מוכנה לשכב עם גבר שהיא מתעבת רק כדי לנסות ולהזכיר לעצמה שהיא שווה משהו. איפה היא ואיפה טרדות הסרוויס המהודר של גברת לירון ויסמן.
גם שאר הדמויות הנשיות ב"מתי" לא בוחשות בפלקטיות - החיפוש הנוגע ללב של רונה (דלית קהאן, יוצרת הסדרה) אחר אהבה, או האופן שבו סוזי (יעל שרוני) מתייחסת לבגידות של בעלה נותנים תחושה של נשים אמיתיות, כאלה שהיינו יכולות להיות. כאלה שאנחנו.
ואי אפשר שלא להזכיר את "הכל דבש" של יעל פוליאקוב. אמנם יש שם אישה דומיננטית אחת שהעלילה נעה סביבה, אבל איזו אישה - מצחיקה, אמיתית, עיוורת לחולשות של עצמה, חוצפנית ורגישה. אישה שהיא בן אדם, נו.
