נולדתי באזרבייג'אן בשנת 1979, וכשהייתי בת עשר עלינו לישראל. הייתי ילדה מרצה, כנועה ומפוחדת, לא העזתי אף פעם להביע את דעתי כי פחדתי מתגובת המשפחה. בעיקר פחדתי מאמא שלי ז"ל, שהיכתה אותי באופן קבוע כדרך חינוך. אני זוכרת שלפעמים הייתי מסתתרת מתחת לשולחן או למיטה, מנסה להגן על עצמי. אבא היה פחות בתמונה ולא התערב יותר מדי.
כשהייתי בת 19 אמא הכירה לי את מי שעומד להיות בעלי. הוא היה בן 31. חלמתי על הנסיך על הסוס הלבן ועל אהבה גדולה ונסחפתי אחריו כבר בפגישה הראשונה. מעבר לעובדה שמאוד נמשכתי אליו, הרגשתי "רווקה זקנה": כבר מגיל 14 הוריי רצו לחתן אותי.
תוך חודשיים התחתנו. אמא שלי והוא דאגו לכל הסידורים לארגון החתונה, אפילו את שמלת הכלה הוא בחר. לאחר שכל האורחים עזבו את האולם, ועלינו לחדר המלון שכבר היה מוכן לקראת ליל הכלולות. על השולחן היה בקבוק שמפניה ושתי כוסות. אני זוכרת שהוא אפילו לא פתח את השמפניה ולא הציע לי לשתות. הרגשתי מבוכה, הייתי בחוסר ודאות טוטאלי ולא ידעתי מה אמור להתרחש באותו הלילה.
"ליל הכלולות עבר כמו ניתוח ללא הרדמה. שתי נשים חיכו מאחורי דלת חדר המלון כדי לקחת את הסדין עם הדם שיוכיח לכולם שאני אכן בתולה"
ליל הכלולות עבר כמו ניתוח ללא הרדמה. שתי נשים חיכו מאחורי דלת חדר המלון כדי לקחת את הסדין עם הדם שיוכיח לכולם שאני אכן בתולה. נכנסנו למיטה והוא התחיל לנשק אותי, ומיד הוציא את איבר המין שלו והכניס אותו לתוכי. הוא אפילו לא הוריד את חליפת החתן שלו ואני לא הספקתי להוריד את שמלת הכלולות שלי.
לאחר חודש גיליתי שאני בהיריון. הגעתי מרוגשת לביקור אצל המשפחה שלי כדי לספר לכולם שאני מצפה לתינוק. אימא שלי פתחה שולחן כדי לחגוג את הבשורה המשמחת. החלום שלה התגשם, היא חיתנה את בתה הבכורה ומצפה לנכד הראשון.
באותו יום קיבלתי את הסטירה הראשונה. סטירה ראשונה היא כמו אהבה ראשונה, זוכרים אותה לכל החיים. זה היה בפתאומיות, אמא הייתה במטבח, האחים שלי היו בחדר השינה שלהם ואבא היה לידנו בסלון. אחרי שזה קרה ההורים שלי ניסו לנרמל את הסיטואציה, התחילו לצחוק, העבירו נושא והתחלנו לאכול. אבל אני לא הבנתי מה קרה שם, הייתי בשוק מהתגובה של משפחתי וחשבתי שכנראה אני אשמה כי אמרתי לו משהו לא במקום. הרגשתי מושפלת, כאובה וחסרת אונים. משם הדרך הייתה קצרה מאוד לבעיטות, דחיפות, קללות, התעללות, אלימות מינית, פיזית, חברתית, נפשית וכלכלית.
במהלך נישואיי הבאתי לעולם שלושה בנים מקסימים. עם זאת הנישואים היו קשים. עם הזמן בעלי התחיל לשתות אלכוהול באופן יומיומי והחיים איתו נהיו מפחידים. נאלצתי להעמיד פנים מולו כל הזמן כדי שלא ישתגע ויתעצבן. לא נסענו לחו"ל אף פעם, לא טיילנו. הוא היה הולך לעבודה, משם לבית אמו – אליה היה קשור מאוש ואצלה בילה ימים שלמים - וממנה הביתה. היה הגביל אותי בכל דבר. לא יכולתי אפילו ללכת לקניון ללא אישורו. פחדתי לדבר, לא יכולתי ללמוד או לעבוד.
אני זוכרת מקרה אחד שבו הוא חשב שאני בוגדת בו. הוא לקח כיסא, הניח אותו ליד החלון ואמר לי לקפוץ אם אני רוצה שהוא יאמין לי. באותו הלילה הוא הכניס בכוח כדורים לתוך הפה שלי, כדי שזה יראה כמו ניסיון התאבדות. למזלי אמא שלי התקשרה אליי, הוא ענה במקומי ואמר לה שהבת שלה בלעה כדורים. אמא שלי צעקה לו: "אם אתה עכשיו לא תגרום לה להקיא את כל הכדורים האלו ואם יקרה משהו לבת שלי אני מבטיחה לך שאתה תתחרט". הוא נבהל, ניגש אליי, סחב אותי עד לשירותים וגרם לי להקיא.
בנובמבר 2007 בעלי רצח ב-13 דקירות סכין ובמכות את גנדי איסקוב ז"ל. גנדי היה בן 39, נשוי עם שני ילדים. הסיבה לרצח: בעלי חשד שאני מנהלת איתו רומן. כמובן שהיה זה פרי דמיונו. הכרתי את הנרצח בגיל 16 כשהייתי תלמידת תיכון. הוא אומנם התחיל איתי אז, אבל בגלל שפחדתי מאמא שלי לא העזתי לצאת איתו ודרכנו נפרדו. איכשהו נודע לבעלי לשעבר שהייתה בינינו פעם היכרות והוא החליט שאנחנו מנהלים רומן. ברגע שהוא החליט זאת שום דבר שאמרתי לא שינה את דעתו.
"כשהוא משוכנע שאני בוגדת בו, בעלי פרץ לביתו של 'המאהב', דקר אותו והשאיר אותו מתבוסס בדמו לעיני ילדיו"
כשהוא משוכנע בסיפור שהמציא, הוא בירר את כתובתו של "המאהב", לקח מבית אימו סכין, פרץ לביתו דרך החלון, דקר אותו, בעט בראשו בחוזקה - וכל זאת מול שני ילדיו הקטנים. אשתו של הנרצח לא הייתה בבית במשך כל אותו הלילה. אחרי הרצח בעלי ברח והשאיר את הקורבן מתבוסס בדמו לעיני ילדיו.
עוד באותו הלילה הוא סיפר לי שהוא רצח אדם ושאני אשמה, שאני הרוצחת ולא הוא. לא הבנתי על מה הוא מדבר, חשבתי שזה עוד ניסיון להתעלל בי. איך יכולתי להאמין שאדם שאני ישנה וחיה איתו שמונה שנים, האבא של שלושת ילדיי, רצח אדם בקור רוח שכזה? לאחר שסיפר לי הוא אנס אותי מספר פעמים, לקח ממני את הטלפון הנייד, ניתק את הטלפון הביתי ובמשך חודשיים לא נתן לי לצאת מפתח הבית. בתום החודשיים תפסו אותו, הוא קיבל מאסר עולם ומאז הוא בכלא.
בתקופה שלאחר הרצח הייתי מפוחדת ומבוהלת, לא הייתה לי תמיכה מאף אחד. הייתי בת 28, לבד עם שלושה ילדים קטנים. פחדתי לגור באותה דירה שכורה שגרנו ביחד ועברתי לבית הוריי. התחלתי לעבוד במשק בית בבתים פרטיים. הילדים היו במסגרות ואני עבדתי וחלמתי על לימודים אקדמאיים. הייתי מוכרת לרווחה, לביטוח לאומי והייתה לי עובדת סוציאלית שאליה הייתי פונה בזמנים קשים. לאחר זמן מה הצלחתי לחסוך מספיק כסף ועברתי לדירה אחרת. ניקיתי שתי וילות ענקיות ביום כדי להביא אוכל לילדיי, אבל הייתי חופשיה.
ברגע שבעלי נכנס לכלא שכרתי שני עורכי דין ותוך כמעט שנה התגרשתי. ידעתי שהוא לא יכול לעשות לי יותר שום דבר. רציתי לנתק איתו כל מגע. אין יום שלא חשבתי איך נשארתי איתו כל השנים הללו. יום אחד התקשרו אליי מהרווחה ואמרו לי שהגרוש שלי מתכוון לשלוח אנשים לרצוח אותי. עזבתי הכול, לקחתי את ילדיי וברחתי למקלט לנשים מוכות בחיפה. במשך שלושה חודשים היינו במקלט, הרחק מהבית והרחק ממשפחתי.
לאחר שיצאתי מהמקלט הגשמתי חלום ישן: למדתי במשך שש שנים הנחיית קבוצות, ייעוץ זוגי והדרכת הורים – כדי שאוכל לפתח קריירה ולהקים עסק משלי. בכל התהליך הזה איש לא תמך בי מלבד העובדות הסוציאליות מהרווחה. במקביל הצלחתי לעבוד בכמה עבודות, ללמוד ולגדל את ילדיי.
במשך 14 שנים חיפשתי זוגיות, עד שקרוב משפחה הכיר לי את הגבר של חיי. הוא בן זוג מפרגן, אוהב ומקסים - וזו הוכחה לכך שבחיים הכול אפשרי. אם אני הצלחתי, כל אחת יכולה לצאת ממעגל האלימות ולהיות מאושרת בזוגיות איכותית שיש בה איזון בין נתינה וקבלה.