נולדתי וגדלתי בבני ברק, ילדות רגילה לגמרי. ידעתי שהאבא שמגדל אותי הוא לא האבא הביולוגי שלי וידעתי שאמא שלי נפרדה מאבא שלי כשהייתי תינוקת. היא סיפרה לי שעד גיל ארבע אבא היה לוקח אותי מדי פעם, ובאמת יש לי קצת זיכרונות מטושטשים ממנו, אבל מתישהו הוא פשוט נעלם.
תמיד כשניסיתי לשאול עליו, אמא שלי התחמקה והעבירה את הנושא ואני חייבת להודות שלא הצקתי לה על זה יותר מדי. כשהייתי שואלת אותה מה זה השם משפחה הזה שלי, היא פשוט אמרה לי שזה שם משפחה מרוקאי. תמיד רציתי לשנות לשם המשפחה של אמא שלי.
באולפנה בה למדתי מקיימים בכל שנה טקס בו הולכים לכנסת ומוציאים תעודת זהות. כשסיפרתי לאמא שלי בהתלהבות על העניין, היא אמרה לי שאני אוציא תעודת זהות בנפרד ולא עם כולן. למרות שניסיתי להתנגד ולבקש הסברים, היא לא הסבירה ולא השתכנעה.
באותה תקופה חוויתי קשיים באולפנה, אז כשאמא שלי באה ואמרה לי שאני הולכת לדבר עם מישהי שתעזור לי, חשבתי שזה קשור לזה. למעשה, הגענו למשרדי 'יד לאחים'. ידעתי שאמא שלי בקשר עם העמותה הזו, אבל חשבתי זה סביב סיוע כלכלי ולא מעבר.
"אני, שכל החיים מאמינה באמונה שלמה, שגדלתי בעיר חרדית ובמוסדות דתיים - אני מוסלמית?"
נכנסנו ונפגשנו עם מטפלת בעמותה. הייתה אווירה מתוחה ושקטה ולא כל כך הבנתי למה הגענו. אמא שלי התחילה לבכות. המטפלת התחילה לדבר, ולאט לאט וברגישות שאלה אותי שאלות שהובילו אותי למסקנה שהאבא הביולוגי שלי הוא ערבי מוסלמי.
המשכתי להיות בהלם במשך כמה ימים. לא רציתי להוציא תעודת זהות, לא רציתי שהשם של אבא שלי יהיה כתוב שם. לא הראיתי את התעודה לחברים או מכרים, שמרתי את המידע אצלי ולא רציתי שאף אחד ידע. כעסתי, נסגרתי בתוך עצמי ואמרתי לאמא שאני לא רוצה לדבר על זה.
בגיל 18 החלטתי לשנות את שם המשפחה המוסלמי הרשום בתעודת הזהות שלי לשם משפחתה של אמי איתו הסתובבתי כל השנים, אבל אז נודע לי שבגלל שאמא שלי ילדה אותי אחרי שהתאסלמה, זה לא מספיק: אני רשומה במשרד הפנים כמוסלמית ואני צריכה לעשות השבה ליהדות.
גיליתי שכל מה שצריך לעשות כדי להתאסלם זה להגיד כמה משפטים בערבית, זהו. אמא שלי לא העלתה על דעתה שיהיו לתהליך הקצרצר הזה כאלה השלכות ארוכות טווח.
זה שבר אותי. אני מרגישה כל כך יהודייה. אין בי טיפת שאלה על הזהות שלי, ועכשיו אני צריכה להוכיח שאני יהודייה? איך בכלל מתחילים להסביר, הרי זו מי שאני מאז ומתמיד.
פתחנו בהליך של השבה ליהדות ושינוי הלאום. היינו בבית הדין הרבני, שם הרבנים קיבלו אותי יפה ואישרו את יהדותי. היום אני יהודייה גם באופן פורמלי (בלב תמיד הייתי), לא מחפשת את העבר וממשיכה הלאה בגאווה במי שאני ובלאום שלי.
עד היום כשאמא שלי מנסה לפעמים לדבר איתי על זה, אני לא רוצה לשמוע. מבחינתי אני יהודייה, ככה גדלתי וזה מה שאני מאמינה בו. אני אומרת לאמא שלי שזו הייתה טעות, ושבעזרת השם תיקנו אותה ואנחנו אחרי זה.
