סעדתי את אמא שלי לפני מותה. זה נראה ככה

בעקבות נפילה בבית ולאחר שעשתה MRI, גילו לאמא שלי גידול ממאיר בראש. השמיים נפלו עליי. ההבנה שאנחנו עכשיו על זמן שאול ושאני לא יכולה לעשות כלום כדי להציל אותה הייתה בשבילי נוראית.

אמי בת ה-85 הייתה בשיא כושרה. בכל יום שחתה 40 ברכות ובמשך 12 שנה נסעה בכל שבוע מהקיבוץ בצפון כדי לבלות יומיים בביתי בת"א ולעזור לי כאם יחידנית בגידול בני.

הטיפול היה באחריות אחי הצעיר ואישתו המתגוררים בקיבוץ, ובאחריות שלי ושל אחותי המתגוררות במרכז הארץ. מרגע שהתגלתה המחלה פעלנו כולנו בשיתוף פעולה: הקמנו קבוצת וואצאפ ותיקיה משותפת בגוגל, וכל המידע נשמר שם. היינו נפגשים טלפונית או בזום פעם בשבוע או סביב החלטות שצריך לקבל.

"באחת השיחות אמא אמרה לי שהיא מבינה שאנחנו עסוקים, אבל שהיא הייתה רוצה שנבוא יותר. הלב שלי התכווץ, אבל אז הבנתי שהמחשבות השליליות לא תורמות"

ההתחלה הייתה שוק. לא הצלחנו לקלוט את כמות המידע, התרופות, האפשרויות ואין ספור החלטות שהיינו צריכים לקבל. היה ברור לנו שאמא שלנו היא היחידה שתחליט על חייה ועל רצונותיה. לאחר שהובהר המצב הרפואי שלה, אמא אמרה - "אני מוכנה לעשות כל דבר שייתן לי עוד יום להיות עם הנכדים שלי". זה מה שהנחה אותנו. במשך שנה וחצי, עד שאמי נפטרה, נסעתי אליה בכל סוף שבוע לצפון. גם בני לא ויתר על אף ביקור.

בתוך היגון הנורא וההבנה שאין ריפוי, רק תחזוקה לזמן מוגבל - קיבלתי החלטה שאני הולכת לנצל את התקופה האחרונה עם אמא וליהנות ממנה איתה ועם המשפחה שלנו במקסימום. בתור מומחית לתחום של ניהול הטיפול (care menegment), בחרתי באופן מודע לבחון לעומק את נקודת המבט של בן משפחה מטפל. עברתי עם אמא את כל מה שאני עוברת כמנהלת טיפול עם הלקוחות שלי והבנתי שתמיכה בהורינו המזדקנים היא הזדמנות בלתי חוזרת וניתן להפוך אותה לחוויה עוצמתית שאינה ממוקדת בבירוקרטיה ובטופסולוגיה.

תקווה

למרות שידעתי שזה סופני, כל הזמן חייתי בתקווה שאולי אמא תיכנס לאחוז הקטנטן של מי שהצליחו לחיות עם המחלה הרבה שנים. הבאנו לה כל טיפול אפשרי: מרפאה בדיבור, פיזיותרפיה, טיפול באומנות. בסופי השבוע היינו שרים הרבה ומשחקים רמי, ארץ עיר, תשבצים... כל מה שיכול להפעיל את הראש ומאפשר חוויה משותפת. בקיץ אפילו הלכנו איתה לבריכה. כל שבוע הבאתי לה זר פרחים גדול. היא כל כך אהבה פרחים וזה מילא את ליבה בשמחה כל השבוע.

היה קשה לראות את אמא שלי האהובה הולכת ונגמרת לי מול העיניים; היה עצוב לראות את אמא כל כך חלשה וחסרת אונים. היה לה קושי בדיבור. לפני המחלה כשהיינו נכנסים לבית שלה היא תמיד הייתה קופצת, מנשקת, מכינה לשתות ודורשת בשלומינו, ופתאום היא יושבת בכורסא, מכונסת בעצמה, פחות מדברת. באחד מסופי השבוע הראשונים בהם הגעתי אליה, נכנסתי והרגשתי שהיא אפילו לא מתרגשת מזה שבאנו. רצתי לחדר השינה ופרצתי בבכי.

בכל התקופה הזו הרגשתי תהליכים מקבילים: מצד אחד אני צריכה לאסוף את עצמי להיות בטוב, בתקווה ובמחשבה חיובית למען אמא, ומהצד השני תהליך האבל כבר התחיל בתוכי.

זרות

דאגנו שתהיה בבית מטפלת זרה. לחוות את הקשר עם מטפלת זרה בתור בת מטפלת לא היה קל בכלל. המטפלת הראשונה שהגיעה הודיעה אחרי שבוע שהיא לא רוצה להישאר. זה נורא מעליב שמטפלת אומרת שהיא לא רוצה את אמא שלי, למרות שהיה לי ברור שהסיבה לכך הייתה המעורבות הגדולה שלנו, הילדים, בטיפול באמא. המטפלת רצתה להיות בשליטה על הטיפול, אבל לנו היה ברור שאנחנו מובילים את התהליך ומתכוננים להגיע בכל סוף שבוע כולנו לבית של אמא, כי בשביל זה היא ממשיכה לחיות. למטפלת לא התאים שנהיה שם כל כך הרבה.

כשמצאנו מטפלת קבועה, דיברתי הרבה עם אמא וניסיתי להבין ממנה האם הן מסתדרות, האם היא מרגישה טוב עם המטפלת. הבנתי כמה זה לא פשוט כשאדם זר מטפל בך. אמא כל הזמן התלוננה שבגלל שהאנגלית שלה לא מספיק טובה, התקשורת שלה עם המטפלת שטחית, וזה מאוד הפריע לה. הצלחתי גם לראות מקרוב את הקושי הגדול של המטפלת. כמה זה לא פשוט לחיות עם אדם קשיש סביב השעון, כמה הייתה קשה לה ההתמודדות עם העקשנות של אמא לעצמאות.

"נשבעתי לעצמי שאעשה למענה הכל, אבל לא אטפל בה פיזית. ואז, לאט-לאט, עברתי תהליך של קירבה ורצון עז להיות שם בשבילה. וכשהיה צריך לנגב בשירותים, עשיתי זאת והרגשתי שלמה"

אשמה

באחת השיחות אמא אמרה לי שהיא מבינה שאנחנו עסוקים, אבל שהיא הייתה רוצה שנבוא יותר. הלב שלי התכווץ והתחלתי לחשוב שאולי אני לא עושה מספיק. אבל אז הבנתי שיש לי בחירה: לטפל במסירות ולהרגיש כל הזמן שזה לא מספיק, לכעוס ולהתחשבן עם האחים, לחוות תסכול, עצב, עומס גדול ודאגה – או להבין שהמחשבות השליליות לא תורמות לא לאמא, ובוודאי שלא לי.

בחרתי באפשרות לטפל במסירות ולהרגיש את הזכות שיש לנו לסייע להורינו כמיטב יכולתנו. לבלות איתם את שארית ימיהם ולמלא את הזמן בעשיית טוב, שמחה ועניין ככל הניתן; לדבר איתם על דברים שאף פעם לא דיברנו והגיע הזמן; להקשיב להם (בלי טלפון נייד והסחות דעת); לקבל את הזקנה שלהם ולעזור להם להשלים איתה; לתת במה לידע, לניסיון, לחוויות, לעשייה ולהצלחות שלהם לאורך כל חייהם, ולא פחות חשוב - לתת דוגמא לילדינו איך צריך לטפל בהורים.

קירבה

במהלך התקופה היו לי שיחות רבות עם אמא – התקשרתי אליה כל יום באמצעות מכשיר שמאפשר תקשורת וידאו פשוטה. היו לנו שיחות עמוקות על החיים ועל המוות. אמא לא הייתה רגשנית במיוחד אבל כן יכלה לדבר על מצבה ועל הסוף וגם דיברה הרבה על עברה. השיחות האלו והקירבה שגדלה בינינו בשנה הזו עשו את הפרידה כואבת עוד יותר; אבל גם הודיתי על הזמן שהיה לי להיפרד מאמא, שלא היה לי עם אבא, שנעלם לי מעכשיו לעכשיו.

כל חיי נשבעתי לעצמי שאני אעשה הכל למען אמא, אבל אני לא אטפל בה פיזית: הרגשתי שלא אוכל לעמוד בלרחוץ אותה או בלהיכנס איתה לשירותים. ואז, לאט-לאט, אמא נזקקה בכל פעם לקצת יותר עזרה, ואני עברתי תהליך של קירבה ורצון עז להיות שם בשבילה ופתאום זה היה פחות דרמתי. וכשהיה צריך לנגב בשירותים, עשיתי זאת והרגשתי שלמה. זה לא היה קל, אבל הרגיש נכון.

פרידה

חשבנו שזה הסוף. כל הנכדים באו, כולנו נפרדנו. לקראת מוצאי שבת התלבטתי אם להישאר בקיבוץ או לחזור למרכז, והיה בי תסכול על זה שזה לא נגמר, הרגשתי אפילו איזה כעס על אמא שככה לא מצליחה להחליט ומושכת זמן ומבלבלת אותנו וגם חשבתי למה אדם צריך להיות בכל כך הרבה סבל. החלטתי שאני חוזרת לביתי כדי לשמור על מסגרת בריאה של שגרה, ובאמת, אמא התאוששה וזכינו לעוד שלושה שבועות של חסד איתה.

שלושה שבועות לאחר מכן ההתדרדרות של הסוף הייתה יחסית מהירה. ערב אחד המטפלת התקשרה אליי כמה פעמים ושלחה הקלטות של אמא גונחת ובאי שקט. ב-22:00 בלילה אחותי ואני עזבנו הכל ונסענו לצפון. כשהגענו היא כבר הייתה רגועה עם מורפיום שקיבלה, ולמעשה כבר לא הייתה בהכרה. במשך יומיים שהינו ליד מיטתה, שרים לה, מדברים איתה, מספרים לה כמה אנחנו אוהבים אותה, מודים לה על כל מה שהייתה ועל מה שתמיד תהיה בשבילנו, מודים לה על השנה שנתנה לנו להיות איתה ולתת לה בחזרה על כל המסירות שנתנה לנו כל חייה, מחבקים מלטפים, משמיעים מוזיקה שאהבה. הפעם הבנו שזה הסוף באמת.

אי אפשר להיות מוכנים באמת לפרידה הכל כך קשה, אבל היום אני יודעת לומר שכן אפשר להתכונן. היומיים האלה, בהם ישבנו שלושת האחים ליד מיטתה של אמא וליווינו אותה עד נשימתה האחרונה, בביתה בדיוק כפי שרצתה - אפשרו לי להתאבל ולכאוב לאחר מותה בתחושה של שלמות. אני מרגישה עמוק בלב שהצלחנו לתת לאמא שלי בערוב ימיה את מה שהיא רצתה.