אני בת 41, נשואה לתומר ויש לנו שלושה ילדים. גדלתי בחדרה, בבית חילוני לחלוטין. את תומר בעלי הכרתי בדיסקוטק. היינו יחד שש שנים, ואז התחתנו. באותה תקופה למדתי בבית הספר למשחק של סופי מוסקוביץ' ותומר למד מוזיקה. חודש אחרי החתונה שלנו, חזרתי בתשובה.
זה הדבר האחרון שרציתי או חיפשתי. חזרה בתשובה נראתה לי משהו מיושן ורחוק ממני. עד אז הייתי קיצונית לצד השני, והצחיקה אותי המציאות בה אנשים כפופים למשהו ומתנהגים בצורה כנועה. אבל אז אבא של חברה טובה שלי נפטר, ונסעתי להיות איתה במשך שבוע הימים של השבעה.
בשבוע הזה נשבר לי הלב, נשברה הגאווה והאגו המטורף, ופתאום, בין כל השברים האלה, הרגשתי שכל הקליפות הוסרו ושאני נשמה ששייכת לקדוש ברוך הוא. זה היה חזק מאוד, ומפחיד מאוד. רציתי לפתוח את הדלת ולהתחיל לרוץ, מהר, שהדבר הזה לא ידבק אליי.
לא הייתי צריכה להגיד לתומר כלום – הוא פשוט הרגיש את זה, כאילו שהיה כתוב לי על המצח. אי אפשר היה להתכחש לזה. בגלל שלי לא היה ברור מה קורה לי, זה שידר המון בלבול ולתומר היה מאוד-מאוד קשה להתמודד עם זה. הוא הגיב בדיוק כמו שאני הייתי מגיבה אם זה היה הפוך: בהתנגדות גדולה.
הוא רצה את האישה שהתחתן איתה
תומר הוא בן אדם שמחפש דברים נורמליים בחיים. הוא לא תכנן ככה את החיים שלו. אני, לעומת זאת, חיה בקצוות, צוחקת עד כאבי בטן מטורפים, בוכה עד כלות. גם בתיאטרון אני קיצונית: תמיד הייתה לי נטייה להתכער על הבמה, להתחבר לדמויות הכי מעוותות וגרוטסקיות. בפעם הראשונה בה תומר ראה אותי משחקת גילמתי דמות של גבר שחי באשפתות לבוש בבגדי אישה, וזו הייתה דמות כל כך קיצונית שתומר חטף את שוק חייו. לקח לו שלושה ימים לחזור לתקשר איתי.
אבל עכשיו, עם החזרה בתשובה, לדמויות האלה לא היה יותר מקום בחיים שלי. עזבתי את המשחק, לקחתי את כל הדמויות הקיצוניות שגילמתי וסגרתי אותן הרמטית בתוך מזוודה. תומר, מסתבר, העדיף אותן על פני הדמות החדשה של אשתו, אותה ראה משתנה מול העיניים שלו. 'אני מעדיף לשבת ולצפות בכל הדמויות המכוערות האלה, רק לא בסיפור האמיתי הזה שהנחתת עלינו', הוא אמר לי לא פעם.
בשנים הראשונות לא רציתי את זה. תומר שאל אותי כל הזמן אם אני חוזרת בתשובה, ואני הייתי מכחישה. זה הבהיל אותי. הרגשתי שאני עושה מה שאני צריכה כי אני שייכת לקדוש ברוך הוא, אבל לא רציתי שיתנו לזה שם, חזרה בתשובה הייתה גדולה עליי. שידרתי מסר כפול, כי בתוך-תוכי ידעתי שאני מקיימת יותר ויותר מצוות. היה לי קשה לקבל את זה, אבל זה היה חזק ממני.
תומר הרגיש נבגד. הוא רצה להמשיך לחיות עם אשתו החילונית, רצה אותי כמו שהתחתן איתי ולא את מה שנהייה ממני אחרי חודש של נישואין. עשיתי לו את מה שבחיים לא הייתי מרשה לו לעשות לי. אם זה היה הפוך, אני יודעת שלא הייתי מאפשרת לדבר הזה להיכנס לי לחיים. זה קשה, קורע ומרחיק, והייתי עושה הכל כדי שהוא ירד מהרעיון המשונה הזה.
והוא באמת ניסה להניע אותי מהרעיון: הוא ניסה לשכנע בכל דרך שלא אלך לכיוון הזה. הוא התרחק ממני. כשהודעתי לו שאני רוצה ללכת לטבול במקווה, המבט המזועזע שלו החריב בי עולמות. הרגשתי איך אני מאבדת אותו והוא אותי.
היה ברור לשנינו שאנחנו שייכים אחד לשנייה
מאוד רציתי לשמור שבת, אבל ידעתי שזה לא אפשרי מבחינת תומר. אחרי שמונה שנים הרגשתי שאני חייבת לשמור שבת, או יותר נכון, שאני לא יכולה שלא. שמרתי שבת אחת, וזה היה מלווה בהמון התנגדויות, כאב ובכי. גם את המקווה הסתרתי במשך שנים. הייתי לוקחת את הילדים איתי ומסתירה את זה מכולם, כדי שתומר לא ישתגע מזה. זה הצליח במשך שנים, אבל הילדים הסגירו אותי בסופו של דבר. גם לזה הוא הגיב בהתנגדות גדולה.
מעולם אף אחד מאיתנו לא חשב לקום ולעזוב. זה היה ברור לשנינו שאנחנו שייכים אחד לשנייה. עם השנים הייתה קבלה: ברגע שאני קיבלתי את החזרה בתשובה באופן ברור ובלי צורך להסתתר מהעולם, גם ביני ובין תומר הכל נהייה הרמוני יותר. זה קרה כשהתחלתי לשים כיסוי ראש. בעצם, לקח לי 12 שנה לצאת מהארון.
אחרי שנים שלא עליתי על במה, באחד משיעורי התורה שמעתי את המשפט: "כשבנאדם עולה לשמיים, שואלים אותו אם הוא עשה משהו עם הכישרון שהוא קיבל וכשהוא עונה בשלילה, מבהירים לו שהוא כנראה לא הבין למה הוא נשלח". המשפט הזה זעזע אותי, והחלטתי לחזור למשחק. כיום אני מופיעה בהצגה "הלכת בחוץ" אותה כתבתי בהשראת סיפור חיי, על ההתמודדות של חוזרת בתשובה ועל החיים עם בעל חילוני.
ההצגה הקרובה של "הלכת בחוץ" תתקיים הערב, חמישי 11 לאפריל 2019, בשעה 20:30 בבית ציוני אמריקה בתל אביב