נולדתי במולדובה למשפחה שנראתה, כלפי חוץ, נורמטיבית לחלוטין - אבל בתוך הבית האלימות חגגה. אני זוכרת איך מגיל קטן תמיד הייתי מתחבאת מתחת למיטה כשאבא היה מכה את אמא.
בגיל ארבע בערך נשכחתי בגן. הגננת אמרה לי לחכות עד שייקחו אותי, אבל אף אחד לא בא. כבר היה ממש קר וחשוך אז קמתי, חציתי את הכביש והתחלתי ללכת לכיוון הבית שלי, מרחק של כקילומטר וחצי. ילדה קטנה שצועדת לה בצעדים קטנטנים עם שני כלבים שהצטרפו אליה - הם היו שומרי הראש שלי. כשהגעתי הביתה הכלבים עזבו. אמא ישנה. התיישבתי על המיטה והתחממתי מהקמין. אני זוכרת שהייתי מאוד רעבה אבל לא רציתי להעיר את אמא, שהייתה מאוד עייפה כי אתמול אבא שוב הכה אותה. כשגדלתי המכות עברו אליי.
גרנו בשכונה טובה, בבניין עם 40 דירות. כשהייתי בת 13 בא החתיך השכונתי, בן 16, גבוה ובעל חיוך כובש. כל הבנות נמסו ממנו. אני הייתי ילדה שברירית, צעירה, שאפילו מחזור עוד לא קיבלה, ובטח שלא ידעה מה זה להתנשק - ולמרות זאת הוא רצה בחברתי. הכרנו, צחקנו, שיחקנו תופסת, ואז יום אחד הוא ביקש ממני להיות חברה שלו. באותם הזמנים "חברה" היה לתת יד או גג לתת נשיקה בלחי. כל כך שמחתי! האהבה הראשונה שלי! אחרי חודשיים של חברות הוא הזמין אותי לחגיגת יום ההולדת שלו, שנערכה – כמו כל ימי ההולדת של ילדי השכונה - במרתף של הבניין.
הגיע היום המאושר. קניתי לו מתנה יפה, התלבשתי, וכשהגיעה השעה שש בערב הלכתי מהר כדי לא לאחר, אבל כשהגעתי אף אחד לא היה שם. רגע, יכול להיות שהקדמתי? והנה הוא נכנס בדלת, יפה תואר, ואין מאושרת ממני. הוא חיבק אותי חיבוק נעים ושם מוזיקה נעימה. שאלתי אותו איפה כולם והוא אמר שיגיעו קצת יותר מאוחר. נרגעתי, ואז הוא החל לנשק אותי. הייתי בהלם כי ראיתי את זה עד אז רק בסרטים. בהתחלה התנגדתי, אבל אז אמרתי לעצמי: הוא חבר שלי, לא? ואז זה התחיל - הסיוט של חיי.
הוא הוריד ממני בכוח את הבגדים ואנס אותי. הייתי מבוהלת, לא הבנתי מה קורה, כל מה שרציתי היה הביתה. אני זוכרת שהוא אמר לי: "ככל שתתנגדי כך זה יימשך יותר זמן". התחננתי שישחרר אותי, ואז הוא אמר: "זה בקטנה, את אפילו לא תרגישי את זה". אחרי שסיים לעשות את מה שעשה הוא השאיר אותי על הרצפה, כולי מדממת, כולי כואבת, כולי רועדת.
התלבשתי והתקדמתי לדלת כדי לעוף משם, אבל אז שמעתי אותו אומר לי: "לאן את חושבת שאת הולכת, חמודה?". ה"חבר" שלי יצא מהמרתף ובמקומו נכנסו שמונה בחורים. "עכשיו היא שלכם", הוא אמר להם. ניסיתי להילחם, לבעוט, לצעוק, אך נזכרתי במילים שלו: "ככל שתילחמי כך זה יימשך יותר זמן".
הרגשתי כמו גופה. בהיתי בתקרה ולא הבנתי מה קורה איתי, הרגשתי איך הנשמה שלי מתנתקת ממני, נעמדת בצד ומסתכלת איך שמונה חיות אדם מתעללות ואונסות גופה של ילדה בת 13. כשהם הלכו נשארתי לבד, בוהה בתקרה, סופרת... לא יודעת מה ספרתי, אבל התחלתי ממש לספור, 1, 2, 3, 4...
הרמתי את הידיים שלי, הסתכלתי עליהן כמו שמסתכלים על פסל. ניסיתי לקום. עצמתי בחוזקה את העיניים כי הרגשתי כאב חד בבטן, בגוף, באגן, בחזה, בצוואר. כל פיסה בגוף שלי כאבה. התחלתי לאסוף את עצמי כמו שאוספים שברי זכוכית שהתנפצה לרסיסים קטנטנים. כשאני עדיין בוהה, הלכתי הביתה. עליתי חמש קומות ברגל, מילאתי אמבטיה קרה כי לא היו מים חמים ונכנסתי אליה ברגליים מקופלות. ככה ישבתי במים הקרים שעתיים, בוהה לאינסוף.
כשאמא חזרה מהעבודה התלבשתי והחיים המשיכו כרגיל. לא היה לי למי להתלונן. ידעתי שאסור לספר, אם הייתי מספרת להורים שלי הייתי מקבלת יריקה בפרצוף. נעלתי את הסיפור שלי בתוך קופסה שחורה והמשכתי. חזרתי לבית הספר. אני זוכרת שבאותם ימים שמעתי על מישהי שנאנסה וכולם צחקו עליה – גם המשטרה. אונס היה משהו שאסור לדבר עליו, זו הייתה בושה וחרפה. הביטחון העצמי שלי ירד, נחרדתי מכל מבט.
חודשיים אחרי המקרה היה לי יום הולדת. אבא שלי ביקש שאחזור בעשר, ואני, שביליתי עם חברות, לא שמתי לב לשעה. בשעה עשר וחצי ידיד שלי אמר לי שאבא שלי מחפש אותי ורצתי הביתה. למרות שהיה קיץ לבשתי מהר חמישה סוודרים וחמישה זוגות מכנסיים, כדי לא להרגיש את המכות, והתחבאתי בשירותים. כשאבא חזר הביתה הוא משך אותי בשיער והוציא אותי משם, סטר לי ובעט בי. אני זוכרת שעשיתי פיפי במכנסיים כי הייתי בטוחה שאני הולכת למות. אחרי כמה שעות התעוררתי בבית החולים עם שלוש צלעות שבורות. מאז לא חגגתי יותר ימי הולדת.
"כאילו שאת לא רוצה את זה"
הפעם השניה קרתה אחרי כמה שנים, כשעברנו דירה לשכונה מרוחקת. הייתי אז מאוהבת בנער שבכלל לא הסתכל לכיוון שלי - ואז הוא התחיל איתי. קשקשנו, צחקנו, ואז פתאום הוא התחיל לנשק אותי. לא התנגדתי כי הוא ממש מצא חן בעיניי, רק שאז הוא החל להוריד לי את המכנסיים. אני זוכרת שעצרתי אותו ושאלתי אותו מה הוא עושה, והוא פשוט ענה לי: "כאילו שאת לא רוצה את זה". ניסיתי להגיד לו שלא, שאני לא רוצה את זה, לא ככה! ושאני במחזור - רק שהוא לא הקשיב. נלחמתי, התחננתי שיעזוב אותי, אבל גם כאן הוא קיבל את שלו. לאחר האונס הוא הסתכל על עצמו במראה. הוא היה מלא דם, זה היה נראה כאילו הוא רצח מישהו. חזרתי הביתה בהלם מוחלט, לא יכולה להסתכל על עצמי, וכמובן שהייתי מלאה באשמה. איך שוב זה קורה לי?
הפעם השלישית קרתה כשהייתי בת 17. זה היה ביום ראשון. כולם היו בחופש וההורים בילו מחוץ לבית. ישבתי לי בגינה וקראתי ספר כשלפתע צלצל הטלפון ובצד השני היה חבר של אבא שאמר לי שהוא מחכה בחוץ וביקש שאגש אליו כי הוא הביא איזה מכשיר לאבי. הוא ביקש ממני להיכנס לרכב כדי להדריך אותי איך מפעילים את המכשיר, ומשום שהכרתי אותו כמה שנים בכלל לא חששתי.
אחרי כמה שניות הבנתי שהוא לחץ על דוושת הגז ופשוט טס משם. התחלתי לצעוק, פתחתי את הדלת כדי לקפוץ, לא היה אכפת לי להתגלגל על הכביש, העיקר לא שוב. הוא הכניס לי אגרוף לפנים, והתעוררתי ביער, לא מבינה איפה אני ומה קורה, רואה אותו מעליי ומתחילה להילחם, להרביץ לו. כלום לא עזר. הפעם כשהתעוררתי הייתי לבד, מלאה בדם וחבלות. קמתי והתקדמתי יחפה עד שהגעתי לצוק גבוה וזיהיתי את המקום. נהדר, אני קרובה לבית.
עמדתי שם ולא ידעתי מה לעשות. הצוק הזה לא שחרר אותי: הוא היה ממש גבוה, ידעתי שמי שמתרסק ממנו לא נישאר בחיים. עמדתי שם ובפעם הראשונה התחלתי לבכות את הבכי הכי כואב שהיה לי, בכיתי את כל החיים שלי. למה שוב זה קורה לי? עד מתי? אין לי כוח, לא מגיע לי. רציתי להתגלגל למטה כדי שהכל ייגמר.
אני זוכרת את הרגע הזה שבו ידעתי שאו שאני מתה או שאני חיה. הרגשתי את האדמה מתפוררת לי בין האצבעות, והיו לי ממש הבזקים מהחיים שלי, כאילו אלו הרגעים האחרונים שלהם. רק שבאופן מפתיע ראיתי את כל הדברים הטובים שיש לי: ראיתי את החברים שלי, את אחי ואחותי. זה מה שהחזיק אותי. בשנייה האחרונה החלטתי שאני לוקחת כמה צעדים אחורה, החלטתי שאני בוחרת בחיים ולא מוותרת על עצמי.
לאחר כמה שבועות הבנתי שלא רק שהחבר של אבא אנס אותי, אלא גם הדביק אותי במחלת מין. גרנו בעיירה קטנה שבה כולם הכירו את כולם. הלכתי לגינקולוג שהיה חבר של אבא שלי, והוא כמובן סיפר לו שהייתי אצלו. כשאבא שמע על כך הוא הרביץ לי וזו הייתה הפעם הראשונה שבה ניסיתי לספר להורים שלי שזה היה בניגוד לרצוני. לא הוא ולא אמא הקשיבו לי. הם אמרו שהם מתביישים בי ושאני כנראה הזמנתי את זה.
ב-1998, כשהייתי בת עשרים, אמא שלי חלתה מאוד ואני ואבי הגענו לישראל כעובדים זרים כדי לשלוח לה כסף לטיפול. אבא עבד בטיפול בקשישים ואני עבדתי בטיפול בילדים. נפגשנו מדי פעם אבל היחסים בינינו היו מאוד קורקטיים. גם בגיל עשרים פחדתי ממנו.
קצת לפני שאמא נפטרה אבא נתפס וגורש למולדובה ואני נשארתי בישראל. הייתי בחובות וידעתי שאין לי סיכוי להתפרנס במולדובה מעבר ל-60 דולר בחודש. גם בישראל חוויתי קשיים עצומים: הייתי לבד, בתת משקל, בוכה כל יום. אני זוכרת שהלכתי בלילות לים ופשוט ישבתי שם ובכיתי.
אחרי שנתיים בארץ הכרתי גבר ישראלי, התחתנתי, נולדו לנו שלושה ילדים וגם התגיירתי. היינו נשואים עשרים שנה, ולפני כשנה, לאחר אין סוף פחדים, עשיתי את הצעד והתגרשתי.
לפני כשבע שנים סיפרתי בפעם הראשונה לגיסתי את מה שקרה לי. היא אמרה לי: "את מבינה שעברת אונס?". אמרתי שלא. לא הייתי מוכנה לקבל את זה. בשכנועה התחלתי טיפול. במשך שנים חפרתי בפצע, בכיתי המון וסוף-סוף הצלחתי להתחבר לילדה הקטנה בפנים שהייתה כאובה ורק חיכתה שאני אבוא לחבק אותה. לחבק אותי.
לפני כמה שנים נסעתי למולדובה ודיברתי עם אבא שלי על הכל, על האונס והאלימות. זו הייתה הפעם הראשונה שבה דיברנו על הדברים האלו. הוא לא הבין על מה אני מדברת. הוא אמר לי: "אבל הייתי אבא טוב, נתתי לך הכל". הסברתי לו שלא על זה אני מדברת. שסבלתי, שהם לא חיבקו אותי, שהם לא אמרו לי שהם גאים בי, וכמובן על המכות. הייתי גאה שעשיתי את זה כי תמיד פחדתי ממנו. כשראיתי שהוא לא מבין אמרתי לו: "אבא, גם אם לא תבקש סליחה, אני סולחת לך". כך גם חזרתי להיות בקשר יחסית נורמלי עם אבא שלי.
אחרי כל מה שעברתי, היום אני סוף כל סוף מאושרת. אני בת 42, בזוגיות עם גבר מדהים. בחרתי בחיים, אני מאמינה שיש אנשים טובים ושאפשר לחיות אחרת. למדתי לאהוב את עצמי ולומר לעצמי שאני מדהימה, שאני גאה בי, שאני הכי יפה בעולם. אם תשאלו אותי אם באמת אפשר להיות מאושרת, תמיד אתן את אותה התשובה: בהחלט כן. אני עומדת עם ראש מורם, אני לא קורבן, אני לא מרחמת על עצמי ואני מוכנה לדרך חדשה. אני כאן כדי להראות שיש חיים אחרי המוות.